הנושאים החמים
הנושאים החמים
חישוקים
מעטפת פרסום לעסקים
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי DIP
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
D I G I T A L
כאן הפרקים הקודמים:
פרק א', ובו סופר איך התחיל הכל
פרק ב', ובו סופר על השוקולדים שנגמרו והספיר שנצנץ
פרק ג', ובו סופר על הלוגו שפרש כנפיים
פרק ד', ובו סופר על מיתוג שהושלם וטוויסט מהדהד
פרק ה', ובו סופר על הציפורים שכבר לא יפרשו כנף
פרק ו', ובו סופר על מסע חדש ולוגו מלוטש
פרק ז', ובו סופר איך ב"ה יצאנו סופית מהמבוך והגענו אל היעד
---
פרק ח',
ובו יסופר על מודעת השקה ראשונה בסדרה ועל כבאית בהפתעה-
את המודעה הראשונה בקמפיין ההשקה של שרה לא אשכח לעולם, כנראה.
הרבה מים זרמו מאז בירדן והרבה מודעות גם נולדו מאז בין כתלי הסטודיו ויצאו לאור עולם, אבל אף אחת מהן לא הביאה בכנפיה הפתעה לא צפויה בדמות ביקור של כבאית אמיתית לחלוטין עם סירנה מייללת ואורת מהבהבים...
מודעה אטרקטיבית מה שנקרא
הבוקר ההוא התחיל כרגיל, עוד יום עבודה שגרתי ועמוס, תודה לה', כשהפעם מונחת על השולחן שלי משימה דחופה ממש: עיצוב מודעה ראשונה בסדרה, מרשימה, אפקטיבית ומדויקת למותג הטרי.
למשימה הזו קדמה עבודת שטח יסודית:
נכון שיש לנו ב"ה לוגו, ויש שפת מותג מדויקת ומגובשת, אבל בדיוק כפי שבניית אסטרטגיית מותג דורשת חשיבה מקדימה, כך גם בניית אסטרטגיית שיווק.
איפה נפרסם, כמה ובאיזו תדירות, מי יהיה קהל היעד אליו תפנה המודעה, איזה ערך נבחר לשים בפרונט... הרבה מאד שאלות שצריך למצוא להן תשובות טובות לפני שעוברים לייצר את המודעות עצמן.
התחלתי עם מסמך תכנון:
הגדרתי קודם כל במילים ברורות מה מטרת הסדרה- יצירת תדמית מקצועית, אמינה ומשכנעת, והדגשת נקודת הבידול של המותג באמצעות המיתוג החדש.
סביר להניח שהפרסום, לפחות בשלב ראשון, לא יביא מיד לקוחות חדשים.
לא נדבר בו על מכירת בגדים לוהטת או מבצעי חיסול בחנות נעליים. יידרש פה תהליך סבלני של בניית תדמית, תוך פרסום עקבי לאורך תקופה, שיגרום ללקוחות הפוטנציאליים קודם כל להכיר את המותג החדש ואחר כך גם להבין מהן החוזקות שלו ולמה כדאי לצרוך את שירותיו.
קהל היעד שלנו: בעלי עסקים עצמאיים מאזור המרכז.
המשכתי להגדרות נוספות שנוגעות במטרות המשניות של הפרסום, וגם החלטות לגבי תדירות הפרסום והפורמט של המודעות, ו- התקדמתי לתכנון הקונספט הרעיוני.
במודעות רציתי לגעת בנקודת הכאב המדויקת של הלקוחות, להציף בעוצמה את הקושי ולהציג את הפתרון שממתין להם ממש במרחק הרמת טלפון.
כבעלת עסק (ולקוחה של שרה בעצמי, מאז הכרנו ועד היום) לא היה לי קשה להיכנס לנעלי הלקוחות הפוטנציאליים. חשבתי על מה שמעלה בי המושג רשות המיסים והמילה מס באופן כללי, ורשמתי את האסוציאציות המיידיות: כסף לפח, בירוקרטיה מתישה, זמן שנשרף, בזבוז אנרגיות, כאב ראש, בלבול.
