דרוש מידע ענין חשוב לדבר עליו...

nori · 6/11/18

נכתב ע"י מנוחהלה:
אבל לצפות שמישהו יוותר על משהו רק בגלל שהוא נחות בגיל, זה אבסורדי.

הילדים שלי הם בגיל שאני לא מעט מצפה שיותרו לאחיהם נחותי הגיל.
אני לא ארחם על אף אחד אם יום אחד זה יתהפך התורה כבר קבעה שחלק ממצות כבוד הורים היא לכבד אח גדול, אני גם לא אדרוש את זה . אבל אם אני אראה את זה במשפחה אחרת אני אחשוב שהם הצליחו לחנך את ילדיהם למידות יפות ונאצלות. ולא למידות נצלניות. וכאן אני פורשת כי זה ממש חוזר על עצמו.

Esti B · 6/11/18

נכתב ע"י רותי קפלר:
למה לא ביקשת מאחד מהם לעבור?

הסיפור הנגדי שלי, גם כן מהימים האחרונים -
קו 59 הידוע לשמצה.
בחור חסידי צעיר יושב מאחורי המקום של העגלות. אני מבקשת ממנו בנימוס אם הוא יכול לעבור, ומציעה מקום אחר פנוי בשבילו, כך שאני ובתי נוכל לשבת כשהעגלה צמודה אלינו.
הבחור קם ועובר בלי בעיה.
אני בתי והעגלה יושבים בנחת, במקום לקטר כל הנסיעה.

סיפור טרי:
הייתי בחתונה בגוטניק לפני כמה ימים, בשעה מאוחרת נפנתי לחזור לביתי מחוץ לעיר.
אני עולה על האוטובוס בתחנת היציאה מהעיר עם עוד 2 נשים, הרגליים שלי כואבות (שעות על העקבים...) ואני עייפה (קמתי באשמורת, עבדתי עד 4, השכבתי פצפונים ויצאתי לחתונה...). כל מה שאני רוצה זה לשבת על כיסא נורמלי!!!
במבט מלמעלה כל החלק האחורי היה מלא עד אפס מקום.
בגברים גם היה די מלא, אולם ישבו בקו התפר 2 גברים כל אחד על ספסל בודד.
פניתי להוא שישב לבד וביקשתי בעדינות אם הוא יוכל בבקשה לעבור ספסל אחד קדימה.
בתגובה הוא התרומם, בדק היטב ומצא לי מקום! בספסל האחרון, מושב אמצעי, הידד!
הסברתי לו שיש איתי עוד 2 נשים שעומדות ובכל מקרה נצטרך 3 מקומות, דהיינו, 2 המקומות שיתפנו כשהוא יעבור קדימה + המקום הנחמד שהוא מצא בשבילי.
הבנאדם לא זז.
להפתעתו הודעתי לו חגיגית שאני מתיישבת לידו (לא שתכננתי לעשות את זה...), אבל אז התגובה היתה מהירה, וחיש חש עבר קדימה ב"ה.
לי ולשתי הנשים שעלו יחד איתי באה הרווחה.

סמינר דוד · 6/11/18

נכתב ע"י רחלה 123:
דעה מעניינת
מקווה שאין סביבך חברות /קרובות משפחה בגילאי 20+ לא נשואות

בשבילן-----

20+ ?

30+ !

יואל ארלנגר - קקטוס · 6/11/18

נכתב ע"י מלפפון:
מרוב הלם באמת לא היה לי מה להגיב.

גם זכותי לחנות באלכסון את האוטו שלי ולתפוס שתי חניות.
אני הגעתי קודם וככה נח לי!
אם מישהו רוצה, שיגיע מהר לפניי ויתפוס.

יש כאלה שנולדו על ההר וזכותם לתפוס מקום
פשוטי העם, האלה מהעמק, שיעלו בתחנה ראשונה.

מלפפון · 6/11/18

נכתב ע"י Esti B:
בתגובה הוא התרומם, בדק היטב ומצא לי מקום! בספסל האחרון, מושב אמצעי, הידד!

מלכתחילה נהניתי מהגישה שלו.
הוא חיפש פתרון.

