כמה הבהרות קצרות וחשובות לפני הפרק(ים), בעקבות ההערות על הפרקים האחרונים:
- זכויות יוצרים: הפאנפיק נכתב למטרת הנאה בלבד. ציינתי זאת כבר בתחילתו של הסיפור אבל אחזור כאן שוב: הדמויות כולן והעולם בו הן פועלות - שייכים למיה קינן בלבד.
השגות, הערות והארות על הנושא אשמח לקבל באישי. (אפשר לפנות במייל שיש בפרופיל המשתמש).
- הפאנפיק מתרחש בציר הזמן שבין יוזבד לפדהאל ולכן גם מתעלם מהספר פדהאל עצמו. כלומר, אירועים והנחות הקיימים בספר האחרון בסדרה אינם תקפים בסיפור הזה.
- הגבול בין הממלכות שמור מאד וקשה למעבר כיאה לגבול בין מדינות אויב. (ההנחה הזאת שונה קצת מהמתואר בספרים).
תקציר:
אולה מספר לאונמר על מותו של יקוואל. תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול, בתוך תחומי שליטתו של אולה. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר החרב - סאלם שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה. מיכאל ואיסתרק מגיעים ביחד עם אבירי המחוזות והפמליה המלכותית לאיינה בה מתקיים הטקס הצבאי. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה. אולה מגלה על בגידתו של אליצור. הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע. אולה, אבירם והחיילים נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מטפלת במאני (רעיתו של אליצור) שנפצעה בתחום האחוזה ומגלה על בגידתו של אליצור.
שעת בוקר מוקדמת מאד, הדרך הראשית מראטון לאיינה
תמיד חשבה אונמר שהיא וטור שונות. שונות מאד. גם בחזות החיצונית וגם באופי. ועל אף שאפשר להבין כי בנות לאימהות אחרות יחלקו במובן מסוים הרבה פחות תכונות אופי זהות – עדיין הפתיע השוני את אונמר בכל פעם מחדש.
טור היא אישה נחושה, מה שאמנם אפשר לומר גם עליה. חכמה, הגיונית יחסית ורצינית מאד בכל הנוגע להומור השחור של אחותה הקטנה. היא גם אימהית מאד, נוחה ורכה. אבל על כך מוכנה אונמר לסלוח לה, לכל הפחות עד שיהיה לה ילד משלה שיהפוך אותה לאמא ויאפשר לה לבדוק באופן אישי האם אחותה מפריזה לעיתים בתגובותיה.
טור גם מעריכה דמעות. או במילים פחות נאצלות וגבוהות – נוהגת לבכות בחופשיות יחסית כל אימת שתחפוץ בכך והמעמד יאפשר לה לעשות זאת.
אונמר לעומת זאת, לא ממש אוהבת לבכות. מתעבת דמעות במילים ברורות יותר. וזה לבד יוצר לה בעיה גדולה במיוחד – אותו נוזל שקוף ומטושטש כידוע, לא נוהג לבקש רשות כניסה לפני בואו.
היא ממצמצת, מעבירה את המבט במהירות אל הדלת הכרכרה ומשתדלת עד מאד להמשיך לנעוץ מבט מתעניין בקישוט הכסוף המייפה אותה. עיטור גדול, מורכב למדי, ומשעמם עד מאד.
אולי בכלל מוטב שתתמקד עכשיו במחשבות על המפגש עם בני משפחתה שלא ראתה מאז הסתיימו חגיגות הנישואין שלהם? אולי כדאי שתנסה לחשב כמה זמן עבר מאז ראתה בפעם האחרונה את איסתרק ומיכאל?
אבל השינוי הרצוי בזרם המחשבות שלה אינו נראה כמביא תועלת. רק המחשבה על איסתרק גורמת לידיה הקפוצות להיקמץ עוד קצת, ולשפתיה להלבין.
היא כועסת.
כמה פשוט ככה כואב.