מה יש לומר... סיפור כואב, מיסים
מכאן הדרך קלה:
המודעה הראשונה תעסוק ברווח הכספי שמושג באמצעות תכנון מס נכון,
המודעה השנייה בחיסכון של הזמן והכוח,
והשלישית בהקלה ובארגון.
ניסיתי לתרגם את הנושאים והכותרות לקופי יצירתי ומוכר, ואז זה פתאום הבריק לי: הכותרת פשוט תביא את האנטיתזה לכל המוכר והידוע.
בעלי עסקים רואים ברשות המיסים מסחטת כסף שמשאירה אותם עם חור בכיס, לעיתים בלי הצדקה? המודעה תספר להם שזה לא חייב להיות כך.
עם תכנון נכון, מדויק ומקצועי, בסופו של דבר אולי רשות המיסים אפילו תחזיר להם כסף.
או במילים פשוטות יותר:
ואם דיברנו על כיס- עולם התוכן של תפירה וחליפות מחויטות של בעלי עסקים מסתדר לי כאן בול.
המשכתי לניסוח הבודי טקסט באותה רוח:
רשות המיסים יודעת גם להחזיר כסף!
בואו לתפור לעסק שלכם חבילת ייעוץ מס מושלמת ומדויקת, שתחסוך לכם אלפי שקלים בשנה.
שרה אישרה את התכנון, אפשר להתקדם לביצוע הויזואלי.
היא סגרה מול מקומון על סדרת מודעות למשך השבועות הקרובים, ואתמול עדכנה אותי שהם מבקשים לקבל חומרים סופיים עד מחר בערב. הזמן קצר ממש והשעון נושף בעורף.
הניירת המשרדית כבר ירדה לדפוס בשבוע שעבר, השלט הוזמן, וזה השלב שבו שרה כבר רצתה מאד להתחיל לפרסם.
אחרי הדרך שעברנו, שהתארכה מעל ומעבר למצופה, אני לגמרי מבינה אותה. באמת הגיע הזמן לצאת לאור ולהיחשף ללקוחות פוטנציאליים חדשים.
את שעות הבוקר אני מעבירה בעבודה מרוכזת על המודעה, מניחה בצד את כל הפרויקטים האחרים ומנסה לקדם עניינים במהירות. מחפשת ויז'ואל עוצמתי, משחקת עם חומרי הגלם של צבעוניות, פונטים וצורניות...
אבל למרות המאמצים, השעה שלוש וחצי בצהריים פוגשת אותי עם תוצר לא מוגמר על המסך
מה עושים?
חייבת לעזוב את המשרד ולחזור הביתה למתוקה שמחכה לי תחת השגחתו של בעלי, אבל המקום במקומון שמור לנו, המודעה חייבת היום לרדת לדפוס!
בעלי מתקשר, מעדכן שהניח את ארוחת הצהריים לחימום על הגז, והוא חייב כבר לצאת לסדר אחר הצהריים בכולל ממש עכשיו כדי לא לאחר.
אין מנוס, הבטחתי לשרה ואקיים אי"ה. המודעה על המסך מולי עוד לא מושלמת, השעון ממשיך לשעוט קדימה בחוסר התחשבות, ואני מנסה למצוא במהירות פתרון.
קופצת הביתה לשמוע מהילדונת שלי על חוויות היום בגן, ואחר כך מבקשת משכנה נחמדה עזרה בבייביסיטר דחוף.
השכנה המקסימה שלי מסכימה בשמחה לקבל את האורחת הקטנה למשך השעתיים הקרבות, ואני חוזרת בלב קל למשרד.
16:30: תודה לה', המודעה הולכת ומקבלת צורה מוגמרת ואוטוטו כבר יכולה לשלוח אותה לאישור סופי.
16:45: שיחה נכנסת מהשכנה, המולה מוזרה ובלתי מפוענחת ברקע: "תגידי", היא מתנשפת מעבר לקו, "השארת אולי סיר על הגז???"
