שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[לרקוד על הירח]

וואו.
נגע בי ממש.

 

[ספריה בהכחדה12]

קישקשתי את זה פעם.. בהחלט.
אזהרה- נכתב לפני 10 שנים פלוס.


אני לא מבין מה היא רוצה ממני.
מה אכפת לה, לאישה הזקנה וחסרת התועלת הזאת?? מה אכפת לה שנגעתי בסרט הפורצלן היפיפה משנות השבעים שבוויטרינה, רק כדי לבדוק אם הוא מראה או צלחת?!
מה?? מה אכפת???
זה שהוא נשבר לא אומר כלום! היא יכולה לקנות חדש!
מה היה אכפת לה שבדקתי אם סבון כלים עובד במכונת כביסה??
בסדר, נכון שאחרי זה המכונה השתוללה וכל הכביסה עפה בכל הבית וכל הקירות היפים התלכלכו בנוזל צהוב ובלתי מזוהה והכביסה כולה הפכה לצהובה כולל חולצת הצווארון השבתי והקטן שהכי אהבתי??
מה אכפת לאבא המעצבן הזה, שלקחתי לו את הכובע ושמתי עליו משחת נעליים כדי שיבריק?!
מה הקטע להחטיף לי סטירה?
אני רק בן שנתיים!
הם פשוט הורים חסרי אכפתיות!
ועוד לא הגענו לאחים חסרי המוח האלה.
מה, מה למען המוצץ, מה, למה דיני צרחה עליי ששברתי לה את אחת מבובות החרסינה?!
הרי היא ממילא הייתה מכוערת!
וגם מה היה אכפת לחיים שאני אגע לו במחברת ואקשט לו אותה?
הרי אני צייר מופלא!
מהרגע שנולדתי ציירתי על הקירות המשעממים ובזכותי היום הם מקושטים וצבעוניים.
מה היה אכפת לאמא, שבמקום שאני אשתעמם אני אזחל על הריצפה המלוכלכת ואטעם את הגוש האפור והרך הזה שמתחת לספה?
הרי אני הייתי רעב כל-כך, וזה היה נראה מגרה ממש.
מה היה כל-כך אכפת לאבא שאני לא אסתובב בין רגליה השמנות של העוזרת השמנמנה ואלקק לה את הסמרטוט?
זה היה בצבע ורוד זוהר,וגירה אותי ממש.
הרי אבא יודע שאני לא עושה שטויות, הוא תמיד שמע את אמא אומרת לסבתא באנחת שמחה ש"ברוך השם ישתבח שמו לעד אמן מני לא עושה הרבה בלגן, ותמיד מבקש רשות לפני כל דבר, אבל פשוט גם אם אומרים לו לא הוא עושה את זה. מותק של תינוק'.
עם רוב המילים אני מסכים, עם המילה האחרונה לא.
אני גדול. ענק.
ואני עכשיו אברח מהבית המעצבן הזה, שלא מתחשבים בי, ואלך לסבתא שתמיד מביאה גלידות.
הנה, אני זוחל במהירות מתחת לספה, מגיע לארון,
*צווחה*
אויי, מי נתן לי רשות לצרוח ככה?
סתמתי את הפה ביד אחת.
ממשיכים. עוברים אל המקום שיש שם תמיד גושים אפורים ואני תמיד משתעל,
עברנו בשלום.
הנה, הדלת הכחולה והמקולפת כבר לפני!
פותח את הדלת.
יאייי! עוד רגעע
וואי הדלת הזאת כבדה.
פתחתי!
נפלתי על הריצפה, איזה ביש מזל.
אוקיי, פתחתי שוב, התחלתי לזחול.
אני מתרגש!
עוד צעד, ועוד צעד, הייייי הצילווו מישהוווו מושך אותי ברגליים כלפיי הבית!!!
מסתבר שזו דיני. היא דחפה לי לפה את הגוש המוזר בטעם פלסטיק.
היו שלום!

*אמאא! מני כמעט יצא מהבית!!*
*למה את מושכת לו ברגליים?! אסור!! הן עלולות להתנתק!!
בכל אופן,
תכניסי אותו לאמבטיה. כולו אפור מאבק. מוזר*.

