אגב, מכירה לפחות 2 ילדים שהתחילו ללכת ולדבר אחרי גיל שנתיים,
זה באמת היה מלחיץ, אבל בסוף זה קרה ב"ה, והם השלימו את ההתפתחות שלהם.
ולאכפתיים במיוחד, אפשר להוסיף בתפילה, בקשה לרפואה ולהתפתחות מהירה בע"ה.
כשילד לא נעמד בגיל שנתיים, זה לא רק בעיה של חשש ללכת..
כשאמא אומרת לי שהילד שלה לא הולך עדיין,
ובסוף אני מגלה שהוא הולך עם להחזיק.. אני אומרת לה שהוא הולך.
אבל עוד לא מצא אומץ או ידע איך לשאת שיווי משקל.
בשונה מזה ילד שעוד לא נעמד. ובגיל שנתיים זה זמן מאד על הקצה. ודי מסמן תמונה..
מכיון שהיו מספיק מקרים של בתי חולים שלא טרחו לספר להורים שהיה כשל בלידה,
ורק בגיל שנתיים פתאום ההורים גילו שהילד שלהם הרבה מאחורי ילדים בני גילם,
והרופאים אבחנו שיתוק מוחין (שמגיע הרבה פעמים גם ממחסור בחמצן בשעת הלידה),
ואז ההורים נזכרו שבאמת היה משהו בלידה..
לכן אני חושבת שמודעות היא כח, והיא מאפשרת להורים לטפל.
כי ברגע שמבינים שיש פה קושי נוירולוגי, לא מסתפקים באיזו פיזיו בקופח..
אלא מבינים שהילד זקוק למעטפת. במעון שיקומי, וכן בתוספת לו.
כמו כן, יש תסמונות מסוימות (לא תסמונת דאון)
שמתגלות בגיל בו הילד נדרש לעשות דברים ולא מצליח.
והרבה מאד תסמונות לא תורשתיות ובלי קשר להורים.
אלא נוצר בהריון של הילד הספציפי עצמו.
ואז עושים בדיקת גן, ומבינים מה יש לילד, אם התסמונת הזו קיימת בעולם,
ואיך היא מתנהגת.
ולפי זה גם יודעים איך לטפל.
בקיצור, טוב עשו שהתחילו עם פיזיו. מקווה שהיא תהיה בעלת שכל כדי להגיד להם ולהנחות במה שצריך.
כי נתקלתי בהרבה חסרות שכל.
או כאלו שרוצות לצאת טוב ליד ההורים, והכי קל לא להגיד דברים..