מסכים כמעט עם כל מה שאמרת, אבל ספציפית פה לדעתי זו הכללה גורפת מידי,
עפ"י הידוע לי, מאד מקפידים על איבחון הבעיה,,
זה נכון שלא תמיד יודעים מה השורש מה התוצאה, האם השורש הוא הפרעת קשב וריכוז נוירולוגית ויש גם השלכה רגשית או להיפך, שהשורש הוא רגשי וההשלכה היא - הפרעת קשב וריכוז, והיטיםול בכך הוא שונה לגמרי, ולפעמים כשהשורש הוא רגשי אז ריטלין יכול לעשות יותר גרוע,
ולזה צריך כבר איבחונים יותר מעמיקים כדוגמת איבחון פסיכו-דידקטי... ורופאים יותר מומחים,
אבל בגדול, יש איבחונים מסודרים שחלקם אכן זה שאלונים שעל הצוות החינוכי וההורים למלא,
מכיון שאבחנת קשב וריכוז והטיפול בה תלויה הרבה בסימפטומים ובמה שקורה עם המטופל.
זו ההיכרות שלי עם המערכת הרפואית
בוודאי זו שנתקלים בה אלו שפונים דרך הצינורות המקובלים
דהיינו- מתקשרים לקופת חולים ומזמינים תור לנוירולוג הזמין ביותר
ויש באמתחתי (לצערי הגדול) סיפורים על רופאים שקיבלו דוח מפורט מבית הספר
ובהערכה שכתבו לילד על פיה ניתנה ההמלצה לריטלין
נכתב מילה במילה
מה שהיה כתוב בדוח בית הספר
אבחונים פסיכודידקטיים לא יכולים להצביע באופן מובהק על סיבת הפרעת הקשב
צריך מאבחנים מאד מאד מיומנים
שוב לצערי, מכירה מעטים בלבד שהם כאלו ולא טכנוקרטים שיודעים לסכם נתונים (במחילה גדולה מכבוד המאבחנים/ות)
וגם רופאים, במקרים רבים מציעים את הריטלין כסוג של אינדיקציה למהות ההפרעה
דהיינו- אם מגיב טוב- מדובר בהפרעה נוירולוגית
אם לא- צריך לבדוק מצב רגשי
לסיכום, בנושא הזה לפחות
מבחן התוצאה הוא המבחן העיקרי
מעטים הרופאים שהם אנשי בשורה
מדגישה שוב- צריך להיעזר בהם ולהיות במעקב
אך לא לסמוך רק על האבחנות שלהם