 

[ELIZABET]

כמו כולן.... מבקשת לא לשפוט קטע ישןןןןןןןן

לא מילים שנאמרו
לא דפים שנגזרו
לא אותיות שעפות באוויר

לא תווים שנאגדו
לא תנועות שנרקדו
לא חיים שנרקמים על דף בהיר

רק-דם
ליבי
ששפוך
על דפים

רק כאב
לא סתמי
שהותז
שנכתב
שהשפריץ
שיצא
שנסחט
ונמדד
ונשקל
ואושר


אנמיה
חוסר ברזל
סכיזופרניה


די!
בא לי לצעוק
תעזבו את הדם שיצא
הוא בחוץ
תלכו ותוציאו את הקוץ
שהוציא אותו

 

[.חיה פ]

שיר חדש מיוחד שהוצאתי ממש היום!!
כמובן שהשיר מוקלט אבל אתם תרוויחו רק לקרוא ולזמזמם לעצמכם...

כתיבה: אנוכי
לחן:- "שיר היונה"

בת קטנה ויחידה מול דור שלם,
נלחמת בדמעות, של הלב,
לא רוצה ליפול, ולא להתייאש,
שואפת לעמוד ולבקש.

מול חומות של תקווה ימים של דאגה,
חולמת על שמחה, ומחכה שתגיעה,
רוצה עוד קצת קרבה, אל בורא עולמות,
ובסוף מסך כבד, עומד מול החלומות.

והוא יושב ומחכה, ממתין לתפילתך,
רוצה לשמוע, זעקתך, את שליבך מבקש,
ואת שבורה כה רחוקה, מתקשה להאמין,
שהוא יבוא, יהיה קרוב, יותר מתמיד.

בת קטנה ויחידה, מול דור שלם,
יושבת ממתינה, להיגאל,
עוברים ימים וגם שעות, עיניך מצפות,
לקבל תשובות על שאלות.

ומזמן אמרו לך שהנה הוא כבר בא,
וחיכית ממנו לשמוע הבשורה,
עכשיו את מבינה, עמוק בתוכו פנימה,
שהיה שווה לעבור את המסע.

עוד מודעה שהודפסה, על פטירה היא מודיעה,
כל תפילה שנשמעה, ולא נענתה,
כל דמעה שירדה, אחרי כאב עמוק,
עכשיו את שם נעמדת, מביטה מרחוק.

וקול שופר עוד מהדהד, הבית כבר יורד,
והדמעות שממלאות, מעיניך נשפכות,
קול תרועה, כאן נשמע, אחרי עמל ויזע,
בגאווה, את מובילה, תורה ועבודה.

זה חלום ישן של כל אחד,
כבר אלפים שנה בגלות,
יושבת שם לבד, לו את ממתינה,
עוד תבוא הגאולה השלמה.

מרגש עד.. לבכות!!!

 

[דיני!]

נוח בה מאוד
במצרים שלי
וכיף
מפנק, אפילו
ציפוי זהב
עוטף
יש בה כל.
כל שצריך,
וגם יותר
הכל מואר,
ומסנוור.

אבל
יש נוגש בה,
במצרים שלי.
אני.
עם אלה
או קלשון
בלב
ובלשון
נוזפת
וצולפת--
שוב נפלת,
ואין תקוה
אין לך סיכוי
את לא שווה
ואיך את
מבקשת אהבה
אם לעצמך
את לא נותנת
כלום.

ושוב אני מכה
וצולפת,
ונוזפת,
וזועפת,
וחוטפת.

אז אני רק מחכה
שיאמרו לי:
קומי, צאי
כי בא אורך
צאי כבר
ממצרים של עצמך.

 

[לרקוד על הירח]

וואו, מדהים!
לדעתי שווה אשכול בפני עצמו...

 

[סיפור8]