אלף פעמוני אזהרה רועמים לי בראש בקול גדול, בעלי אמר משהו על ארוחת צהריים שהוא מחמם. אולי האש נשארה דלוקה? הוא חשב שאני כבר אכבה ואחלק לצלחות? אבל הייתי בבית בדיוק שתי דקות, לא העפתי מבט לכיוון הגז אפילו.
היא זורקת משהו על עשן כבד בקומה שלנו שגרם לשכנים להזמין מכבי אש, ועל כבאים שעולים עכשיו אלי הביתה ומתלבטים איך לפרוץ.
הצילו!!! הכל מסתחרר סביב. הבית שלי נשרף? ככה מרגישים כשזה קורה?
מספיקה לומר לה שהדלת פתוחה ולא צריך לפרוץ, נועלת את המשרד ברגליים רועדות, דוהרת בלי נשימה לכיוון הבניין.
כבר מקצה הרחוב אני מזהה כבאית מרשימה וקהל סקרנים ענק צובא על מדרגות הכניסה.
ברוך ה', לא רואה לשונות אש משתוללות מהחלון כמו שצייר לי הדמיון המבעית, אבל יש ריח של אש באוויר, וכל השכנים למטה, וכבאים במדים מבקשים ממני פרטים... אמאלה, לא יכול להיות שאני הגיבורה הראשית בסיטואציה ההזויה הזאת.
הבת שלי נמצאת בין השכנים שמתרכזים ברחבה, מאושרת עד מאד לפגוש אותי ולדווח לי על האטרקציה המרעישה, כמעט בטוחה שהזמנתי את מכבי האש כדי להנעים לה את שעות אחר הצהריים
אני מנסה להשתלט על הרעד, להתפלל שאיכשהו לא ממש הכל יישרף ומשהו יישאר לפליטה, ולהשתדל לא לחשוב בכלל על מה שאולי כבר כן נשרף ואיננו.
כמה דקות חולפות, לא עומדת במתח הזה. מה קורה למעלה??? למה הכבאים לא יורדים?
הנה הם, מפציעים בפתח הבניין, מעדכנים אותי שהכל בסדר ואפשר לחזור הביתה.
הם מתחילים לקפל ציוד ולפזר את ההפגנה, ולאט לאט אני מלקטת חלקי מידע ומבינה מה קרה:
השכן מהקומה מתחתינו כבר תפס יוזמה עוד לפני שהכבאית הגיעה, נכנס הביתה וסובב את כפתור הגז.
העשן הכבד אמנם עמד באוויר, אבל ב"ה האש לא התפשטה ולא קרה שום דבר רציני.
ה', תודה!!!
לא מעזה לעלות הביתה ולראות את הגז המפוייח ואולי את הנזקים הנוספים שהכבאים לא סיפרו לי עליהם, רק ממלמלת מזמור לתודה בשפתיים חרבות.
17:15: הרחוב מתרוקן לאט, השכנים חוזרים הביתה, והשכנה הנהדרת שלי מציעה לי לחזור למשרד ולהשאיר את הילדונת אצלה.
הרעד עוד לא ממש עזב אותי, לא מעכלת את החוויה הבלתי אפשרית שעברתי עכשיו, אבל המודעה של שרה עדיין לא נשלחה לעיתון. מקבלת את ההצעה שלה בחוסר ברירה, לא מוצאת מילים להתנצל על האטרקציה שארוחת הצהריים המסכנה שלי ז"ל ארגנה לכל דיירי הבניין.
חוזרת למשרד, בפעם השלישית להיום, ומתיישבת לסיים סופית עם המודעה.
17:48: המודעה נשלחת לשרה:
ב"ה היא מתחברת מיד ומאשרת לשלוח למקומון, בטח לא מדמיינת כמה ניסים ליוו את המודעה הזו בדרכה למכבש הדפוס...
רק עכשיו מרשה לעצמי לשחרר נשיפת הקלה עמוקה. יכולה לחזור הביתה, לאסוף את המתוקה שלי מהשכנה, ולשקם את הבית מנזקי העשן והפיח.
