פרק 10
בחזרה להווה
"שנתיים וחצי ארכה התוכנית של פארקר." קוהנס מיקד מבט בכוס הקפה הריקה. "אבל בסוף היינו בחוץ. שמחתי כל כך..." אירוניה דקה, עצובה, התנגנה בקולו, ואפריל המתין בשקט להמשך. "שלוש שנים הסתדרנו מצוין. אף אחד לא חיפש אחרינו, והשתדלנו להתחמק משימוש בתעודות מזהות. זה עבד מצוין..." כתפיו של ביל התכווצו. "ואז הקים המלמ"י את יחידת הציידים." קולו נסדק. "הפכנו נרדפים... חרדים מהצל של עצמנו... וניל..." רעד חלף בגבו של קוהנס. "ניל, נתפס לפני חצי שנ..." בכי חרישי פרץ מתוכו.
רגעים ארוכים התמוגג בדמעותיו. ואפריל נותר דומם על קצה הכסא. בתום דקת נצח, פצה אפריל פה בזהירות. "פארקר הזה, התחקירן. גם הוא נתפס?"
נענוע ראש לשלילה. ביל מחט אפו בממחטת נייר. "הוא זהיר מאוד." התנשף. "הוא החליף זהות כבר כשיצאנו משם."
אז היה שם אחד לפחות, שהתנהל בחכמה. "ולמה אתה לא החלפת זהות?"
"לא הייתי צריך, עד לפני שנתיים. גם יכולנו לראות את שטחי הפעילות של הציידים. לאחרונה, אני חושב, הם הגיעו לאזור שלנו. בשלושת החודשים האחרונים לא יצאתי מהבית."
צמרמורת ביקשה לעבור בגבו של אפריל. היתונשים קולטים. הם מזהים את שטחי הפעילות, ככל הנראה לפי המעצרים שמתבצעים. צריך לדווח על זה במטה. בעצם, כבר לא צריך לדווח על זה.
רגע אסף אוויר, מתמקד. בזהירות העלה את מילותיו, מוסיף להן גוון סמכותי ואמיץ. "אולי תהיה דרך להוציא את אחיין שלך שוב." ולמול עיניו המתרחבות באי אמון של קוהנס, צבע את פניו בארשת חושבת. "כצעד ראשון, אני צריך לפגוש את פארקר."
שבילי דמעות זלגו על קמטיו של ביל, ואפריל חרט בזכרונו את המידע שהוגש לו בקול שבור.
ורק אחרי שהדלת נסגרה והוא השתרך לאיטו במורד המדרגות, הסכים אפריל להודות בזה. שבין הרצון לחשוף את האמת והצדק, לבין פעולותיו הענייניות, שוב הצליח ביל קוהנס לגנוב חלקה מליבו. ובתוך חתירתו הקרה למטרה, צמחו כאב ואכפתיות שלא הצליח למחוק.
[]
המילה גיבן היתה מחמאה. כך סיכם אפריל לעצמו, כשבחן מלמעלה את הגבעה האיומה על גבו של פארקר. האיש נצרך למשוך עצמו לאחור כדי להרים מבט לאפריל. עיניו, קטנות וחדות, פיצו בנקיבתן על המראה מעורר החמלה.
"אותך שלח ביל?" בוז וחיבה נמהלו בחיוכו הרחב. "בוא." הפנה לו חטוטרת מרשימה. אפריל צעד אחריו, דרוך.
מבוא הבית הואר בנורת ליבון עתיקה, ואנדרלמוסיית חפצים קיבלה את פניו בחדר האורחים. מאחורי ערימת החפצים ההפוכה כיסו עמודות ספרים את הקיר, מאופסנות בשורות ספרים מדויקות. למרגלות הספריה המאולתרת שכבו תמונות גדולות.
"אומנות מהעת הקדומה." חייך פארקר לעומתו. "יש לי העתקים של עשרות ציורים. אתה יודע, ציורי תקופה יכולים ללמד הרבה מאוד על רוח התקופה והדעות ששלטו בה."
אפריל סקר את הציור הראשון. חריטה קווית וחסרת פרספקטיבה. דמות אדם בעל כנפיים ריחפה בגובה הציור. שדות חרושים מילאו את התחתית. "כנפנאים?" הרשה לעצמו לתהות בקול.
"בדיוק!" זרח פארקר.
אפריל עפעף. הוא לא בא עד לכאן כדי לדון במיתולוגיות אבודות. לגמרי לא. אבל נוכח מבטו המפלח של פארקר, העדיף הסוכן לנווט את השיחה ביתר שימת לב. חוץ מזה, התייחסות לתחומי העניין שלו תהווה בסיס מצוין לאמון. "אתה חוקר על הכנפנאים?"
מבט נוקב נזרק בו, מחויך. "אתה חד תפיסה. הכנפנאים הם פרויקט חיי, אפשר לומר." מארחו שינה מסלול וקרב לסדרת ציורים, שהונחו זה לצד זה, מאובקים. "בוא. אתה רואה? זה העתק מחריטה על אבן. מתוארך אלף-מאתיים שנה אחורה. וגם זה." הא הסיט את התמונה, חושף את זו שעמדה מאחוריה. קווים חרוטים תיארו דמות אדם מעופף במעלה הציור. קוביות קטנות היו בתים.