אדם לעמל יולד · 6/11/18

נכתב ע"י Esti B:
להפתעתו הודעתי לו חגיגית שאני מתיישבת לידו

לא תמיד זה מהווה איום

(מבחינה הלכתית) אבל אני לא רוצה לקרר את האמבטי.
אבל בהחלט רוב הפעמים זה עובד

GRN · 6/11/18

נכתב ע"י מרחבית:
הדיון על מקום באוטובוס לוקה בטעות בסיסית. המצב איננו כזה שיש מקום ריק, ומישהו שהמקום שייך לו חושב: למי מבין כולם הכי חשוב לתת אותו? - לרווקה? לנשואה? לילד קטן? לאדם מבוגר?
לא זה המצב.

המצב הוא, שמישהי עלתה והתיישבה על מקום. כעת זה המקום שלה.
אחר כך עולים אנשים נוספים. האם היא אמורה לוותר על המקום שהוא שלה עכשיו, ולמסור לאחר?

התשובה היא - שבמקום שיש חיוב מהתורה לקום - ויש מידי פעם מצבים כאלה - ודאי חייבים לקום.
מעבר לזה - יש עניין גדול של חסד, שכל אחת לפי מה שהיא, לפי מצבה ומצב הסביבה - מחליטה מה וכמה והיכן לתת משלה. כמו בכל דבר ועניין.
חשוב להבין, שמי שקמה - נותנת משלה. ולהתייחס לזה בהתאם הן למי שקמה, הן למי שלא קמה.

ברור שמדובר כאן על חסד, ואני לא חושבת שיש כאן אפילו מישהי אחת מהאיזור שחשבה שחייבים לקום לה. האשכול הזה הולך בעצב ובתדהמה אחר מיטתו של החסד של פעם, שהיה מובן מאליו, פשוט ובלי פילסופים כגון "האם אני חייב על פי דין" והדומים לו.

האמת, שאני לא נוהגת להספיד את פעם. את יודעת, לפעמים הנוסטלגיה מייפה דברים מכוערים מאוד, אבל כאן יש שבריר של פעם שהיה בו יופי שקשה למצוא היום, ועל כך ההספד.

עסק · 6/11/18

אז כתבתי פה את תגובתי במוצאי שבת, וביום ראשון הגעתי לסמינר, ועל מה המורה מדברת???
על חסד. ומה הדוגמא הראשונה שאיתה היא פתחה את השיעור ועשתה דיון - - על לקום באוטובוס לנשים.... היה ממש צירוף מקרים...

גלידה בגביע · 6/11/18

נכתב ע"י עסק:
אז כתבתי פה את תגובתי במוצאי שבת, וביום ראשון הגעתי לסמינר, ועל מה המורה מדברת???
על חסד. ומה הדוגמא הראשונה שאיתה היא פתחה את השיעור ועשתה דיון - - על לקום באוטובוס לנשים.... היה ממש צירוף מקרים...

או צירוף מקרים
או שהיא משוטטת כאן.

מרחבית · 6/11/18

נכתב ע"י GRN:
ברור שמדובר כאן על חסד, ואני לא חושבת שיש כאן אפילו מישהי אחת מהאיזור שחשבה שחייבים לקום לה. האשכול הזה הולך בעצב ובתדהמה אחר מיטתו של החסד של פעם, שהיה מובן מאליו, פשוט ובלי פילסופים כגון "האם אני חייב על פי דין" והדומים לו.

האמת, שאני לא נוהגת להספיד את פעם. את יודעת, לפעמים הנוסטלגיה מייפה דברים מכוערים מאוד, אבל כאן יש שבריר של פעם שהיה בו יופי שקשה למצוא היום, ועל כך ההספד.

אם נשים כועסות שלא קמים להן - פירוש הדבר שהן חשבו שחייבים לקום להן. אם קורה שנוזפים בנערה ברבים, או אפילו רק נועצים בה עיניים נזעמות - זה אומר שחושבים שהיא היתה חייבת לקום. (גם אם היא היתה חייבת, אסור להלבין פנים ברבים!)

