הנושאים החמים
הנושאים החמים
לפני שאני נגשת ספציפית לביקורת על "לילה ולא דומיה" להלן ההסתייגות שלי מספריה מפורטת ומנומקת. (הדברים חוזרים על עצמם כמעט בכל הספרים ברמה זו או אחרת)
כל הנ"ל נכתב לדעתי, וזכותכם בהחלט לחשוב אחרת.
יש לציין שבספר אינפורמטיבי/ מקצועי רגיל הקורא מפעיל את שיקול דעתו וביקורתו ביחס לחומר הנקרא, בסוף מצורפת רשימה ביבליותרפית, או שהמחבר מפרט את תאריו, מקומות לימודו, השכלתו, והפרקטיקה שלו. ולקורא יש אפשרות להרחיב בעניין ולהחליט עד כמה הוא סומך על שיקול דעתו של המחבר.
כאן, הכל מוגש בצורת סיפור, כשהסופרת לא מפרטת את המקורות להנחות שהיא שותלת בסיפוריה, והקורא התמים מקבל אותם כאקסיומה. לכן, דווקא במקרה זה חשובה הביקורת מעבר למהמם, אדיר, נפלא, סוחף, מטלטל.
כמובן שאין בהנ"ל לשלול את מקוריות ואיכות הספרים. אלא לפתוח דיון בסגנון הז'אנר שהולך ומתפתח.
---מהבחינה הטיפולית:---
הסופרת יוצרת הילה קיצונית סביב המקצוע "מטפלת רגשית" ומציגה אותו באור מסנוור, את המטפלת עצמה היא הופכת למאגית. בשעה שמטפלת רגשית היא בדיוק כמו מטפלת תינוקות, כמו גרפיקאית, כמו מנהלת חשבון. אדם מקצועי בעל כישורים והכשרה המתאימים אותו לתפקידו.
לדעתי זה שגוי משום שזה הופך את הנזקק לטיפול לחלש, פגיע ומסכן מאד מאד. ולא הוא.
חדר טיפולים "רומנטי" במיוחד... אני לא יודעת מהיכן הסופרת הכניסה את האהבה כמרכיב חיוני לטיפול. יש מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל יהודי. גם כלפי השכנה המעצבנת, כלפי המזכירה האנטיפטית מקופת חולים, וכלפי כל אחד, גם למטופלת. כפי שידוע לי בחדר הטיפולים מה שחשוב בעיקר זה הרבה אמפטיה, הכלה וקבלה, אבל אהבה?? מנין?
עליונות המטפל
למרות שדמות המטפלת אותה היא יוצרת היא לא יהירה בהכרח. היא נותנת למטפלת מקום גבוה מעל המטפלת. בשעה שענווה היא התכונה הראשונה הראויה למטפלת והתפיסה היום של הטיפול היא יותר כמגיש שתיה לרץ המרתון, יש הימנעות אפ' מהגדרת הקשר כיחסי מטפל - מטופל, אלא כמטפל וקליינט.
הבעיה: שוב, מקטין מאד את הנזקק לטיפול.
תופעת המטפל הנרקיסיסתי.
אחת התזות הרווחות בספריה היא טיפול כריפוי למטפל. התחברות לקושי של השני ממקום הקושי שלך.
נכון שאדם שחווה כאב מסוגל לחוש ולהזדהות עם כאב של הזולת – הגם שמקור הכאב שונה.
ונכון שכשהאדם פוגש דברים מסביבו אצל כל אחד והם מהדהדים לו, אות הוא שיש לו עבודה עם אותם הדברים – זה גם מבוסס באנשהו בחז"ל.
ונכון שנתינה מרפאת, אדם שיוצא מעצמו ועסוק בלהיטיב עם הזולת נעשה טוב יותר גם מבחינה נפשית (כל זמן שזה לא נעשה באובססיה וכבריחה מהבעיה, ובשביל זה הוא לא אמור להפוך למטפל, הוא יכול לעסוק בכל עשייה חיובית)
אבל מכאן ללכת לכך שאדם שכאביו אינם פתורים יצא לטפל באחרים כי כך יבוא מזור לכאביו זה תפיסה שבעיני שגויה מאד. אנשים שונים! וחווים את כאביהם בצורה שונה. אני כמטופלת מצפה שהמטפלת תניח את כל עולמה בצד ותהיה עסוקה בכאבי, ולא בבחינה אישית של היכן זה מהדהד לה עכשיו. שכאבי יהיו על הפוקוס, ולא איך היא מתחברת אליהן מתוך מצולותיה.
אתיקה טיפולית
יש דברים שקרו בספריה ואסור להם להתרחש.
לדוג': כשבעלה של ברוריה פורץ לחדר בעת טיפול.
---מבחינה ספרותית ותוכנית:---
דרמטיות מופגנת. הסיפורים מלאי דרמות והגיבורים אנשים נדירים בעלי יכולות נדירות סיפורי חיים הזויים, וכמעט ללא גבולות.
עלי זה הקשה להתחבר לסיפורים, זה כאילו לא המציאות.
דכאון לגיטימי אם יש סיבה משמעותית, ואם לא? (הבעל הסתיר מאשתו סוד משמעותי)
ומה היה קורה עם הילדה הנכה היתה ילדותית, תלותית ונאכסית? מה שקורה בד"כ לילדים שמתגלגלים ולא חווים שייכות אוהבת?
ואם ברוריה לא היתה כזו מעצבת וכזו מוכשרת על תחומית?
וכו', בעיני למרות שהחיים עצמם הם ההזויים והמופרעים ביותר, דווקא בספרות הליכה לקיצון כשהמסר הוא אוניברסלי מקשה על קבלתו.
שימוש רב בסופרלטיבים.
שימוש במילים נרדפות ותיאורים מרטיטים לכאבים עמוקים ויגון שובר, לדעתי מקשה, לא רוצה לקרוא בשורה אחת: תהומות, מצולות, עומקים. רוצה לקרוא סצנה אחת שתשים אותי עצמי שם בבור. שאני לא אצטרך שום תואר, ארגיש אותו.
כנ"ל, עיני האגמים, החיוכים מרובי המשמעות, והמבטים רבי התוכן.
דו שיחים מייגעים
שאינם מחוברים למציאות (טקסט אפור שאומר: דלגו עלי) עומס מלל שאם המטפלת שלי היתה אומרת לי: הייתי מהנהנת בנימוס, משלמת, אומרת יפה שלום ושוב לא חוזרת.
בטוח שיש מי שאוהב וקורא פעמיים, זו בהחלט דעה שלי...
שתלטנות רגשית.
בספרים יש הקדמה ופרולוג המספרים לי מה עלי להרגיש בשעת הקריאה, עומס תיאורי רגשות בזמן הקריאה. ולסיום אפילוג המבשר לי מה הרגשתי.
אולי די? תנו לאדם להרגיש בעצמו ולהתחבר למה שנראה לו. בלי להכריח אותו לחוש ולהזדהות עם מה שהחלטתם שיש להזדהות בשעת הכתיבה.
כל הנ"ל נכתב לדעתי, וזכותכם בהחלט לחשוב אחרת.
יש לציין שבספר אינפורמטיבי/ מקצועי רגיל הקורא מפעיל את שיקול דעתו וביקורתו ביחס לחומר הנקרא, בסוף מצורפת רשימה ביבליותרפית, או שהמחבר מפרט את תאריו, מקומות לימודו, השכלתו, והפרקטיקה שלו. ולקורא יש אפשרות להרחיב בעניין ולהחליט עד כמה הוא סומך על שיקול דעתו של המחבר.
כאן, הכל מוגש בצורת סיפור, כשהסופרת לא מפרטת את המקורות להנחות שהיא שותלת בסיפוריה, והקורא התמים מקבל אותם כאקסיומה. לכן, דווקא במקרה זה חשובה הביקורת מעבר למהמם, אדיר, נפלא, סוחף, מטלטל.
כמובן שאין בהנ"ל לשלול את מקוריות ואיכות הספרים. אלא לפתוח דיון בסגנון הז'אנר שהולך ומתפתח.
---מהבחינה הטיפולית:---
הסופרת יוצרת הילה קיצונית סביב המקצוע "מטפלת רגשית" ומציגה אותו באור מסנוור, את המטפלת עצמה היא הופכת למאגית. בשעה שמטפלת רגשית היא בדיוק כמו מטפלת תינוקות, כמו גרפיקאית, כמו מנהלת חשבון. אדם מקצועי בעל כישורים והכשרה המתאימים אותו לתפקידו.
לדעתי זה שגוי משום שזה הופך את הנזקק לטיפול לחלש, פגיע ומסכן מאד מאד. ולא הוא.
חדר טיפולים "רומנטי" במיוחד... אני לא יודעת מהיכן הסופרת הכניסה את האהבה כמרכיב חיוני לטיפול. יש מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל יהודי. גם כלפי השכנה המעצבנת, כלפי המזכירה האנטיפטית מקופת חולים, וכלפי כל אחד, גם למטופלת. כפי שידוע לי בחדר הטיפולים מה שחשוב בעיקר זה הרבה אמפטיה, הכלה וקבלה, אבל אהבה?? מנין?
עליונות המטפל
למרות שדמות המטפלת אותה היא יוצרת היא לא יהירה בהכרח. היא נותנת למטפלת מקום גבוה מעל המטפלת. בשעה שענווה היא התכונה הראשונה הראויה למטפלת והתפיסה היום של הטיפול היא יותר כמגיש שתיה לרץ המרתון, יש הימנעות אפ' מהגדרת הקשר כיחסי מטפל - מטופל, אלא כמטפל וקליינט.
הבעיה: שוב, מקטין מאד את הנזקק לטיפול.
תופעת המטפל הנרקיסיסתי.
אחת התזות הרווחות בספריה היא טיפול כריפוי למטפל. התחברות לקושי של השני ממקום הקושי שלך.
נכון שאדם שחווה כאב מסוגל לחוש ולהזדהות עם כאב של הזולת – הגם שמקור הכאב שונה.
ונכון שכשהאדם פוגש דברים מסביבו אצל כל אחד והם מהדהדים לו, אות הוא שיש לו עבודה עם אותם הדברים – זה גם מבוסס באנשהו בחז"ל.
ונכון שנתינה מרפאת, אדם שיוצא מעצמו ועסוק בלהיטיב עם הזולת נעשה טוב יותר גם מבחינה נפשית (כל זמן שזה לא נעשה באובססיה וכבריחה מהבעיה, ובשביל זה הוא לא אמור להפוך למטפל, הוא יכול לעסוק בכל עשייה חיובית)
אבל מכאן ללכת לכך שאדם שכאביו אינם פתורים יצא לטפל באחרים כי כך יבוא מזור לכאביו זה תפיסה שבעיני שגויה מאד. אנשים שונים! וחווים את כאביהם בצורה שונה. אני כמטופלת מצפה שהמטפלת תניח את כל עולמה בצד ותהיה עסוקה בכאבי, ולא בבחינה אישית של היכן זה מהדהד לה עכשיו. שכאבי יהיו על הפוקוס, ולא איך היא מתחברת אליהן מתוך מצולותיה.
אתיקה טיפולית
יש דברים שקרו בספריה ואסור להם להתרחש.
לדוג': כשבעלה של ברוריה פורץ לחדר בעת טיפול.
---מבחינה ספרותית ותוכנית:---
דרמטיות מופגנת. הסיפורים מלאי דרמות והגיבורים אנשים נדירים בעלי יכולות נדירות סיפורי חיים הזויים, וכמעט ללא גבולות.
עלי זה הקשה להתחבר לסיפורים, זה כאילו לא המציאות.
דכאון לגיטימי אם יש סיבה משמעותית, ואם לא? (הבעל הסתיר מאשתו סוד משמעותי)
ומה היה קורה עם הילדה הנכה היתה ילדותית, תלותית ונאכסית? מה שקורה בד"כ לילדים שמתגלגלים ולא חווים שייכות אוהבת?
ואם ברוריה לא היתה כזו מעצבת וכזו מוכשרת על תחומית?
וכו', בעיני למרות שהחיים עצמם הם ההזויים והמופרעים ביותר, דווקא בספרות הליכה לקיצון כשהמסר הוא אוניברסלי מקשה על קבלתו.
שימוש רב בסופרלטיבים.
שימוש במילים נרדפות ותיאורים מרטיטים לכאבים עמוקים ויגון שובר, לדעתי מקשה, לא רוצה לקרוא בשורה אחת: תהומות, מצולות, עומקים. רוצה לקרוא סצנה אחת שתשים אותי עצמי שם בבור. שאני לא אצטרך שום תואר, ארגיש אותו.
כנ"ל, עיני האגמים, החיוכים מרובי המשמעות, והמבטים רבי התוכן.
דו שיחים מייגעים
שאינם מחוברים למציאות (טקסט אפור שאומר: דלגו עלי) עומס מלל שאם המטפלת שלי היתה אומרת לי: הייתי מהנהנת בנימוס, משלמת, אומרת יפה שלום ושוב לא חוזרת.
בטוח שיש מי שאוהב וקורא פעמיים, זו בהחלט דעה שלי...
שתלטנות רגשית.
בספרים יש הקדמה ופרולוג המספרים לי מה עלי להרגיש בשעת הקריאה, עומס תיאורי רגשות בזמן הקריאה. ולסיום אפילוג המבשר לי מה הרגשתי.
אולי די? תנו לאדם להרגיש בעצמו ולהתחבר למה שנראה לו. בלי להכריח אותו לחוש ולהזדהות עם מה שהחלטתם שיש להזדהות בשעת הכתיבה.
