הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
השמיים היו בהירים וקרני השמש יקדו על מרצפות האבן הירושלמית. בצד הרחוב, על מחצלת קטנה העשויה קנים נבולים, הוא ישב כשאצבעותיו מרחפות על המיתרים. "הנה ארחיק נדד" קולו נשמע כחוצה ימים ויבשות, מרחיק נדד. "אלין במדבר סלה". הוא עצר משירתו, נותן למיתרי הגיטרה לדבר במקומו. מנגינה של סערה, עוצרת. ממשיכה. פתאום נרגעת, והוא ממשיך בקול נמוך: "אחישה מפלט לי, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער". אחת לכמה דקות עוצר אחד מהעוברים הממהרים ומשליך אל המחצלת לידו מטבע של כמה פרוטות, הוא מרים את הראש ומחייך אליו לרגע, ולא מפסיק משירתו.
כמעט אף אחד מהעוברים ושבים אינו מכיר אותו, את משה דוד. ואולי, אולי בעצם כולם מכירים אותו. מכירים אותו דרך מנגינותיו, דרך השירים שהוא שר ומכניס בהם את כל נשמתו. דרך השמחה שמקרינה ממנו אל כל אחד ואחד שצלילי הנגינה מגיעים לאוזניו.
כשהשמש מגיעה בסמוך להרים, מתכוננת לשקוע מאחוריהם, הוא קם ואוסף את הגיטרה ואת המטבעות שניתנו לו במשך היום. המחצלת נשארת על מרצפות האבן, מחכה לו למחר, והוא פוסע בשמחה ובשלווה אל בית הכנסת של חסידי ברסלב שברחוב הסמוך.
מאוחר יותר, כשאחרוני הכוכבים עושים באימה רצון קונם ומפציעים אל השמיים, הוא חוזר אל המחסן הקטן שמצא ושנהיה לו לבית. דוחף מעט את הדלת תוך הודיה לה' על שהמציא לו את ביתו, ונכנס אל החושך. כעת, כעת מתחילים חייו.
אור חלוש נדלק מקופסת הגפרורים השוכנת קבע בכיסו, ונר השעווה שכמעט ואזל מתחיל לבעור באור של קדושה. "לעילוי נשמת רבינו רבי נחמן בן פייגא בן שמחה" משה דוד לוחש, ומביט באהבה על השלהבת המאירה את הספרים המונחים על השולחן. גם כסא קטן מצא פעם משה דוד באחד משיטוטיו ליד פחי ירושלים, והוא מתיישב עליו בחרדת קודש ובלב זוהר. הוא מקרב אליו את הספר החום, המעט בלוי בקצוות מלימוד, עליו חרוט באותיות הצבועות בזהב: "ליקוטי מוהר"ן". הוא פותח את הספר היכן שנשמתו דוחקת, ומתחיל בלחש שעולה ועולה עד שאין לדעת מהיכן מגיע האור, מהנר הדולק או שמא מפניו. באחת השעות פורצת רוח את הגג או את הדלת ומכבה את הנר, אז יודע משה דוד כי רומז לו ה' לפרוש לשינה, ותוך מלמול פרקי תהילים מניח ראש על השולחן ועולה אל עולם טוב יותר עד שמגיע בוקר חדש.
השמיים היו בהירים וקרני השמש יקדו על מרצפות האבן הירושלמית. בצד הרחוב, על מחצלת קטנה העשויה קנים נבולים, הוא ישב כשאצבעותיו מרחפות על המיתרים. "הנה ארחיק נדד" קולו נשמע כחוצה ימים ויבשות, מרחיק נדד. "אלין במדבר סלה". הוא עצר משירתו, נותן למיתרי הגיטרה לדבר במקומו. מנגינה של סערה, עוצרת. ממשיכה. פתאום נרגעת, והוא ממשיך בקול נמוך: "אחישה מפלט לי, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער". אחת לכמה דקות עוצר אחד מהעוברים הממהרים ומשליך אל המחצלת לידו מטבע של כמה פרוטות, הוא מרים את הראש ומחייך אליו לרגע, ולא מפסיק משירתו.
כמעט אף אחד מהעוברים ושבים אינו מכיר אותו, את משה דוד. ואולי, אולי בעצם כולם מכירים אותו. מכירים אותו דרך מנגינותיו, דרך השירים שהוא שר ומכניס בהם את כל נשמתו. דרך השמחה שמקרינה ממנו אל כל אחד ואחד שצלילי הנגינה מגיעים לאוזניו.
כשהשמש מגיעה בסמוך להרים, מתכוננת לשקוע מאחוריהם, הוא קם ואוסף את הגיטרה ואת המטבעות שניתנו לו במשך היום. המחצלת נשארת על מרצפות האבן, מחכה לו למחר, והוא פוסע בשמחה ובשלווה אל בית הכנסת של חסידי ברסלב שברחוב הסמוך.
מאוחר יותר, כשאחרוני הכוכבים עושים באימה רצון קונם ומפציעים אל השמיים, הוא חוזר אל המחסן הקטן שמצא ושנהיה לו לבית. דוחף מעט את הדלת תוך הודיה לה' על שהמציא לו את ביתו, ונכנס אל החושך. כעת, כעת מתחילים חייו.
אור חלוש נדלק מקופסת הגפרורים השוכנת קבע בכיסו, ונר השעווה שכמעט ואזל מתחיל לבעור באור של קדושה. "לעילוי נשמת רבינו רבי נחמן בן פייגא בן שמחה" משה דוד לוחש, ומביט באהבה על השלהבת המאירה את הספרים המונחים על השולחן. גם כסא קטן מצא פעם משה דוד באחד משיטוטיו ליד פחי ירושלים, והוא מתיישב עליו בחרדת קודש ובלב זוהר. הוא מקרב אליו את הספר החום, המעט בלוי בקצוות מלימוד, עליו חרוט באותיות הצבועות בזהב: "ליקוטי מוהר"ן". הוא פותח את הספר היכן שנשמתו דוחקת, ומתחיל בלחש שעולה ועולה עד שאין לדעת מהיכן מגיע האור, מהנר הדולק או שמא מפניו. באחת השעות פורצת רוח את הגג או את הדלת ומכבה את הנר, אז יודע משה דוד כי רומז לו ה' לפרוש לשינה, ותוך מלמול פרקי תהילים מניח ראש על השולחן ועולה אל עולם טוב יותר עד שמגיע בוקר חדש.