לגבי החסד של פעם - נכון שהיו דברים יפים פעם, ואולי היו דברים שהיו מובנים מעליהם יותר מהיום. ובכלל הכל היה יותר בפשטות.
נראה לי שגם היה הרבה פחות עומס מהיום. נשים פחות עבדו ופחות נסעו יום יום לעבודה בכל המצבים והתקופות. חלק מהמשפחות לא היו כל- כך נרחבות בלי עין הרע כמו היום, פחות משפחות עלו לאוטובוס עם בלי עין הרע מספר גבוה כל-כך של ילדים. גם לא נסעו כל יום לחתונות. וכשנסעו - היו יותר הסעות מיוחדות. דברים רבים השתנו. אי אפשר להשוות תקופות. ואני חושבת, שיש היום המון חסד ב''ה. ודאי שתמיד יש מה להתחזק.

השאלה 'האם חייבים על פי דין' היא חשובה מאוד בחיינו. לא כדי להחליט אוטומטית שאם לא חייבים - אז לא. בכלל לא. חסד ולפנים משורת הדין - הם חלק מהחיים היהודיים שלנו.
כן יש עניין גדול לעשות דברים בידיעה מה עושים, ולשקול לפי זה את המכלול. יש דאורייתא, יש דרבנן, יש מנהגים, יש תקנות ויש לפנים משורת הדין. והבן אדם אמור לדעת מה הוא עושה.
ואם יש חובה הלכתית ברורה לקום, האדם יקום גם אם קשה לו מאוד. ואם העניין הוא לפנים משורת הדין, הוא יבחר עד כמה להתאמץ - לפי מה שהוא. האם אנחנו מעוניינים לחנך על-ידי שקר? ללמד הלכות שלא קיימות - כדי להגיע לתוצאות שבא לנו?

שלא לדבר על האחרים. אלה התובעים ממישהו אחר לתת להם משהו - עליהם לדעת האם חייבים להם על פי דין, או שזה רק בגדר חסד. וחסד לא תובעים. כידוע החזון איש כתב שמידות טובות קשורות בהלכה. (הדוגמא של המלמדים).

הקושי בכל העניינים הללו הוא, שיש דברים שנכון לומר לעצמנו, ולא נכון לומר לאחרים, וזה גורם לבלבול. אנחנו אמורים להיות מן הנותנים. וגם אמורים להיות לא מן הנוטלים. ואת שני הדברים הללו לומר לעצמנו...
עד כאן...

GRN · 6/11/18

נכתב ע"י מרחבית:
אם נשים כועסות שלא קמים להן - פירוש הדבר שהן חשבו שחייבים לקום להן. אם קורה שנוזפים בנערה ברבים, או אפילו רק נועצים בה עיניים נזעמות - זה אומר שחושבים שהיא היתה חייבת לקום. (גם אם היא היתה חייבת, אסור להלבין פנים ברבים!)

לגבי החסד של פעם - נכון שהיו דברים יפים פעם, ואולי היו דברים שהיו מובנים מעליהם יותר מהיום. ובכלל הכל היה יותר בפשטות.
נראה לי שגם היה הרבה פחות עומס מהיום. נשים פחות עבדו ופחות נסעו יום יום לעבודה בכל המצבים והתקופות. חלק מהמשפחות לא היו כל- כך נרחבות בלי עין הרע כמו היום, פחות משפחות עלו לאוטובוס עם בלי עין הרע מספר גבוה כל-כך של ילדים. גם לא נסעו כל יום לחתונות. וכשנסעו - היו יותר הסעות מיוחדות. דברים רבים השתנו. אי אפשר להשוות תקופות. ואני חושבת, שיש היום המון חסד ב''ה. ודאי שתמיד יש מה להתחזק.

השאלה 'האם חייבים על פי דין' היא חשובה מאוד בחיינו. לא כדי להחליט אוטומטית שאם לא חייבים - אז לא. בכלל לא. חסד ולפנים משורת הדין - הם חלק מהחיים היהודיים שלנו.
כן יש עניין גדול לעשות דברים בידיעה מה עושים, ולשקול לפי זה את המכלול. יש דאורייתא, יש דרבנן, יש מנהגים, יש תקנות ויש לפנים משורת הדין. והבן אדם אמור לדעת מה הוא עושה.
ואם יש חובה הלכתית ברורה לקום, האדם יקום גם אם קשה לו מאוד. ואם העניין הוא לפנים משורת הדין, הוא יבחר עד כמה להתאמץ - לפי מה שהוא. האם אנחנו מעוניינים לחנך על-ידי שקר? ללמד הלכות שלא קיימות - כדי להגיע לתוצאות שבא לנו?