בעז"ה


בגיל תשע




בום.
יקי התעורר בבהלה, עיניו נפקחות לרווחה אל החושך. ומשהתרגלו אישוניו אט אט לאפילה, הוא זיהה למולו את הכיסא המשרדי הישן שעליו ערימות הבגדים, את דלת העץ הסדוקה והישנה, הפתוחה מעט לסלון, ואצבעותיו מיששו את הכרית והמזרן המוכרים לו. הוא היה בבית, בחדרו, אבל לא היה ניתן לטעות ברעש. משהו התפוצץ כמה רגעים לפני כן בסלון, ואולי גרוע יותר מכך- היו שם אנשים, שצליל פסיעותיהם ודיבורים המהוסים חדר מבעד לדלת.
מעל לראשו, מבעד לחלון, נצנצו הכוכבים, ורוח קרה נשבה על שערו הקצר. הוא לא ידע מה השעה, אבל על פי האפילה שניבטה מהחלון יכל לנחש שמדובר על השעות הקטנות של הלילה. מדיי פעם, אומנם, היו מגיעים אנשים לבית של דודו באמצע הלילה, והיו יכולים גם להדליק מוזיקה רועשת. אבל הפיצוץ שנשמע היה חזק מדיי, מפחיד מדיי, בכלל לא דומה לשום דבר ששמע עד כה. יקי הזדקף חרישית על מקומו, ואז התרומם חרש מהמזרן הדק של הרצפה, התקדם לעבר הדלת והציץ אל עבר הסלון.
כן, היו שם אנשים. אנשים זרים, בלתי מוכרים לו, והם הסתובבו שם כעת ודיברו ביניהם. והיו שם גם רגליים, רגליים של אדם ששכב על הרצפה במרכז הסלון, ושאר גופו הוסתר מפניו של יקי על ידי שולחן הקפה. אבל הילד זיהה את הנעליים, שקצותיהן מופנות לתקרה, דוממות. הנעליים של דודו.
לרגע רק התבונן בפלג גופו הדומם של דודו, מוחו מפענח את המראה. הוא לא היה טיפש, ולא היה תמים, ושנות חייו לצד דודו העניקו לו ידע רב בנושאים שלילדים בני תשע לא אמור להיות, בדרך כלל. ובדיוק כשם שהבין מה משמעותו של הגוף השכוב על הרצפה, כך יכל לזהות גם את הכלי המתכתי האחוז בידיו של אחד מהאנשים שהסתובבו בסלון.
"תעברו על הכל," אמר המישהו עם האקדח. "שתי דקות אנחנו בחוץ."
יקי נצמד יותר אל מאחורי דלת חדרו, ורק עיניו השחורות עוד הביטו על שלושת הגברים הזרים שהלכו בתוך הבית. אחד מהם אחז ג'ריקן ענק ושפך ממנו נוזל. הוא עבר מפינה לפינה, מותיר אחריו שביל נוזלי בכל מקום שאליו הגיע. הוא עבר גם למטבח, ומשם לחדרו של דודו, ואז, בתנועה שלא היה ניתן לטעות בה, הוא הסתובב לעבר חדרו של יקי.
"חצי דקה אני מסיים," קרא ההוא עם הג'ריקן, ויקי התכווץ במקומו מאחורי הדלת. בחדרו הקטן לא היה רהיט אחד שתחתיו אפשר היה להתחבא; לא ארון, לא מיטה ואפילו לא שולחן. רק הכיסא המסתובב הישן שעליו ערימות הבגדים, שלא יעניקו לו שום מסתור. ליבו הלם בין צלעותיו כאשר הצללית הענקית הלכה והתקרבה, ונשימותיו, קטנות וקפואות, שרטו בגרונו. הוא שמע את היד לוחצת על ידית הדלת, שלאחר מספר רגעים נפתחה.
האיש היה ענק וחסון, וברגע הראשון שבו זיהה את דמותו של יקי הוא נבהל, קילל והוציא את האקדח מחגורתו. הילד רק התנשם בכבדות והרים את עיניו לאקדח, ואז אל האיש הענק.
"בוס," האקדח היה אחוז בידו האחת של הענק, והג'ריקן- שכעת יכל יקי לחוש בניחוח המוזר שעלה ממנו- בידו השניה, אבל הוא לא נע. "בוס, בוא הנה, יש פה ילד!"
"מה?" קול רווי בחוסר אמון נענה בתגובה, והבוס הגיע. הוא היה בגובה ממוצע, עיניים בהירות ותלתלים שחורים, והיה נראה כמעט כמו בן אדם רגיל, רק עם אקדח. "ילד?"