רק מקווה שהמודעות הבאות בסדרה תצאנה לאור בלי דרמות נוספות, זו כבר הספיקה לי מעל ומעבר
המשך יבוא ביום רביעי אי"ה >>>
פרק א', ובו סופר איך התחיל הכל
פרק ב', ובו סופר על השוקולדים שנגמרו והספיר שנצנץ
פרק ג', ובו סופר על הלוגו שפרש כנפיים
פרק ד', ובו סופר על מיתוג שהושלם וטוויסט מהדהד
פרק ה', ובו סופר על הציפורים שכבר לא יפרשו כנף
פרק ו', ובו סופר על מסע חדש ולוגו מלוטש
פרק ז', ובו סופר איך ב"ה יצאנו סופית מהמבוך והגענו אל היעד
---
פרק ח',
ובו יסופר על מודעת השקה ראשונה בסדרה ועל כבאית בהפתעה-
את המודעה הראשונה בקמפיין ההשקה של שרה לא אשכח לעולם, כנראה.
הרבה מים זרמו מאז בירדן והרבה מודעות גם נולדו מאז בין כתלי הסטודיו ויצאו לאור עולם, אבל אף אחת מהן לא הביאה בכנפיה הפתעה לא צפויה בדמות ביקור של כבאית אמיתית לחלוטין עם סירנה מייללת ואורת מהבהבים...
מודעה אטרקטיבית מה שנקרא
הבוקר ההוא התחיל כרגיל, עוד יום עבודה שגרתי ועמוס, תודה לה', כשהפעם מונחת על השולחן שלי משימה דחופה ממש: עיצוב מודעה ראשונה בסדרה, מרשימה, אפקטיבית ומדויקת למותג הטרי.
למשימה הזו קדמה עבודת שטח יסודית:
נכון שיש לנו ב"ה לוגו, ויש שפת מותג מדויקת ומגובשת, אבל בדיוק כפי שבניית אסטרטגיית מותג דורשת חשיבה מקדימה, כך גם בניית אסטרטגיית שיווק.
איפה נפרסם, כמה ובאיזו תדירות, מי יהיה קהל היעד אליו תפנה המודעה, איזה ערך נבחר לשים בפרונט... הרבה מאד שאלות שצריך למצוא להן תשובות טובות לפני שעוברים לייצר את המודעות עצמן.
התחלתי עם מסמך תכנון:
הגדרתי קודם כל במילים ברורות מה מטרת הסדרה- יצירת תדמית מקצועית, אמינה ומשכנעת, והדגשת נקודת הבידול של המותג באמצעות המיתוג החדש.
סביר להניח שהפרסום, לפחות בשלב ראשון, לא יביא מיד לקוחות חדשים.
לא נדבר בו על מכירת בגדים לוהטת או מבצעי חיסול בחנות נעליים. יידרש פה תהליך סבלני של בניית תדמית, תוך פרסום עקבי לאורך תקופה, שיגרום ללקוחות הפוטנציאליים קודם כל להכיר את המותג החדש ואחר כך גם להבין מהן החוזקות שלו ולמה כדאי לצרוך את שירותיו.
קהל היעד שלנו: בעלי עסקים עצמאיים מאזור המרכז.
המשכתי להגדרות נוספות שנוגעות במטרות המשניות של הפרסום, וגם החלטות לגבי תדירות הפרסום והפורמט של המודעות, ו- התקדמתי לתכנון הקונספט הרעיוני.
במודעות רציתי לגעת בנקודת הכאב המדויקת של הלקוחות, להציף בעוצמה את הקושי ולהציג את הפתרון שממתין להם ממש במרחק הרמת טלפון.
כבעלת עסק (ולקוחה של שרה בעצמי, מאז הכרנו ועד היום
) לא היה לי קשה להיכנס לנעלי הלקוחות הפוטנציאליים. חשבתי על מה שמעלה בי המושג רשות המיסים והמילה מס באופן כללי, ורשמתי את האסוציאציות המיידיות: כסף לפח, בירוקרטיה מתישה, זמן שנשרף, בזבוז אנרגיות, כאב ראש, בלבול.מה יש לומר... סיפור כואב, מיסים
מכאן הדרך קלה:
המודעה הראשונה תעסוק ברווח הכספי שמושג באמצעות תכנון מס נכון,
המודעה השנייה בחיסכון של הזמן והכוח,
והשלישית בהקלה ובארגון.
