הנושאים החמים
הנושאים החמים
הם גדלו באותו הכפר, באותה השכונה.
עזיז היה חדור מטרה, ידע היטב מה השליחות שלו בחיים. לעומת זאת, לסלים לא היו יותר מדי שאיפות. הוא רצה להיות ערבי טוב.
בשיעורי היסטוריה, כשהמורה ג'מילה שאלה כל אחד מהתלמידים מה ירצה להיות כשיגדל. העיניים של עזיז נצצו כשענה שהיד.
סלים, לעומתו, לא חלם להגיע רחוק. הוא העדיף להיות שיפוצניק. תמיד אמרו לו שיש לו שני ידיים שמאליות, ולכן חשב שהעבודה הזו עשויה להתאים לו.
חלפו השנים. דרכיהם של השניים התפצלו.
* * *
הרחובות היו עמוסים באותו היום, מכוניות עתיקות שתם זמנם פקקו את הכבישים, צפרו בקול ייאוש. ילדים יחפים דילגו בעליזות בין חנויות ריקות למחצה. סלים חצה את הרחובות, עטוי במכנסי ברמודה חומות, מוכתמות בכתמי צבע גדולים, ומצויד בסולם עץ גבוה.
לפתע, צדה את עינו מכונית אאודי R8 שבלטה בשכונה הערבית כטיפת גשם ביום שרב. הוא שפשף את עינו והטיב את העיפרון על אוזנו השמאלית, צופה בעיניים פעורות באיש שעתיד לצאת ממנה.
אישוניו איימו לצאת מחוריהן כאשר ראה את עזיז יוצא מהרכב לבוש בחליפה מזארה, מבושם ומסורק היטב.
"אהלן, סלים", ניגש אליו עזיז שהבחין בו מיד. "מה אתה עושה כאן?"
"עזיז?? זה אתה??", סלים שפשף את עינו באמצעות אצבעותיו המאובקות.
"כן, כן", חיוכו של עזיז היה מתנשא קמעה.
"אבל איך זה ייתכן??", הוא פרש את ידו, קשה היה שלא להבחין בקנאה שאחזה בו. "איך הגעת לכל זה? הרי שנינו גדלנו באותה השכונה. באותו הרחוב. היינו בדיוק באותו המצב".
"סיפור ארוך", עזיז העביר יד על הבלורית המגושמת, חיוכו זחוח.
"ספר בקצרה", התחנן סלים.
"אם אתה מתעקש, אני יכול לספר", הוא חיכך את שתי כפות ידו זו בזו, "קודם כל אל תחשוב שתמיד הייתי ניראה כך. עד סוף 2017, גם אני הייתי כמוך - מסתובב ברחובות בבגדים דהויים שקניתי מיד 8 מהמכירה של כרימה, מנסה למכור לעוברים ושבים תכשיטים משומשים שאיש לא מעוניין בהם, ולועס בוקר צהרים וערב את הפלאפל המחניק של מחמוד. מאסתי בחיים האלה. הרגשתי שטוב מותי מחיי".
"ומה קרה אז?", סלים חש שסבלנותו פוקעת.
"ב2018 חלה התפנית. בלילה נטול ירח אחד, קמתי מהמיטה והתגנבתי למטבח של סלימה. לקחתי את הסכין הכי חדה ויצאתי מהבית. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הגעתי לשער שכם, בכניסה עמדו שני מאבטחים בשנות החמישים לחייהם, היטבתי את אחיזתי בסכין וניסיתי לדקור אותם".
"נו, היו נפגעים?"
"אז זהו שלא. מסתבר שהסכין של סלימה יודעת לחתוך רק בשר כבש, המאבטחים לא נפצעו. אבל למי אכפת? העיקר שהכניסו אותי לגן עדן למחבלים".
"לאן?"
"גן עדן למחבלים. הישראלים קוראים לזה בית כלא. תאמין לי, גן עדן של ממש. האוכל, היחס האישי לכל מחבל, מגוון הפעילויות, חדרי הכושר. קיבלתי גם באותה תקופה משכורת שמנה מהחמאס - כך שלגמרי הרווחתי מכל הכיוונים. בקיצור - תענוג אמיתי -".
"מה אתה דביל?", קטע אותו סלים. "למה יצאת משם?"
"באיזה שהוא שלב, אחרי שסיימתי את התואר, התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים, הרגשתי שהגיע הזמן לעזוב. החלטתי לשבות רעב. זה היה קשה, אין דבר יותר מתסכל מלראות את חבריך המחבלים מלקקים את האצבעות, אוכלים ארוחות גורמה מדי יום ולאטום את הפה. למען האמת לא נשארתי רעב, החבאתי טורטייה יבשה ולעסתי אותה מתחת לשמיכה שאיש לא הבחין בי. הנהלת הכלא חששה לשלומי. הוחלט להוציא אותי בדחיפות".
"לא מאמין, איזה סיפור", סעיד השפיל את עינו לנעלי הצבא המאובקות. אגלי קנאה ניגרו ממצחו.
"נו, ומה איתך?", סנט בו עזיז. "עד מתי תשאר ככה, בין עבודות. אתה לא חושב שהגיע הזמן להתקדם".
"תראה, אני אמממ.. בסך הכל רציתי להיות ערבי טוב. אחד כזה שלא עושה יותר מדי בלגן".
"עכשיו הצחקת אותי", עזיז התקדם לעבר המכונית המבריקה ונכנס אליה. "זוכר מה תמיד אמרתי לך: אין ערבי טוב. יש ערבי שטוב לו".