חזהו של יקי עלה וירד, אבל עיניו הישירו את מבטן אל עבר העיניים הבהירות שסקרו אותו כעת בהפתעה.
"מה אתה עושה פה, ילד?" שאל האיש, ובעיניו המופתעות ריחף שמץ של חיוך. נראה שהופעתו של הילד שעשעה אותו במעט. "אה? אתה קשור לאלברט?"
האיש יכול להרוג אותו, יקי ידע זאת; בדיוק כפי שהרג את דודו. אבל בכל זאת, הוא הישיר את מבטו אל העיניים הבהירות.
"אני אחיין שלו," הוא אמר בשקט, כמעט בלחש.
"אחיין שלו," האיש המתולתל חזר על המילים, "ואתה גר אצלו?"
יקי הנהן, ועיניו של האיש סקרו את החדר המתקלף שמאחוריו, חולפות על פני המזרן שעל הרצפה והכסא מכוסה הבגדים.
"וואלה," פלט בסיומה של הסקירה, מהורהר.
"מה אנחנו עושים איתו, בוס?" האיש עם הג'ריקן הגדול היה נשמע לחוץ. "הוא ראה אותנו."
הבוס הביט ביקי עוד רגע או שתיים, ובתנועה חלקה, שקטה, הוא קיפל את ברכיו כך שראשו יהיה בגובה ראשו של הילד, האקדח אחוז ברפיון בידו, ועיניו מביטות הישר לתוך עיניי השקד הכהות.
"יש לך אבא?" הוא שאל, ועל אף שקולו היה שקט, בוחן, החיוך עוד ניבט מאישוניו. "אמא? אחים? אחיות?"
יקי מצמץ. "אמא," ענה בקול כמעט בלתי נשמע. "היא בבית חולים."
למספר רגעים ארוכים השתרר רק שקט, כשמבטו של האיש לא נע מעיניו של יקי.
"אתה מריח שריפה, ילד?" שאל האיש לבסוף, ויקי הניד את ראשו לשלילה. "כי אני מריח. נראה לי שעוד מעט כל הבית הזה ישרף. אתה רוצה לבוא איתנו?"
חציו הראשון של המשפט היה שקר. האיש לא באמת הריח ריח שריפה. אבל החלק השני היה אמת, והבית באמת עומד להישרף.
אז יקי הנהן.
"יופי, ילד טוב," האיש חייך שוב, ואז קם על רגליו, "יאללה, יוצאים."
"אנחנו לוקחים אותו איתנו?" שאל הענק בתמיהה.
"כן," השיב הבוס, "עד נקודה מסויימת, נראה כבר." בקול שקט הוא הוסיף, "שים בחדר הזה כמה שיותר. אני רוצה שלא ישאר ממנו כלום."
הבוס הוביל אותו אל מחוץ לחדרו, שנשפך גם בו ברגעים אלו נוזל מדיף ריח. וכשפסע יקי אל עבר הסלון, הנעליים הדוממות כבר לא היו שם; במקומן היה כתם גדול, כהה, שנמרח על הרצפה בסלון בשביל דק ומטושטש עד לחדרו של דודו, ממנו יצא ברגעים אלו ממש אדם נוסף.
"זהו," אמר ההוא שיצא מהחדר, נשימותיו כבדות מעט כמו לאחר מאמץ, "אפשר לצאת." עיניו נתקלו במבטו של יקי. "מי זה?" שאל.
הבוס חייך. "חבר קטן שלנו," השיב. בתנועה קלה הוא דחף את כתפו של יקי, שעדיין עמד על מקומו והתבונן בשביל הכהה שעל הרצפה, ובדלת הסגורה קמעה של חדר דודו. "תמשיך להתקדם, ילד."
בחצר ניצבה וולו שחורה, מבריקה וגדולה. "כנס," ציווה הבוס, פותח לו את הדלת. יקי טיפס ועלה על הרכב, מרגיש קטן למדיי בתוככי המושב המרופד. הבוס התבונן בו עוד רגע או שניים כשידו עוד אוחזת בדלת הרכב, ועל אף המבט הארוך והמשתהה, יקי לא הניע את עיניו השחורות והחזיר מבט. חיוכו של האיש בעל התלתלים וגומת החן התרחב מעט, כאילו ראה משהו שמצא חן בעיניו, ואז טרק את הדלת.
לאחר כמה דקות, כשהבוס ושני הזרים הנוספים ישבו במכונית והם התחילו לנסוע, חש יקי כיצד מטלטל גופו בתוך המכונית הגדולה. מאחוריו החל הבית הקטן והמקולף להתרחק יותר ויותר, ויקי, שהעיף לעברו מבט קצר ומהיר, תהה האם ראה זאת באמת או ששביל העשן הקטן, הדק, שהחל לעלות מהבית- היה רק דמיון.