בתוך בני משפחה הגרים יחד יש כלל/הסכם[לא כתוב], "כל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו"
מי קבע את הכלל הזה?
אני לא מכירה בית שמתנהל ככה
לא הייתי רוצה לגדול בכזה בית ולא הייתי רוצה לגדל את ילדי בכזו גישה
סילוף גמור
מי שסמוך לשולחן אביו נחשב קטן לעניין מציאה ומעשה ידים ולכן ע"פ דין תורה שייך להורים
וכך נפסק בשו"ע [חו"מ ע"ר ב']
אם זאת הבעיה, כמו שכבר כתבתי פה, אם יציבו בפני הבת את האפשרות להיות סמוכה על שולחן אביה ולתת לו את כל המשכורת שלה, או לשלם את כל הוצאותיה כולל שכירות מים חשמל וכו׳, אין שום ספק שכלכלית האפשרות השניה ריווחית לה הרבה הרבה יותר
ובאופן כללי על כל הנושא הזה:
בבית שבו ההורים מכבדים את הבת (בפרט שמודבר בבחורה שחברותיה מנהלות כבר בתים משלהן, ובגרותה לא נופלת משלהן בכלום) הבת מרצונה תעריך את מה שההורים נותנים לה, תרצה להחזיר להם ולו במעט, ובוודאי תחסוך כדי להקל מהם את הוצאות החתונה שלה
אני בספק גדול מה קורה בבתים שלוקחים לבת את כל המשכורת בכפיה
בחורה שרגילה לכסף קל עד החתונה
כלומר משכרות מלאה בלי הוצאות שלמות של דיור ומחיה
מתרגלת לבזבז ולא לומדת לחסוך
אחרי החתונה מאוד קשה להכנס לתקציב מוגבלח הרבה יותר אחרי כל ההוצאות....
לא כל כך מורכב להדריך אותה לזה
הרבה מאוד רווקות שאני מכירה חוסכות בדבקות לדירה העתידית, או כבר משלמות משכנתא על דירה קיימת