עזיז היה חדור מטרה, ידע היטב מה השליחות שלו בחיים. לעומת זאת, לסלים לא היו יותר מדי שאיפות. הוא רצה להיות ערבי טוב.
בשיעורי היסטוריה, כשהמורה ג'מילה שאלה כל אחד מהתלמידים מה ירצה להיות כשיגדל. העיניים של עזיז נצצו כשענה שהיד.
סלים, לעומתו, לא חלם להגיע רחוק. הוא העדיף להיות שיפוצניק. תמיד אמרו לו שיש לו שני ידיים שמאליות, ולכן חשב שהעבודה הזו עשויה להתאים לו.
חלפו השנים. דרכיהם של השניים התפצלו.
* * *
הרחובות היו עמוסים באותו היום, מכוניות עתיקות שתם זמנם פקקו את הכבישים, צפרו בקול ייאוש. ילדים יחפים דילגו בעליזות בין חנויות ריקות למחצה. סלים חצה את הרחובות, עטוי במכנסי ברמודה חומות, מוכתמות בכתמי צבע גדולים, ומצויד בסולם עץ גבוה.
לפתע, צדה את עינו מכונית אאודי R8 שבלטה בשכונה הערבית כטיפת גשם ביום שרב. הוא שפשף את עינו והטיב את העיפרון על אוזנו השמאלית, צופה בעיניים פעורות באיש שעתיד לצאת ממנה.
אישוניו איימו לצאת מחוריהן כאשר ראה את עזיז יוצא מהרכב לבוש בחליפה מזארה, מבושם ומסורק היטב.
"אהלן, סלים", ניגש אליו עזיז שהבחין בו מיד. "מה אתה עושה כאן?"
"עזיז?? זה אתה??", סלים שפשף את עינו באמצעות אצבעותיו המאובקות.
"כן, כן", חיוכו של עזיז היה מתנשא קמעה.
"אבל איך זה ייתכן??", הוא פרש את ידו, קשה היה שלא להבחין בקנאה שאחזה בו. "איך הגעת לכל זה? הרי שנינו גדלנו באותה השכונה. באותו הרחוב. היינו בדיוק באותו המצב".
"סיפור ארוך", עזיז העביר יד על הבלורית המגושמת, חיוכו זחוח.
"ספר בקצרה", התחנן סלים.
"אם אתה מתעקש, אני יכול לספר", הוא חיכך את שתי כפות ידו זו בזו, "קודם כל אל תחשוב שתמיד הייתי ניראה כך. עד סוף 2017, גם אני הייתי כמוך - מסתובב ברחובות בבגדים דהויים שקניתי מיד 8 מהמכירה של כרימה, מנסה למכור לעוברים ושבים תכשיטים משומשים שאיש לא מעוניין בהם, ולועס בוקר צהרים וערב את הפלאפל המחניק של מחמוד. מאסתי בחיים האלה. הרגשתי שטוב מותי מחיי".
"ומה קרה אז?", סלים חש שסבלנותו פוקעת.
"ב2018 חלה התפנית. בלילה נטול ירח אחד, קמתי מהמיטה והתגנבתי למטבח של סלימה. לקחתי את הסכין הכי חדה ויצאתי מהבית. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הגעתי לשער שכם, בכניסה עמדו שני מאבטחים בשנות החמישים לחייהם, היטבתי את אחיזתי בסכין וניסיתי לדקור אותם".
"נו, היו נפגעים?"
"אז זהו שלא. מסתבר שהסכין של סלימה יודעת לחתוך רק בשר כבש, המאבטחים לא נפצעו. אבל למי אכפת? העיקר שהכניסו אותי לגן עדן למחבלים".
"לאן?"
"גן עדן למחבלים. הישראלים קוראים לזה בית כלא. תאמין לי, גן עדן של ממש. האוכל, היחס האישי לכל מחבל, מגוון הפעילויות, חדרי הכושר. קיבלתי גם באותה תקופה משכורת שמנה מהחמאס - כך שלגמרי הרווחתי מכל הכיוונים. בקיצור - תענוג אמיתי -".
"מה אתה דביל?", קטע אותו סלים. "למה יצאת משם?"
"באיזה שהוא שלב, אחרי שסיימתי את התואר, התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים, הרגשתי שהגיע הזמן לעזוב. החלטתי לשבות רעב. זה היה קשה, אין דבר יותר מתסכל מלראות את חבריך המחבלים מלקקים את האצבעות, אוכלים ארוחות גורמה מדי יום ולאטום את הפה. למען האמת לא נשארתי רעב, החבאתי טורטייה יבשה ולעסתי אותה מתחת לשמיכה שאיש לא הבחין בי. הנהלת הכלא חששה לשלומי. הוחלט להוציא אותי בדחיפות".
"לא מאמין, איזה סיפור", סעיד השפיל את עינו לנעלי הצבא המאובקות. אגלי קנאה ניגרו ממצחו.
"נו, ומה איתך?", סנט בו עזיז. "עד מתי תשאר ככה, בין עבודות. אתה לא חושב שהגיע הזמן להתקדם".
"תראה, אני אמממ.. בסך הכל רציתי להיות ערבי טוב. אחד כזה שלא עושה יותר מדי בלגן".
"עכשיו הצחקת אותי", עזיז התקדם לעבר המכונית המבריקה ונכנס אליה. "זוכר מה תמיד אמרתי לך: אין ערבי טוב. יש ערבי שטוב לו".
נערך לאחרונה ב:
