מה משרד התחבורה צריך לעשות אחרת?
ומה התפקיד של החברה במצב הזה?
זה שיש אחוזים גבוהים של אי ביצוע זאת לא בעיה של המפעיל? הוא התחייב לסך מסויים של נסיעות ולצורך כך הוא צריך כמות מסויימת של אוטובוסים ונהגים והוא התחייב לכך במכרז, הוא גם היה צריך להיות מודע לפקקים חסימות וכו' ולהערך בהתאם.
מה בעצם השיפור שצריך להיות במכרזים, שישנה את המצב?
המודל של המכרזים הוא בעייתי מבחינה כלכלית.
אני אנסה לכתוב בקצרה, נושא שהוא מורכב מאוד, המודל המוצלח ביותר שקיים היום הוא המודל שפועל בלונדון. צירפתי רגום גוגל של מסמך המסביר את העיקרונות בלונדון.
הבעיה היא שהמכרז מציב רף עליון של הכנסות שלא ניתן לעלות מעליו (ביצוע של כל הנסיעות), תוספת כלשהי מותנת ברצון וביכולת של משרד התחבורה, ומפעיל אין שליטה על זה.
לעומת זאת, להוצאות אין גבול, לירידה במהירות התפעולית, או הסעת נהגים מכל קצוות הארץ, יש השפעה משמעותית על ההוצאות, מה שגורם לכך שלפעמים לא ניתן לבצע את הדרישות של המכרז, חלק מהבעיות ידועות למפעילות בדרך כלל גם לפני הכניסה למכרז, והם בוחרות להתמודד מהסיבות שלהם שאין כאן המקום לפורטם כי רבים הם.
תשלום לפי מספר נוסעים בפועל הוא בעייתי, כי אז החברות יבטלו נסיעות שחשובות לרמת השירות, אבל לא מספיק כלכליות.
תשלום לפי ק"מ גם הוא בעייתי, כי החברות אז החברות מושכות ללו"ז שנותן מקסימות קילומטרז במינימום צי רכב, בלי קשר לצורך של הנוסעים.
המשרד מנסה למצוא נוסחה שהבסיס יהיה לפי ק"מ, והרווח יהיה ממספר הנוסעים, זה נעשה במכרז האחרון של דרום גוש דן, מכרז שנמצא כעת באויר.
גם המודל הזה בעייתי, כי לחברה יש כעת אינטרס שלא להרחיב את הלו"ז בזמנים שזה בעיקר שירות, כמו קווי לילה וכדו'.
המודל הלונדוני מציע בעצם את הדבר הבא
המפעיל מקבל תשלום לפי ק"מ, במידה והוא ביצע עבודה טובה מעל המצופה הוא יקבל בונוס, ואם הוא ביצע עבודה גרועה הוא יצא מהמשחק. הבונוס מאפשר לו להשקיע מעבר למתוכנן במידת הצורך.
ישנם הרבה חברות וכולם ממותגות אותו הדר, כך שבמידה ואחד לא מתפקד, אפשר להחליפו באחר, בלי שאף אחד יבחין.
יש גם משרדי תכנון שמתכננים את הלו"ז, והם מקבלים תגמול לפי מספר הנוסעים, אם לא יהיו נוסעים הם ירעבו ללחם, אבל פשיטת רגל שלהם לא תשפיע על יכולת קבלת המימון של מפעילות האוטובוסים.
וכל מה שכתבתי כעת היה בקצרה... וד"ל.