אני בעד חיסונים למי שזקוק להם.
וממש לא רואה סיבה לכפות חיסון על אנשים שהחלימו, שאינם בקבוצת סיכון, או על צעירים וילדים.
החוק במדינה, אגב, קובע שכפיית חיסונים אסורה.
אז התחכמו ועשו תקנות בלתי אפשריות -
איבוד מקור פרנסה, מניעת לימודי מקצוע ועוד.
וכמובן מניעת 'תו ירוק'.
ברגע שיש אפליה בלתי מוצדקת, ודה-לגיטימציה בלתי מוצדקת של ציבור מסויים - אני מתקוממת.
בשנה וחצי אפשר לעשות שינויים מאוד מאוד מרחיקי לכת.
כך סתם במצב רגיל יש תועלת רבה יותר בשינוי איטי והדרגתי,
וזו השיטה שאני דוגלת בה (וגם מלמדת אותה).
אבל -
שינוי הרגלים במצב חירום לא אמור להיות איטי, הוא אמור להיות חד וגורף, כי מדובר על פיקוח נפש.
אם אנשים היו מבינים עד כמה עודף המשקל שלהם מסכן אותם,
עד כמה הסוכר הלא מאוזן שלהם מסכן אותם,
עד כמה הקולה שהם שותים מסכנת אותם - בסכנה ברורה, מיידית ומוחשית -
היו עושים גם שינויים מהירים.
למשל -
תקנות לשעת חירום -
הורדת כל המזון המתועש מהמדפים למשל חודשיים.
(התעשיינים לא יאהבו את זה... כמה חבל...)
סבסוד מיידי של פירות וירקות - למשך חודשיים.
עם אופציה להארכה לפי מצב התחלואה.
אם הרופאים היו אומרים בצורה נחרצת -
תסתדרו כמה חודשים בלי נקניק, בלי קולה, בלי דוריטוס חריף אש. כי זה בנפשכם.
הרבה מאוד אנשים היו מוכנים לבצע את השינוי הזה,
לפחות באופן זמני.
אי אפשר להשוות בין סיכויי החלמה של גבר בן 40 עם משקל תקין,
שאוכל שפע פירות וירקות, נמנע מסוכר ומזון מתועש, מבצע פעילות גופנית סדירה (אפילו מעטה).
לעומת גבר באותו גיל, עם משקל עודף, סכרת גבולית ושומנים בדם.
ואפילו בלי שום סימפטומים - אם אוכל תזונה מערבית רגילה הוא במצב לא משהו.
גם אם עוד לא אבחנו אצלו כלום.
אני לא מדברת על קשישים,
אלא על גילאים צעירים (40 בהקשר של קורונה זה צעיר).
ההבדל בין מחלות לב\סרטן וכו' לבין קורונה -
שסרטן מתפתח (בד"כ) במשך עשרות שנים עד שמתגלה.
מחלת לב מתחילה להתפתח בד"כ כבר בשנות ה-20 ומתגלה 20-30 שנה מאוחר יותר.
וקורונה -
אדם יכול להידבק והגוף שלו יקרוס, לא תוך 40 שנה, אלא תוך 4 שבועות.