אתן ממש ממעטות ומקטינות את ההשפעה הפסיכולוגית שיש לטיפול כואב על ילד בשנים הקריטיות.
לא בא לי להיכנס לזה, טעון לי רגשית מסיבות אחרות שלא קשורות למדק.
כן מציעה לכל אמא לילד סומטי/ חולה כרוני/ צורך טיפול באופן אינטנסיבי ולא משנה למה - ללמוד על זה או להתייעץ על זה עם פסיכולוגית.
אני גם אמרתי כמוך, ואומרת כמוך.
הטיפול במדק לא כואב, אבל הוא מאד מעצבן.
זה כמו שיבקשו ממך עכשיו ללכת מהבית שלך לבית שלי ברגל.
מה תעשי? תגנחי, תתעצבני, תגידי שחם לך ואין לך חשק.
זה לא יכאב לך, אלא מאד יאמץ אותך.
אבל אם אני יודעת שיש לאותה אישה בעיות סוכר, והיא חייבת הליכה.
אני יכריח אותה להתאמץ, כי עדיף לי שתבכה ממאמץ, מאשר מנכות.
ואני חושבת שכל אמא צריכה לבוא למדק, לשבת צמוד,
לראות ולעקוב אחרי הילד, לחבק אותו,
לא להגיד שהוא בוכה וככה זה, ולא באמת כואב לו.
כי כמו שאמרת, הפן הפסיכולוגי של ילד שבוכה ואמא לא מתייחסת עלול להיות קשה.
ויש לו השלכות.
אישית, הפסקתי טיפולים אחרי חצי שעה כשראיתי שהילדה כבר לא יכולה נפשית לעבוד.
למרות שאני משלמת על שלושת רבעי שעה מלא, ושבתיה גרמן אמרה שמלכתחילה עדיף שעה.
אבל אני האמא, אני רואה כמה הילדה שלי מסוגלת, אם היא יכולה עוד תרגיל או לא.
והבת שלי היתה בוכה בתרגילים שהיום היא עושה אותם עם חיוך,
ומתעצבנת בתרגילים אחרים חדשים.
אבל אחכ היא מגיעה הביתה, ומתחילה לחזור על מה שעשתה בתרגילים,
ונהנית מזה ושמחה.
ואני יודעת שאני חייבת להמשיך למרות הקושי הנפשי
שלי.
וגם שלחתי שאלה לרבי דוד אובחיצירא עם בעלי,
האם התרגילים שמאד מאמצים את הילד והוא בוכה מהם,
מתאימים כדי שבעתיד לא יהיה נכה, או פחות נכה.
(ויש הבדל בין נכה עצמאי שיכול לזוז בממונע למשל, או לעבור מכסא לכסא,
לבין נכה לא עצמאי שלא מסוגל בכלל להזיז את עצמו, ומדק בהחלט יושב פה על השיבר
ויכול לעשות את ההבדל הזה בס"ד).
ורבי דוד ענה שנמשיך עם זה..
אם את רוצה, יכולה לדון איתך על זה באישי.
כי זו שאלה שהעסיקה אותי רבות!
והיא נידונה בהחלט, ולא מוחלטת לשום כיוון.