לא תודה. שאול הספיק לי די והותר. לא יכולתי לסבול את המפלצת שהוא הפך להיות, וכל פעם שאני קוראת עליו ביוזבד אני דופקת את הראש בקיר וצורחת '!!!!it doesn't make an ounce of sense' (תרגום: זה לא הגיוני!!!). בחורי חמד כאלה שמתעתדים לרשת את הישיבה לא מתנהגים ככה. הוא אהב את יוזבד באמת, הוא היה למדן באמת, הוא היה עדין נפש באמת. וגם אם אף אחד לא חסין בפני פגיעת הקנאה התאווה והכבוד - מפלצתיות כזאת היא יוסף דיאלידאן. אם היה נהיה דיאלידאני - דיינו. אם היה נהיה דיאלידאני קראי - עוד יותר דיינו. אבל להפוך כזה בחור עדין נפש למפלצת זוועתית - לא הגיוני!!!!!!!!!
אישית זה המהלך העלילתי האהוב עליי בפדהאל, ומסיבה פשוטה - הדמות של שאול חרקה לי מאוד ביוזבד. כמו שהזכירו כאן, כבר ביוזבד הוא קצת תאב שלטון, קצת מרוכז מידי בעצמו.
הנקודות האלו לא הופכות אותו לאדם רע, אבל כן לאדם שחי בפער גדול בין מי שהוא מתיימר להיות, לבין מי שהוא באמת. זו כבר בעיה רצינית.
אדם עם פגמים כמו שלו, ובלי שמץ של מודעות אליהם, פשוט לא יכול להניח שהוא ראוי להיות ממשיכו של מנרם בנטיליאן.
ולכן כשהבקיעים הפכו לבולען בפדהאל הייתי מרוצה מאוד. זו היתה השלמת קשת עלילתית, והפיכה למפרע את מה שהיה נראה בעיני כבאג - לפיצ'ר.
וגם את זה כבר כתבתי בעבר -
אני לא יודע אם זה לא היה מובן אז, אבל לנקודה זו בדיוק הייתה הכוונה ללעוג במשפט:
"אבל קודם אני מוכרח להסביר לך את התוכנית המרושעת שלי".
לא בדיוק. ביוזבד המועמדים למלוך רחוקים מלייצג את הדיכוטומיות עליה אתה מתלונן. מנרם בנטיליאן הוא ירא שמים לא פחות מאיסתרק, וברכיהו, הגם שהוא רחוק ממעמד טלית שכולה תכלת, חסר את היומרות האידאולוגית של אביו, ולכן לדעתי הוא לא היה מלך נורא כל כך.
בכל מקרה הספר כלל לא דן בכך, אז למעשה הטענה שלך נותרת בעינה.
הדיכוטומיות בסדרת ממלכה במבחן חזקה מאד, ולא כמעלה.
לא מסכים. אני שונא להגיד "גם שר הטבעות והארי פוטר", אבל גם שר הטבעות והארי פוטר...
לכל ספר ישנה המהות שלו, המסגרת שבה הוא פועל והמסרים שהוא מעוניין להעביר. כל זמן שהספר לא מתיימר להיות מה שהוא לא, קשה להתלונן.
אני לא מתלונן שסאורון הוא אדון האופל, ולא שואל איך הוא זכה להיות האדון של כל כך הרבה אופל, והאם זה הגיוני שיש בו רק אופל ואף לא פנס תאורה. כי שר הטבעות לא בא לדון במהות של הטוב והרע, אלא לספר לי סיפור פנטסטי על המלחמה ביניהם. אני לא תוהה למה לורד וולדמורט כל כך רשע עם עיניים אדומות, כי הארי פוטר לא נותן לי תחושה שהוא מנסה להשתמש בדמות העכשווית של וולדמורט כדי לדבר על רוע כפי שאנחנו מכירים אותו.
ממלכה במבחן, לפחות בשני הספרים הראשונים, לא ניסתה באמת לחקור לעומק את מה שהיא הציגה כטוב ורע. היא השתמשה בצדדים כמושגים, מעין אלגוריה שמהותה העברת הרעיון המרכזי: העובדה שאל לנו לעבור את חיינו ברדידות ומילוי תאוות, אלא לחיות שאנו חושבים כל העת "גבוה ורחוק", אם לשאול את מילותיו של סבא רנן.
(אספיילר לך שפדהאל מנסה לגעת בצורה ישירה יותר בנקודה הזו, ומתעסק ארוכות בצעדים שליליים שהצד הטוב עשוי לעשות, וכן בטיפוסים רעים שעלולים להשתייך אליו. זה גורע ולא מוסיף, כי דווקא הניסיון לדון בכך ברצינות, מחדד מאוד את העובדה שאין לספר טיעונים חזקים מספיק לטובת כוזר האחת.
ובכלל, ברגע האחרון הספר פשוט סוגר את הנושא בעזרת בריחה פחדנית.)
אם תרצה בכל זאת אפשרות אחרת להתייחס ל'בעייה', הגיבן(ת) כתבה כאן פעם שהיא בכלל מתייחסת לדמויות 'הטובות' בסדרה ככאלו שפועלות ממניעים תועלתניים, ובעצם מכסות בצביעות את תאוות השלטון שלהם בתירוצים רוחניים. התיאוריה הזו עובדת מעולה, והופכת את הסדרה למין סדרה ערמומית וחתרנית במיוחד.