אה, ומותר לך לא להיות סנוב ולהגיב למי שכותב כאן. הבנת?
כן כן. הבנתי. לא צריך לצעוק...
זה היה בתכנון מראש, החינוך הזה של הקוראים, או שפשוט יצא כך?
ת'אמת?
זה לא היה מתוכנן מראש.
למעשה בכל הסיפור הזה לא הרבה היה מתוכנן מראש. (למרות שכסופר מעונב אני צריך לשדר שהכל היה מתוכנן מהרגע הראשון, אבל איך אמרו פה? החיים לא תותים...)
הסיפור נבנה שלב אחרי שלב תוך כדי הכתיבה. כשהתחלתי את הסיפור אפילו לא ידעתי למה הם ביטלו את השידוך...
הנה למשל בפרק הראשון כתוב 'סיימתי את הארוחה,
ברכתי ברכת המזון'. הקטע הוא שחולי צליאק לא מברכים ברכת המזון בסתם יום של חול... (ותודה ל
@כנפיים על ההערה).
תקשיבו, עצבן אותי הסיפור.
כאילו, כולה, צליאק!!!!
שומו שמיים! לאן הגענו??? למה דבורי החמודה צריכה בגלל זה להתחתן עם גרוש?
זה כמו לומר שהבחורה אלרגית לבוטנים, ולכן מורידים
ככה מבחינתי. ז"א זו מגבלה מסוימת אבל קלה ממש ממש!
לא חשבתי שמורידים על זה.
זו שאלה שחזרה על עצמה. על גבי הפורום, בפניות בפרטי ואפילו בשיחות טלפון נזעמות.
"הסיפור שלך פוגע בקהילת הצליאק, הוא מציג את הצליאק כסיבה לשבור שידוך".
ובכן, במהלך כתיבת הסיפור התייעצתי עם סופרת מוכרת מאוד שפעילה בפרוג ומבינה בתחום הזה (מי שמזהה לא לגלות) - היא לא ראתה בסיפור פגיעה בחולי הצליאק.
נכון ששולמית מציגה את זה בצורה מזעזעת, אבל מישהו פה לקח את הדברים שלה ברצינות? אדרבה. כולם הבינו שהיא קלאפטע שמנסה לשמור על הבן שלה יותר מדי ועושה בדרך טעויות מחרידות.
למה בחרתי דווקא בצליאק ולא בסכרת נעורים למשל?
הייתי צריך למצוא משהו שמצד אחד הוא בעיה, ומצד שני שהגיוני שהבחור לא יראה אותו בחומרה.
סכרת נעורים זה דבר שאין סיכוי שהבחור לא יספר עליו להורים שלו. כולם מבינים את המשמעות של זה.
דווקא צליאק, שהיא לא איזה מחלה נוראית, אלא רגישות כלשהי שאפשר להתמודד ולחיות עמה היטב (יחסית) - הגיוני ואמין שהבחור לא יספר את זה להורים שלו. אני מכיר סיפור כזה שקרה במציאות.
מצטרפת לכל מי שהתאכזב מהסיום היבש כלכך.
במופע של אחד מגדולי הקומיקאים, קם איש מהקהל וצעק לעברו: אתה נוראי, הבדיחות שלך גרועות, וההופעה שלך דפוקה.
אמר לו הקומיקאי הנודע:
האמת היא שאני מסכים איתך,
אבל מה כוחנו שנינו כנגד כל הקהל העצום הזה?
טוב, עכשיו ברצינות.
האמת שבהתחלה חשבתי לעשות הפי-אנד (השידוך חוזר והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה).
אבל כשהסיפור התקדם, התחברתי לדמויות, למדתי אותם, הכרתי אותם, ופשוט הבנתי שזה לא הולך לקרות.
אז יכולתי להידחק ולהמציא מהלכים עלילתיים פלאיים שיפתרו את הפלונטר, אבל המטרה הראשונית של כתיבת הסיפור (מלבד לייקים כמובן
) הייתה לספר על צד פחות מוכר ומדובר של החיים.
אז אם אני לא מספר על החיים כפי שהם - אני גם יכול לספר שמצאו תרופה לצליאק.
רוצים כזה הפי אנד?
אקיצער, החיים לא מושלמים וסיפורי הפי-אנד לא באמת תורמים לנו מלבד ריגוש רגעי (תראו
פה מאמר מצוין של הרב דן טיומקין בנושא).
את ההערות ש
@מ. י. פרצמן ניסחה במומחיות מרשימה לגבי שינוי הקצב והמבנה הפתאומיים - אני מקבל במידת מה.
ייתכן שהיה צריך להביא את המסר הזה בצורה יותר חלקה וסיפורית.
ייתכן גם שלא, יכול להיות שדווקא ה'בום' הזה הוא שעושה את העבודה.
בכל אופן, תודה על ההערות המחכימות.
ולסיום, תודה לאלו שסייעו בעצה לאורך הדרך:
@יאן @מירה דביר @RACHELIZ @ארבע ו-
@Ruty Kepler
ותודה לכולכם על כל הפרגונים והמחמאות. וגם על ההערות והביקורות.