שלא לדבר על האחרים. אלה התובעים ממישהו אחר לתת להם משהו - עליהם לדעת האם חייבים להם על פי דין, או שזה רק בגדר חסד. וחסד לא תובעים. כידוע החזון איש כתב שמידות טובות קשורות בהלכה. (הדוגמא של המלמדים).

הקושי בכל העניינים הללו הוא, שיש דברים שנכון לומר לעצמנו, ולא נכון לומר לאחרים, וזה גורם לבלבול. אנחנו אמורים להיות מן הנותנים. וגם אמורים להיות לא מן הנוטלים. ואת שני הדברים הללו לומר לעצמנו...
עד כאן...

ראיתי כאן נשים המומות, לא כועסות.

צודקת שחשוב לדעת את ההירכיה של דין ולפנים משורת הדין. במקרה הזה מדובר במצווה מדאורייתא שנקראת חסד. אמנם, אף אחד לא יכול לכפות אחרים על חסד, אבל לא מדובר כאן סתם על 'לפנים משורת הדין'.

ואם מדברים על פעם, אז לא. פעם לא היה בהכרח פחות עומס. אני הייתי קבוע, כל בוקר, מתחילה את דרכי בישיבה, נעמדת באיזשהו שלב עד ששוב היה מתפנה המקום (רוב הנסיעה עמדתי). זה היה הסטנדרט הרווח. לא הייתי צדיקה נעלה. ושוב, על דא בכינן, שהנורמה הזאת כמעט נכחדה מהעולם.

יהודיתה · 6/11/18

נכתב ע"י חמדה:
לא. גם אם הגעתי מירושלים למפגש משפחתי, ואין לי כסא, אני לא אצפה שאחותי תפנה את כסאה. אם היא תציע- אני אודה, וארגיש בהחלט שהיא פעלה לפנים משורת הדין. זו לא מחובתה. אני יכולה לחפש כסא בעצמי. בדיוק כמוה. בגלל שאני יותר גדולה נגזר עליה לשוטט באיתור כסאות???
די, כבר! יש גבול כמה אנחנו יכולים לדרוש בשם הפאה והגיל.
אה, ואם אני באמת מרגישה לא טוב או במצב או בלא יודעת מה- יהיו מספיק אחיות/ גיסות שיוכלו לארגן לי כסא/ מנה. לא חושבת שזה צריך להיות דווקא התפקיד של הקטנות יותר שבבית...

כתוב:" כבד את אביך ואת אימך" למה כתוב את?
לרבות האחים הגדולים.
אז כמו שלאמא שלך היית מפנה את הכסא אם אין לה מקום
גם לאחותך הגדולה.
זו לא המצאה שלי.
גילוי נאות
אני בין הקטנים בבית..

אני וביתי · 6/11/18

נכתב ע"י יהודיתה:
כתוב:" כבד את אביך ואת אימך" למה כתוב את?
לרבות האחים הגדולים.
אז כמו שלאמא שלך היית מפנה את הכסא אם אין לה מקום
גם לאחותך הגדולה.
זו לא המצאה שלי.
גילוי נאות
אני בין הקטנים בבית..

לא מדויק מרבים אחיך הגדול לא כל האחים הגדולים כך לפחות לחלק מהשיטות.

דבר סתר · 7/11/18

נכתב ע"י מלפפון:
במידה ונשואה עומדת באוטובוס ולא נראה כי היא במצב מיוחד- הנערה לא חייבת להתחיל לבדוק לה אם עליה לקום, או לקום רק על החשש הזה.
הנשואה לא יותר חשובה מהנערה, ולא מצאתי כזו הלכה.

אם עולה אישה שברור לכל שהיא בחודש תשיעי או שמיני,
ונערה לא קמה, זה כבר דורש ברור.
.

ואם יושבות הנערה והנשואה מהקטע הראשון ועולה אשה מהקטע השני למה הנערה חייבת לפנות את מקומה יותר מהנשואה?