כשהיא נושכת את שפתה התחתונה מזדקפת אונמר במושבה, והתנועה הפתאומית גורמת לסוכנת הבית המבוגרת להעיף בה מבט דואג.
היא מותחת את שפתיה מעט – פעולה שאמורה לדמות חיוך מרגיע ויוצאת דומה יותר להעוויה לא מוצלחת, ומקווה שטיארה תסתפק בחיוך העלוב הזה ולא תוסיף לחקור.
זה מוזר למען האמת, מוזר ומפתיע כאחד. איך במקום לפחד כעת עד אובדן עשתונות או להזיע מבהלה – מעדיף מוחה להתעסק בכעס על אדם אחר.
כעס על אדם אחד בשל פעולותיו של אדם אחר.
טיפשי להאשים את איסתרק במותו של אחיו הצעיר. אפילו במוחה נשמעת המחשבה אכזרית. אבל הלב, כצפוי, אינו מתחשב במיוחד בהיגיון.
יקוואל לא רצה למות, היא די בטוחה בכך גם בלי לשאול לדעתו הספציפית על הנושא. ועל אף שאין בידיה הוכחות לכך היא רוצה להאמין שלא היה חובר מרצונו לחבורת אנשים שאיימה באופן ישיר על המשך קיומה של משפחתו הקרובה.
הוא רצה לחיות. גם זאת עובדה הגיונית, נראה לה. רצה כנראה לצאת לעולם הגדול ולנסות לחפש את גורלו וחייו במו ידיו. ואם להיות הוגנים – בארמון באמת לא היה לו סיכוי.
מהצד השני, גם לא הוגן להאשים אדם שעוד לא הגיע לגיל שלושים בכישלון חינוכו של נער בן שבע עשרה. לא הוגן בכלל בייחוד אם האדם הזה הינו בעל משפחה בעצמו ומולך על ממלכה קרועה בשאר יומו העמוס.
היא מתנשפת מעט ומנסה להתמקד בהאזנה לרעש התקתוק של פרסות הסוסים. אבל הקצב המונוטוני אינו מצליח להאט את מהירותן של המחשבות בראשה.
הרבה אנשים יגידו שזה כעס טיפשי, אולה גם חשב ככה למען האמת. ואם תהיה כנה מספיק עם עצמה – תודה גם היא שאין הרבה היגיון בזעם השקט הממלא אותה מאז סיפר לה בעלה על מותו הטראגי של אחיה הצעיר.
יקוואל הרי בחר מרצונו החופשי לעזוב את הארמון. לא?
אבל כעס הוא לא תמיד דבר הגיוני. בדרך כלל לא. בייחוד כשנזכרים בהצבעה הקולקטיבית אותה ערך המלך על הצעתו שלא לחפש אחר יקוואל. החלטה שנודעה לשאר אחיו ואחיותיו רק לאחר קבלתה הסופית.
האם אבא, מנוחתו עדן, היה מחליט אחרת?
הדמעות שנדחו על ידה קודם בתקיפות גודשות את עיניה של אונמר פתאום. והיא עוצמת את עיניה ומשעינה את ראשה על האריג האדום המרפד את מושב הכרכרה.
הרבה זמן לא חשבה על אביה. הרבה מאד זמן שלא זכרה את הילדה הקטנה ההיא שגיששה את דרכה בחושך אליו רק כדי לחפש נחמה. המון זמן שהניחה לגעגוע השורף לזלוג בשקט, בהיחבא, להעלם אט אט בתוך שטף החיים הגואה.
היא בולעת וגרונה כואב כשהיא עושה זאת.
בכלל לא בטוח שאביה לא היה מקבל את אותה ההחלטה שקיבל איסתרק, בייחוד כשאותו האב ידע תמיד לשים את טובתה של הממלכה על פני טובתו האישית שלו.
היא ממצמצת, מנסה לסלק בנחישות את השכבה השקופה המטשטשת עדיין את ראייתה.