"אפשר לראות את ההערצה הגורפת שזכו לה הכנפנאים בתקופה הזו. בספרים השנים הללו נחשבות כתור הזהב של הכנפנאים. הם היו שופטים, שליטים, מורמים מעם. סביב כל כנפנאי התקבצו אנשים רגילים שהמליכו אותו." העביר עוד תמונה. כנפנאי על אבן מוגבהת. פרופילי אנשים תחתיו. "מה אתה חושב?"
שזו שטות מסוכנת, ונבערת. להמליך אדם רק בשל מראה חיצוני. אפריל העלה הבעה סלחנית על פניו. "אני מקווה בשביל האנשים ההם, שהכנפנאים אכן היו אנשים הגונים."
"הגונים מאוד." הבהיקו של שיניו של פארקר. "רובם המוחלט של הכנפנאים היו אנשים טובים ונאצלים במידותיהם. אל תשכח שכבר כילדים הם הוכנו לתפקידי הנהגה, אף שלא בחרו בה."
"רובם?" תהה אפריל.
"אלו שלא, הוקעו על ידי חבריהם בכל החריפות." פארקר כופף את גיבנתו לשורת ציורים אחרת. "העתק מתבליט פסיפס, אלף שנים אחורה. אתה מזהה את הציור?"
אפריל בחן את הפסיפס הצבעוני. שוב חוסר פרספקטיבה מדהים. "כנפנאי אחד על הרצפה ושלושה אחרים לידו?"
"אבחנה מדויקת."
אפריל גייס חיוך מקסים, מתעלם מנקיבת עיניו של מארחו. הוא חייב להספיק לדבר על מרפאות המלמ"י. "חבל שגזע כל כך משמעותי והיסטורי נכחד ככה." החל בנימה מסיימת, אך פארקר הרים ראש וגב במאמץ קל.
"למה אתה קורא, ככה?"
"לטבח מאתיים השנים." בלע אפריל אנחה. "אם אני זוכר נכון, לפני שש-מאות שנה," פארקר הנהן. "היה את 'סם השחור'. כנפנאי שעלה לשלטון והרג את כל הכנפנאים."
"נכון. סם השחור היה כנפנאי מושחת ומתועב. הוא הוקע על ידי חבריו רבות ואפילו הוגלה פעמיים. בסוף הוא חבר לשבט לוחמים אכזר, ויחד הם יצאו למסע נקמה קטלני. סם המליך את עצמו בכוח הזרוע, וציווה להוציא להורג את כל הכנפנאים."
אפריל דחף את ידיו לכיסים. הוא אמור להתעניין בתחקיר חייו של הגיבן הדברן. לא להעיף מבט חסר סבלנות בשעונו.
פארקר, כך נראה, נשאב להרצאת המידע. מתוך ערימת החפצים המבולגנת שלף פסלון קטן. דמות אדם מכונף, צבועה באדום ושחור.
"זה פסלון מקולל." חייך לעומת אפריל. "העתק שלו, כמובן. כדי לקעקע את כוחם של חבריו, השתדל סם להוכיח שהכנפנאים אינם דמויות נערצות, אלא יצורים מקוללים. הוא השתמש בתעמולה מתוחכמת, כמו הפסלונים האלה, שהבטיחו מזל רע למחזיקיהם. הוא תגמל בכסף ובנחלות אנשים שפגעו בכנפנאים."
איך עוצרים את המלל הזה בלי לפגוע בידידותיות שהוא אמור לשדר? "הוא היה כנפנאי בעצמו." זרק לעומת החטוטרת. כמה התפרצויות חווה האיש הזה, שנוצרה לו עקמת איומה שכזו?
"נכון מאוד. באמת, אחרי שלושים שנות הכפשה והרג, מרדו בסם השחור שני יועציו. גם הם, שנודו בעבר על ידי הכנפנאים, עודדו את הטבח." פארקר הניח את הפסלון על ראש גבבת החפצים, מהורהר מבע. "כך עברו מאתיים שנות טבח. הכנפנאים ירדו למחתרת, הורים מנעו מילדיהם בכל כוחם להפוך לכנפנאים. כל הנותרים נרדפו ונרצחו. וזהו. כבר ארבע-מאות שנים שאין לנו כנפנאים." מבטו, חד וערני להדהים, ננעץ באפריל. "באת לדבר על מרפאות המלמ"י?"
סוף-סוף. אפריל עטה ארשת רצינית. "נכון."
"כדי להציל את ניל." האירוניה המודגשת העלתה קור בגבו של הסוכן. בטרם מצא מענה, קרב אליו התחקירן הגיבן בצעד. "שמע, ילד. ביל הוא תמים וטוב לב. אבל אני, כחבר, לא אתן לך לנצל את חולשותיו להנאתך."
אז הוא צדק. האיש פיקח הרבה יותר מנראותו האומללה. אפריל אסף אוויר, נכון למלחמת מילים, אבל פארקר שוב הקדים אותו. "מה, באמת, המטרה שלך?"
סיפור בהמשכים ציידי היַתּוּנַשִׁים
