הנושאים החמים
הנושאים החמים
זה התחיל כששימי החליט שהוא מתחפש למוכר ממתקים בתלמוד תורה.
הוא היה אז בכיתה ה', ואף אחד מהמשפחה לא הבין מה נפל עליו. מוכר? ממתקים? הכל טוב?
ניסנו לשכנע אותו, אולי שוטר או חייל? עם אקדח, נו, שווה לך! אולי רופא, צייד?
המשכנו את הרשימה. הברנש נעול. מוכר ממתקים.
נו, הסכמנו לו. קנינו לו עגלה קטנה וכמה עשרות ממתקים. שיהיה.
אף אחד לא היה מוכן לשיחה שהגיע ממנו בשעה עשר וחצי, מהנייד של הרב שלו. "אני צריך עוד ממתקים. הכל התחסל". הא מעדכן. את החיוך המאושר שלו, אני לא צריכה לראות כדי לדעת שהוא קיים.
למען ה', איך הוא הצליח למכור את הכל כל כך מהר? אני חושבת, אבל כמו כל אמא טובה, הלכתי, בחרתי, קניתי, שילמתי והלכתי להביא לו.
הוא היה מאושר.
זה עבר לעונת הגולות, והקלפים, והגוגואים.
כולם היו אוספים. אבל שימי שלי, לא.
הוא היה מרוויח ומוכר, כך זה היה בכיתה ו'.
ממש סוחר קטן.
כולם היו מדביקים את הקלפים באלבום, אבל הוא, מוכר מדבקות נדירות וגם פשוטות, נו, כל עוד זה לא הפריע לנו, נתנו את ההסכמה שבשתיקה. (אם לא נתייחס לשעות בהן הוא היה חוזר הביתה בכיסים תפוחים משקלים ואגורות, אור בעיניים, ומאגר מדולדל של הסחורה שלו.)
אבל השבוע, זה עבר כל גבול.
הבחור שלנו, כבר כמעט בר מצווה, השיג 100 חתיכות של ריחנים לרכב.
תקע אותם בחדר שלו.
אני כבר חשבתי שהוא שכח מזה, אבל מסתבר שזו אפשרות לא הגיונית כשמדובר בשימי.
באחת בלילה דפיקות בדלת.
אני מתלבטת ופותחת, שניה לפני שאני עפה לישון.
שני ילדים בפתח. "אנחנו צריכים את שימי".
"למה?" אני שואלת. לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה, לא בטוחה שאני צריכה לענות להם בכזו שעה.
הם רוצים לקנות ממנו עשרים ריחנים.
אני לא מעירה אותו, לוקחת בשקט את השקית, נותנת להם לבחור.
"כמה זה עולה?" אני שואלת אותם, לא ממש יודעת את התעריפים של הסוחר שלי.
"עשרים בעשרים." הם עונים לי, בטוחים, מגישים לי שטר של מאתיים.
מאיפה אני מביאה עכשיו עודף?
ידעתי שאני לא אמורה להתחיל עם זה!
הוא היה אז בכיתה ה', ואף אחד מהמשפחה לא הבין מה נפל עליו. מוכר? ממתקים? הכל טוב?
ניסנו לשכנע אותו, אולי שוטר או חייל? עם אקדח, נו, שווה לך! אולי רופא, צייד?
המשכנו את הרשימה. הברנש נעול. מוכר ממתקים.
נו, הסכמנו לו. קנינו לו עגלה קטנה וכמה עשרות ממתקים. שיהיה.
אף אחד לא היה מוכן לשיחה שהגיע ממנו בשעה עשר וחצי, מהנייד של הרב שלו. "אני צריך עוד ממתקים. הכל התחסל". הא מעדכן. את החיוך המאושר שלו, אני לא צריכה לראות כדי לדעת שהוא קיים.
למען ה', איך הוא הצליח למכור את הכל כל כך מהר? אני חושבת, אבל כמו כל אמא טובה, הלכתי, בחרתי, קניתי, שילמתי והלכתי להביא לו.
הוא היה מאושר.
זה עבר לעונת הגולות, והקלפים, והגוגואים.
כולם היו אוספים. אבל שימי שלי, לא.
הוא היה מרוויח ומוכר, כך זה היה בכיתה ו'.
ממש סוחר קטן.
כולם היו מדביקים את הקלפים באלבום, אבל הוא, מוכר מדבקות נדירות וגם פשוטות, נו, כל עוד זה לא הפריע לנו, נתנו את ההסכמה שבשתיקה. (אם לא נתייחס לשעות בהן הוא היה חוזר הביתה בכיסים תפוחים משקלים ואגורות, אור בעיניים, ומאגר מדולדל של הסחורה שלו.)
אבל השבוע, זה עבר כל גבול.
הבחור שלנו, כבר כמעט בר מצווה, השיג 100 חתיכות של ריחנים לרכב.
תקע אותם בחדר שלו.
אני כבר חשבתי שהוא שכח מזה, אבל מסתבר שזו אפשרות לא הגיונית כשמדובר בשימי.
באחת בלילה דפיקות בדלת.
אני מתלבטת ופותחת, שניה לפני שאני עפה לישון.
שני ילדים בפתח. "אנחנו צריכים את שימי".
"למה?" אני שואלת. לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה, לא בטוחה שאני צריכה לענות להם בכזו שעה.
הם רוצים לקנות ממנו עשרים ריחנים.
אני לא מעירה אותו, לוקחת בשקט את השקית, נותנת להם לבחור.
"כמה זה עולה?" אני שואלת אותם, לא ממש יודעת את התעריפים של הסוחר שלי.
"עשרים בעשרים." הם עונים לי, בטוחים, מגישים לי שטר של מאתיים.
מאיפה אני מביאה עכשיו עודף?
ידעתי שאני לא אמורה להתחיל עם זה!