ניסיתי לתרגם את הנושאים והכותרות לקופי יצירתי ומוכר, ואז זה פתאום הבריק לי: הכותרת פשוט תביא את האנטיתזה לכל המוכר והידוע.
בעלי עסקים רואים ברשות המיסים מסחטת כסף שמשאירה אותם עם חור בכיס, לעיתים בלי הצדקה? המודעה תספר להם שזה לא חייב להיות כך.
עם תכנון נכון, מדויק ומקצועי, בסופו של דבר אולי רשות המיסים אפילו תחזיר להם כסף.
או במילים פשוטות יותר:
ואם דיברנו על כיס- עולם התוכן של תפירה וחליפות מחויטות של בעלי עסקים מסתדר לי כאן בול.
המשכתי לניסוח הבודי טקסט באותה רוח:
רשות המיסים יודעת גם להחזיר כסף!
בואו לתפור לעסק שלכם חבילת ייעוץ מס מושלמת ומדויקת, שתחסוך לכם אלפי שקלים בשנה.
שרה אישרה את התכנון, אפשר להתקדם לביצוע הויזואלי.
היא סגרה מול מקומון על סדרת מודעות למשך השבועות הקרובים, ואתמול עדכנה אותי שהם מבקשים לקבל חומרים סופיים עד מחר בערב. הזמן קצר ממש והשעון נושף בעורף.
הניירת המשרדית כבר ירדה לדפוס בשבוע שעבר, השלט הוזמן, וזה השלב שבו שרה כבר רצתה מאד להתחיל לפרסם.
אחרי הדרך שעברנו, שהתארכה מעל ומעבר למצופה, אני לגמרי מבינה אותה. באמת הגיע הזמן לצאת לאור ולהיחשף ללקוחות פוטנציאליים חדשים.
את שעות הבוקר אני מעבירה בעבודה מרוכזת על המודעה, מניחה בצד את כל הפרויקטים האחרים ומנסה לקדם עניינים במהירות. מחפשת ויז'ואל עוצמתי, משחקת עם חומרי הגלם של צבעוניות, פונטים וצורניות...
אבל למרות המאמצים, השעה שלוש וחצי בצהריים פוגשת אותי עם תוצר לא מוגמר על המסך
מה עושים?
חייבת לעזוב את המשרד ולחזור הביתה למתוקה שמחכה לי תחת השגחתו של בעלי, אבל המקום במקומון שמור לנו, המודעה חייבת היום לרדת לדפוס!
בעלי מתקשר, מעדכן שהניח את ארוחת הצהריים לחימום על הגז, והוא חייב כבר לצאת לסדר אחר הצהריים בכולל ממש עכשיו כדי לא לאחר.
אין מנוס, הבטחתי לשרה ואקיים אי"ה. המודעה על המסך מולי עוד לא מושלמת, השעון ממשיך לשעוט קדימה בחוסר התחשבות, ואני מנסה למצוא במהירות פתרון.
קופצת הביתה לשמוע מהילדונת שלי על חוויות היום בגן, ואחר כך מבקשת משכנה נחמדה עזרה בבייביסיטר דחוף.
השכנה המקסימה שלי מסכימה בשמחה לקבל את האורחת הקטנה למשך השעתיים הקרבות, ואני חוזרת בלב קל למשרד.
16:30: תודה לה', המודעה הולכת ומקבלת צורה מוגמרת ואוטוטו כבר יכולה לשלוח אותה לאישור סופי.
16:45: שיחה נכנסת מהשכנה, המולה מוזרה ובלתי מפוענחת ברקע: "תגידי", היא מתנשפת מעבר לקו, "השארת אולי סיר על הגז???"
אלף פעמוני אזהרה רועמים לי בראש בקול גדול, בעלי אמר משהו על ארוחת צהריים שהוא מחמם. אולי האש נשארה דלוקה? הוא חשב שאני כבר אכבה ואחלק לצלחות? אבל הייתי בבית בדיוק שתי דקות, לא העפתי מבט לכיוון הגז אפילו.
