הנושאים החמים
הנושאים החמים
כתב פעם משורר אחד שיש לי חולשה אליו
יש שנראה להם מתאים לשדך את אלול עם עונת השלכת והעצבוביות, אבל למעשה הכל יודעים שאין זה כך, אז למה באמת חגי תשרי הם בסתיו-חורף. ובפרט שהם לא נקבעו כזכר למאורע מסוים (בריאת האדם, אולי, וזו גם מחלוקת מתי נברא) אם כך המחוקק בחר לקבוע אותם דוקא בתחילת החורף, הלא דבר הוא.
אקדים לומר שאני מבחין בשני אספקטים ביהדות, יהדות הפרט ויהדות הכלל.
הפרט קבל סט מצוות מעשיות נדרשות ממנו אמונה ותקון המדות, וכל חובות הלבבות והאברים.
לשם כך היה די לברוא יהודי אחד להניח אותו על משטח בטון שצף בחלל, ועליו סטנדר וכוננית ספרים ותו לא.
אבל יש גם תכנית לכלל, יש את העם היהודי, שהוא מוביל ומובל במהלכים היסטוריים משפיע ומושפע כחלק מהעולם, גם לעם ישראל כעם יש מצוות קהליות, יש לו צורך בהתפתחות ותקון בלתי פוסקים.
הייתי אומר שחגי תשרי הם חגי הפרט, וחגי האביב הם חגי הכלל.
יש הבדל בין החגים הסתויים האינטרוברטיים, לחגים האביביים האקסרטרוברטיים.
בחורף אנחנו מתרכזים בפנימיות הפרט, כדי לקבל תודעה אישית חזקה על האדם להקהות את חושיו.
הביטו באלה שיושבים למדיטציה, הם מנסים לנתק כמה שיותר את ערוצי החושים כדי להעצים את התודעה.
עוצמים עינים (או מתרכזים בנקודה אחת), מחפשים מקום שקט, מחפשים תנוחה מיטבית שבה לא יהיה שום מתח בשום איבר (ניסיתי פעם ישיבת לוטוס, אחרי כמה דקות לא יכולתי לחשוב על שום דבר .... אחר, מלבד רגלי המפותלות)
מה שאני אומר זה שבחורף יש פחות הסתכלות החוצה, כל הצבעים נהיים אפורים, אצבעות קרות לא חשות, הלילות מתארכים, אוכל קר מאבד טעם, אין חשק להתנועע, כל קישוטי הטבע היפים קמלים ושוקעים, ששששששש
עכשיו חושבים.
באביב השמש מפציעה ומעירה את האינדבידואלים לפרוח בצוותא, האדמה מוריקה, העצים מזדקפים, החגיגות מתחדשות, מליון צבעים מסתחררים סביב והלב גואה, יש חשק לקום, להתאגד, לאהוב, לצאת לחרות, להיות לעם, להתאסף למרגלות סיני, לעלות לגגות, למנות אורחים סביב קרבן פסח, לספר את ההסטוריה, להביא על כתף מפירות הארץ הטובה, ולהגאל.
יש שנראה להם מתאים לשדך את אלול עם עונת השלכת והעצבוביות, אבל למעשה הכל יודעים שאין זה כך, אז למה באמת חגי תשרי הם בסתיו-חורף. ובפרט שהם לא נקבעו כזכר למאורע מסוים (בריאת האדם, אולי, וזו גם מחלוקת מתי נברא) אם כך המחוקק בחר לקבוע אותם דוקא בתחילת החורף, הלא דבר הוא.
אקדים לומר שאני מבחין בשני אספקטים ביהדות, יהדות הפרט ויהדות הכלל.
הפרט קבל סט מצוות מעשיות נדרשות ממנו אמונה ותקון המדות, וכל חובות הלבבות והאברים.
לשם כך היה די לברוא יהודי אחד להניח אותו על משטח בטון שצף בחלל, ועליו סטנדר וכוננית ספרים ותו לא.
אבל יש גם תכנית לכלל, יש את העם היהודי, שהוא מוביל ומובל במהלכים היסטוריים משפיע ומושפע כחלק מהעולם, גם לעם ישראל כעם יש מצוות קהליות, יש לו צורך בהתפתחות ותקון בלתי פוסקים.
הייתי אומר שחגי תשרי הם חגי הפרט, וחגי האביב הם חגי הכלל.
יש הבדל בין החגים הסתויים האינטרוברטיים, לחגים האביביים האקסרטרוברטיים.
בחורף אנחנו מתרכזים בפנימיות הפרט, כדי לקבל תודעה אישית חזקה על האדם להקהות את חושיו.
הביטו באלה שיושבים למדיטציה, הם מנסים לנתק כמה שיותר את ערוצי החושים כדי להעצים את התודעה.
עוצמים עינים (או מתרכזים בנקודה אחת), מחפשים מקום שקט, מחפשים תנוחה מיטבית שבה לא יהיה שום מתח בשום איבר (ניסיתי פעם ישיבת לוטוס, אחרי כמה דקות לא יכולתי לחשוב על שום דבר .... אחר, מלבד רגלי המפותלות)
מה שאני אומר זה שבחורף יש פחות הסתכלות החוצה, כל הצבעים נהיים אפורים, אצבעות קרות לא חשות, הלילות מתארכים, אוכל קר מאבד טעם, אין חשק להתנועע, כל קישוטי הטבע היפים קמלים ושוקעים, ששששששש
עכשיו חושבים.
באביב השמש מפציעה ומעירה את האינדבידואלים לפרוח בצוותא, האדמה מוריקה, העצים מזדקפים, החגיגות מתחדשות, מליון צבעים מסתחררים סביב והלב גואה, יש חשק לקום, להתאגד, לאהוב, לצאת לחרות, להיות לעם, להתאסף למרגלות סיני, לעלות לגגות, למנות אורחים סביב קרבן פסח, לספר את ההסטוריה, להביא על כתף מפירות הארץ הטובה, ולהגאל.
