קרקעית שעון החול | עלילה בפרקים

[אשר שרבר]

בואנ'ה אתה מצ'זבט נפלא, כמדומה ששמעתי את המעיישה נוראה ההוד הלז לפני כשלושים שנה, ואני זוכר שאחרי החניה ביריחו, הגיע הפרק האחרון, וממש בעלייות האחרונות לרושלים, כן אחרי הסיבוב של מעלה אדומים הוא מתח ומתח ומתח את הגומי כמו שאני מותח אתכם ואנחנו עולי ימים היינו ונעבאך ביו ביננו שממש התפרקו בבכי עד שאמרו שלא היה שווה כל הטיול הזה בכלל.

 

[יענקי R]

וואו!
לפחות נקבל קצת חיזוק לאלול...

כמה גרגירים נשארו עוד בשעון?

 

[דוכסוסטוס]

וואו!
לפחות נקבל קצת חיזוק לאלול...

כמה גרגירים נשארו עוד בשעון?

נגמרו, הוא כבר בקרקעית.

 

[דוכסוסטוס]

העסק תקוע כי כדי הסתבכתי איך להמשיך.
למי שיש רעיונות, אשמח לקבל.

 

[יענקי R]

העסק תקוע כי כדי הסתבכתי איך להמשיך.
למי שיש רעיונות, אשמח לקבל.

נו באמת!
ככה להיכנס לתוך החול, בלי סיום של ריקוד ומחול?

חברים* - אתגר חדש!
(*צריך להמציא איזה שטרודל שמתייג את כולם...)

 

[דוכסוסטוס]

ניסיתי לטמון את הראש בחול אבל זה לא הוכיח את עצמו, בלית ברירה כתבתי פרק סיום אלולי במיוחד.

באשר להבאתם של רבי הבבא-סאלי ורבי דניאל פריש בסיפור, אדגיש שוב שאין בינם לסיפור מאומה והדברים המצוטטים בשמם הם פרי דמיוני אלא שכיון שהתוכן נלקח ממדרשי חז"ל מסתבר שאותם קדושי עליון זיע"א הגו אותם על שפתותיהם בימי חיותם. שונה הדבר במה שיוזכר בפרק זה בשם הרב דסלר שאלו דברים שאכן מיוחסים לו.

פרק ט'
למחרת היום נסעה המשפחה כמדי שנה בטקסי אל בני ברק לפוש בירחי-כלה של ישיבת פוניבז'. אביו אהב לנשום לעומק ריאותיו את השמש החמה והבריאה של בני ברק ונהנה מהלימוד בין כותלי הישיבה כעלם צעיר אחר שבשאר ימות השנה לא התאפשר לו בשל עבודתו בביטוח לאומי.

בבקרים היה לומד בהיכל הגדול, למרגלות ארון הקודש המוזהב, ובצהריים יצאו לטייל בין פרדסי התפוזים הפזורים בירכתי העיר. באחד הימים היו נוסעים בשני אוטובוסים לים של תל-אביב.

פניו החיוורות והנפולות וגוו השפוף הסגירו לכול שרוחו אינה שוקטת, מראות ליל תשעה באב מיאנו לסור ממנו, למרות שהחלומות הרעים פסקו. לא הועילו כל תחנוניהם של ר' יצחק אייזיק ושמחה בונם כי הכול עורבא פרח, חזיון תעתועים בעלמא.

ההיכל האיר באור נברשות את הגמרא הגדולה אך הריכוז היה ממנו והלאה. לימינו ישב צורבא ישיש הנראה כאילו הוא אבן מאבני הבניין – לא קם ולא זע מעם הספר. מראה פניו העיד בו שהוא קלמאי. נדמה היה לו שגם בשנים עברו היה נטוע הלה באותו המקום. פתאום נעץ בו את עיניו ויעקב בא במבוכה והשפיל את מבטו בבושה.

הצורבא הציץ עליו בדאגה ואמר לו "ידידי הצעיר, נראה אתה כבטרם עילפון, המתן קמעא ואכין לך כוס של חמין", יעקב רץ אחריו להניאו מלטרוח עבורו אך הוא בשלו, הרתיח מים, חלט בהם עלי תה והושיבו אצל המרפסת הארוכה לשאוף אוויר צח.