היא זורקת משהו על עשן כבד בקומה שלנו שגרם לשכנים להזמין מכבי אש, ועל כבאים שעולים עכשיו אלי הביתה ומתלבטים איך לפרוץ.
הצילו!!! הכל מסתחרר סביב. הבית שלי נשרף? ככה מרגישים כשזה קורה?
מספיקה לומר לה שהדלת פתוחה ולא צריך לפרוץ, נועלת את המשרד ברגליים רועדות, דוהרת בלי נשימה לכיוון הבניין.
כבר מקצה הרחוב אני מזהה כבאית מרשימה וקהל סקרנים ענק צובא על מדרגות הכניסה.
ברוך ה', לא רואה לשונות אש משתוללות מהחלון כמו שצייר לי הדמיון המבעית, אבל יש ריח של אש באוויר, וכל השכנים למטה, וכבאים במדים מבקשים ממני פרטים... אמאלה, לא יכול להיות שאני הגיבורה הראשית בסיטואציה ההזויה הזאת.
הבת שלי נמצאת בין השכנים שמתרכזים ברחבה, מאושרת עד מאד לפגוש אותי ולדווח לי על האטרקציה המרעישה, כמעט בטוחה שהזמנתי את מכבי האש כדי להנעים לה את שעות אחר הצהריים
אני מנסה להשתלט על הרעד, להתפלל שאיכשהו לא ממש הכל יישרף ומשהו יישאר לפליטה, ולהשתדל לא לחשוב בכלל על מה שאולי כבר כן נשרף ואיננו.
כמה דקות חולפות, לא עומדת במתח הזה. מה קורה למעלה??? למה הכבאים לא יורדים?
הנה הם, מפציעים בפתח הבניין, מעדכנים אותי שהכל בסדר ואפשר לחזור הביתה.
הם מתחילים לקפל ציוד ולפזר את ההפגנה, ולאט לאט אני מלקטת חלקי מידע ומבינה מה קרה:
השכן מהקומה מתחתינו כבר תפס יוזמה עוד לפני שהכבאית הגיעה, נכנס הביתה וסובב את כפתור הגז.
העשן הכבד אמנם עמד באוויר, אבל ב"ה האש לא התפשטה ולא קרה שום דבר רציני.
ה', תודה!!!
לא מעזה לעלות הביתה ולראות את הגז המפוייח ואולי את הנזקים הנוספים שהכבאים לא סיפרו לי עליהם, רק ממלמלת מזמור לתודה בשפתיים חרבות.
17:15: הרחוב מתרוקן לאט, השכנים חוזרים הביתה, והשכנה הנהדרת שלי מציעה לי לחזור למשרד ולהשאיר את הילדונת אצלה.
הרעד עוד לא ממש עזב אותי, לא מעכלת את החוויה הבלתי אפשרית שעברתי עכשיו, אבל המודעה של שרה עדיין לא נשלחה לעיתון. מקבלת את ההצעה שלה בחוסר ברירה, לא מוצאת מילים להתנצל על האטרקציה שארוחת הצהריים המסכנה שלי ז"ל ארגנה לכל דיירי הבניין.
חוזרת למשרד, בפעם השלישית להיום, ומתיישבת לסיים סופית עם המודעה.
17:48: המודעה נשלחת לשרה:
ב"ה היא מתחברת מיד ומאשרת לשלוח למקומון, בטח לא מדמיינת כמה ניסים ליוו את המודעה הזו בדרכה למכבש הדפוס...
רק עכשיו מרשה לעצמי לשחרר נשיפת הקלה עמוקה. יכולה לחזור הביתה, לאסוף את המתוקה שלי מהשכנה, ולשקם את הבית מנזקי העשן והפיח.
רק מקווה שהמודעות הבאות בסדרה תצאנה לאור בלי דרמות נוספות, זו כבר הספיקה לי מעל ומעבר
המשך יבוא ביום רביעי אי"ה >>>
נערך לאחרונה ב:
