ברור שמדובר כאן על חסד, ואני לא חושבת שיש כאן אפילו מישהי אחת מהאיזור שחשבה שחייבים לקום לה. האשכול הזה הולך בעצב ובתדהמה אחר מיטתו של החסד של פעם, שהיה מובן מאליו, פשוט ובלי פילסופים כגון "האם אני חייב על פי דין" והדומים לו.
האמת, שאני לא נוהגת להספיד את פעם. את יודעת, לפעמים הנוסטלגיה מייפה דברים מכוערים מאוד, אבל כאן יש שבריר של פעם שהיה בו יופי שקשה למצוא היום, ועל כך ההספד.
אם נשים כועסות שלא קמים להן - פירוש הדבר שהן חשבו שחייבים לקום להן. אם קורה שנוזפים בנערה ברבים, או אפילו רק נועצים בה עיניים נזעמות - זה אומר שחושבים שהיא היתה חייבת לקום. (גם אם היא היתה חייבת, אסור להלבין פנים ברבים!)
לגבי החסד של פעם - נכון שהיו דברים יפים פעם, ואולי היו דברים שהיו מובנים מעליהם יותר מהיום. ובכלל הכל היה יותר בפשטות.
נראה לי שגם היה הרבה פחות עומס מהיום. נשים פחות עבדו ופחות נסעו יום יום לעבודה בכל המצבים והתקופות. חלק מהמשפחות לא היו כל- כך נרחבות בלי עין הרע כמו היום, פחות משפחות עלו לאוטובוס עם בלי עין הרע מספר גבוה כל-כך של ילדים. גם לא נסעו כל יום לחתונות. וכשנסעו - היו יותר הסעות מיוחדות. דברים רבים השתנו. אי אפשר להשוות תקופות. ואני חושבת, שיש היום המון חסד ב''ה. ודאי שתמיד יש מה להתחזק.
השאלה 'האם חייבים על פי דין' היא חשובה מאוד בחיינו. לא כדי להחליט אוטומטית שאם לא חייבים - אז לא. בכלל לא. חסד ולפנים משורת הדין - הם חלק מהחיים היהודיים שלנו.
כן יש עניין גדול לעשות דברים בידיעה מה עושים, ולשקול לפי זה את המכלול. יש דאורייתא, יש דרבנן, יש מנהגים, יש תקנות ויש לפנים משורת הדין. והבן אדם אמור לדעת מה הוא עושה.
ואם יש חובה הלכתית ברורה לקום, האדם יקום גם אם קשה לו מאוד. ואם העניין הוא לפנים משורת הדין, הוא יבחר עד כמה להתאמץ - לפי מה שהוא. האם אנחנו מעוניינים לחנך על-ידי שקר? ללמד הלכות שלא קיימות - כדי להגיע לתוצאות שבא לנו?
שלא לדבר על האחרים. אלה התובעים ממישהו אחר לתת להם משהו - עליהם לדעת האם חייבים להם על פי דין, או שזה רק בגדר חסד. וחסד לא תובעים. כידוע החזון איש כתב שמידות טובות קשורות בהלכה. (הדוגמא של המלמדים).
הקושי בכל העניינים הללו הוא, שיש דברים שנכון לומר לעצמנו, ולא נכון לומר לאחרים, וזה גורם לבלבול. אנחנו אמורים להיות מן הנותנים. וגם אמורים להיות לא מן הנוטלים. ואת שני הדברים הללו לומר לעצמנו...
עד כאן...