משכילה לשתות שב לתלמודו והצורבא סקר אותו ממושכות בחוסר שביעות רצון "לא נפל הלובן מפניך, נראה שאינך בקו הבריאות, עליך לראות רופא".

כעבור רגעים שלח אליו שוב מבט בוחן ואז התקרב סמוך אליו ולחש לו "נראה אתה אחוז אימה, מי הפיל עליך את פחדו?".

יעקב נדהם מהשאלה הישירה ומאבחנה הקלמאית המדויקת , הביט סביבו לראות שאין איש מאזין להם ומלמל מילות התחמקות, אך הישיש לא הרפה, אחז בידו והוליך אותו שוב אל המרפסת, שם ציווה אותו להשיח את אשר לבו. נפשו לא חשקה לגלות את הסוד אך כיון שהישיש עמד עליו, לא מצא דרך להתחמק.

מראה הים הגדול מאחורי בתיה של תל-אביב נשקף מול עיניו, הוא מיקד בהם את מבטו, מתחילה דיבר בשפה רפה אך ככל שהזיכרון עלה בו עצם את עיניו ופרש את הפרשה כולה ופתח את סגור הלב לספר את כל אשר היה עמו.

הישיש האזין מרישא ועד גמירא ופניו נותרו שלוות כבתחילה. "אין בכך כל חידוש" הפטיר ואמר.

"מה כבודו שח" התרעם עליו יעקב "השמע מר דבר כזה מימיו?"

"אומר לך מה שדרש בזה המשגיח הרב דסלר" לא התרשם ממנו הצורבא הישיש "רבנו יונה כותב בשערי תשובה 'ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי ויהי בי היפך מזה למה לי חיים' וכך גם בפירושיו לאבות ולמשלי".

"היינו שפעמים אדם מאבד את סיבת חיותו כיון שאינו מקיים את תכלית ייעודו אשר לשמו הוא חי, ובפירושו לאבות כותב על הפוסק מעסק התורה בלשון נוראה: יהי רצון שזה האיש ימות. וכל זה לא בתורת עונש אלא שאין טעם שיחיה".

"ושואלים העולם, הרי בעיננו רואים מי שמכלה ימיו בהבל ועומד בחיותו, והיאך הוא חי בלא טעם וסיבה?".

"ענה בזה הרב דסלר שסיבת החיות של אדם כזה היא כדי שיוכל היצר להסית אחרים להטותם הדרך שאפשר לחיות בנעימים ללא עסק התורה והיראה ח"ו ועי"ז תהא בחירתם שלימה. והגדיר הרב דסלר את האיש הלזה שהוא מכת משמשי השטן שכן הוא חי כאן בעולם בעבור השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות".

"ובאשר חושש אתה למכות ותחלואים שיביא עליך, גם בכך אין כל תימה ואין בזה חילוק ביני ובינך. בכוח היצר המתגבר ומתחדש בכל יום גם להמית אנשים בתעלוליו, כידוע המעשה בדורות האחרונים עם תלמידו ר' חיים וולאז'ינר שחלה אביו ואבד ממונו ונפטר מן העולם ואמר לו ר' חיים שכל זה ממעשי היצר להסיתו ולהדיחו לעזוב את תלמודו".

"תנוח אפוא דעתך שעל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. אדרבה, נראה שעמדה לך זכות ונתגלגל הדבר שנתעוררת לתשובה על ידי זה. קח לך לזיכרון את דברי החובת הלבבות בשער ייחוד המעשה על מה שאמר החסיד לשבים מן המלחמה 'שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה אמרו לו ומה היא המלחמה הגדולה אמר להם מלחמת היצר וחייליו".

"צלח ורכב על דבר אמת והוא יצילך מפח יקוש ומפחד לילה" נפרד ממנו. רגע כמימרא אחר כך כבר היה ישוב הצורבא רכון על הגמרא בלא ניע.