השאלה היפותטית בכל מקרה. לו היה אביה עוד בחיים, לו היה נשאר למלוך על הארץ הקרועה הזאת וזוכה ולראות את ילדיו הקטנים גדלים - די ברור לה כי יקוואל לא היה בורח מהארמון. ומכיוון שכך, גם די ברור לה כי לא היה מת כשהוא לבוש במדי שודד, ונקבר כשבלווייתו אין אפילו מניין.
הכרכרה מתקרבת עכשיו אל שער העיר המרכזי של איינה, ואל הזקיפים הממתינים בפתחו, וריח חם ופריך של לחם קלוי מתפזר בחללה הדחוס של הכרכרה ומאוור את הנשימה.
בהתחשב בכך שנכבדיה השמורים ביותר של הממלכה מבקרים בעיר – הדוקה השמירה על שער העגלות מעבר למקובל בימים כתיקונם, וגם תור הכניסה ארוך מן הרגיל.
לפניהם, במרחק קצר מהסוסים הדוממים, ממתינה עגלה פשוטה למראה, מהסוג הגס בו משתמשים בדרך כלל פועלים ומשרתים, ומנהיגה – גבר גבוה ושחור שיער, מתעכב מעט כשהוא מציג בפני השומרים את אישורי המעבר שלו ושל חבריו לנסיעה, והעיכוב השלו הזה מורט את עצביה של אונמר באיטיות מענה.
באנחה היא מרימה את ראשה על השמים הבהירים שמעליה, מנסה להתנחם במראהו הנקי של הרקיע. מולה, על ראשיהם של מגדלי השמירה, מתנופפים ברוח הבוקר הקלילה דגליה של משפחת המלוכה וצבעם התכול, הזוהר בשמש, צורב את עיניה.
אולי זאת העובדה שיקוואל תמיד דמה לה קצת יותר משאר האחים, אולי זה הפחד לגורלו של אולה שצובט את מעיה במלקחיים קרות, אולי זה בכלל הגעגוע אל החיים שהיו ואינם ששורף עדיין את ליבה - אבל אונמר פוחדת עד מאד לפגוש כעת את אחיה הבכור.
אולה לא רצה לספר לאיסתרק על מותו של יקוואל. ועל אף שהיא לא הסכימה באופן גורף עם החלטתו היא חשבה שיהיה הוגן יותר לאפשר לו לגלות למלך את הבשורות בעצמו.
אבל מה שנראה היה פשוט וברור בטרקלין הסעודה לצידו של אולה – נראה קשה עד מאד קרוב כל כך אל ההזדמנות לגילוי האמת.
איך תצליח לפגוש את איסתרק, להישיר אליו מבט, ובד בבד להמשיך להסתיר ממנו את מותו של אחיו הקטן?
ידה מתעוותת קצת על נרתיק הבד הקטן המכיל את מכתבו המפליל של אליצור. לא נראה שיש לה כרגע ברירה אחרת מלבד להיפגש עם אחיה בעצמה. ומה שצריך לעשות – עושים. גם אם כל החושים מתמרדים במחאה אל מול ההחלטה.
בשלווה מזויפת בעליל היא מיטיבה את הרדיד שעל כתפיה ורוכנת קדימה כדי להביט דרך חלון הכרכרה.
איינה עיר יפה למדי. הדרך הראשית משער העיר נקייה ומוצפת דגלי בד ססגוניים, ואור בוקר בהיר וקורן מאיר ברכות את פניהם של העוברים ושבים. גם כיכר גדולה ומטופחת ניצבת בצומת הדרכים שאחת מפניותיה מובילה אל ארמון המושל, ומושבי האבן שלצידה ממורקים וחלקים.
ואין אריות בכיכר. אפילו לא חיות אחרות. רק כתמים אדומים וכתומים של סתיו מעטרים את האבנים החלקות שמרצפות אותה, ועץ אחד בודד עומד במרכזה וענפיו ריקים וערומים מעלים.