* מירי * · 7/11/18

נכתב ע"י מרחבית:
אם נשים כועסות שלא קמים להן - פירוש הדבר שהן חשבו שחייבים לקום להן. אם קורה שנוזפים בנערה ברבים, או אפילו רק נועצים בה עיניים נזעמות - זה אומר שחושבים שהיא היתה חייבת לקום. (גם אם היא היתה חייבת, אסור להלבין פנים ברבים!)

לגבי החסד של פעם - נכון שהיו דברים יפים פעם, ואולי היו דברים שהיו מובנים מעליהם יותר מהיום. ובכלל הכל היה יותר בפשטות.
נראה לי שגם היה הרבה פחות עומס מהיום. נשים פחות עבדו ופחות נסעו יום יום לעבודה בכל המצבים והתקופות. חלק מהמשפחות לא היו כל- כך נרחבות בלי עין הרע כמו היום, פחות משפחות עלו לאוטובוס עם בלי עין הרע מספר גבוה כל-כך של ילדים. גם לא נסעו כל יום לחתונות. וכשנסעו - היו יותר הסעות מיוחדות. דברים רבים השתנו. אי אפשר להשוות תקופות. ואני חושבת, שיש היום המון חסד ב''ה. ודאי שתמיד יש מה להתחזק.

השאלה 'האם חייבים על פי דין' היא חשובה מאוד בחיינו. לא כדי להחליט אוטומטית שאם לא חייבים - אז לא. בכלל לא. חסד ולפנים משורת הדין - הם חלק מהחיים היהודיים שלנו.
כן יש עניין גדול לעשות דברים בידיעה מה עושים, ולשקול לפי זה את המכלול. יש דאורייתא, יש דרבנן, יש מנהגים, יש תקנות ויש לפנים משורת הדין. והבן אדם אמור לדעת מה הוא עושה.
ואם יש חובה הלכתית ברורה לקום, האדם יקום גם אם קשה לו מאוד. ואם העניין הוא לפנים משורת הדין, הוא יבחר עד כמה להתאמץ - לפי מה שהוא. האם אנחנו מעוניינים לחנך על-ידי שקר? ללמד הלכות שלא קיימות - כדי להגיע לתוצאות שבא לנו?

שלא לדבר על האחרים. אלה התובעים ממישהו אחר לתת להם משהו - עליהם לדעת האם חייבים להם על פי דין, או שזה רק בגדר חסד. וחסד לא תובעים. כידוע החזון איש כתב שמידות טובות קשורות בהלכה. (הדוגמא של המלמדים).

הקושי בכל העניינים הללו הוא, שיש דברים שנכון לומר לעצמנו, ולא נכון לומר לאחרים, וזה גורם לבלבול. אנחנו אמורים להיות מן הנותנים. וגם אמורים להיות לא מן הנוטלים. ואת שני הדברים הללו לומר לעצמנו...
עד כאן...

יפה כתבת! מה שרציתי לכתוב רק בעדינות...

ועוד משהו שלדעתי קשור: בעבר היה צריך לשלם על עגלה פתוחה, אז מראש לא עלו לאוטובוס עם עגלה אם לא היו חייבים, וכשעלו - ברוב המקרים קיפלו אותה. מאז שהתחילו לאפשר עליית עגלות ללא תשלום כבר אין התחשבות בנוסעים האחרים שצריכים להידחק ומראש קונים כרכרות ענקיות, עגלות תאומים וכד, ואז מה שנהיה זה שלעמוד באוטובוס זה סיוט! אין איפה לדרוך, נחבטים, אי אפשר לעבור וזה ממש מציק לכולם, ואז מתלוננים ולא מבינים למה פתאום כ"כ קשה לקיים את החסד הזה.
לתשומת ליבכן....

אסתר יעקובזון · 7/11/18

אני חושבת שאפשר לסכם את הנושא בזה שכל אחד צריך לפתוח את העיניים והלב.
לחנך את עצמו ואת משפחתו בנושא כבוד הזולת.
ולנסות לדון לכף זכות-כן, גם את זה שלא קם לי וגם את זאת שכועסת עלי כי לא קמתי לה כי אחרי הכל אנחנו לא יודעים מה עבר היום על השני.