ב.
איך אנחנו מתחברים לדמויות בסיפור
על ידי כנות. אין תשובה אחרת.
דמויות מרכזיות בסיפור צריכות להיות, כפי שזה נקרא בעולם התסריטאות, Fully Developed. מפותחות במלואן. אנחנו צריכים להכיר אותן ברמה כזאת, שבעצם נוכל לחזות כיצד יפעלו בכל סיטואציה גם בלי שממש ראינו את זה. אנחנו צריכים לדעת מה הן אוהבות ומה שונאות, מה יעשו בשעת פנאי, מה הכישורים שלהן, ובעיקר - במה הן ממש ממש דפוקות.
מהם החסרונות שלהן, מהם החולשות. מהם הפחדים ומה גורם להן לא לישון בלילה.
זה כמו חבר טוב. רמת החברות תמיד תקבע לפי היכרות עם חסרונות, לא מעלות. לפי פתיחות ברגעי חולשה; צדדים חזקים מראים לכולם. רמת הקשר תמיד תקבע על ידי נכונות להסתכל למציאות בעיניים ולומר, כן, ככה זה. זה לא מי יודע מה מצטלם טוב, ולפעמים זה, כאילו, ממש לא נעים, אבל זאת האמת.
ג.
איך אנחנו מתחברים לעלילה בסיפור
שוב, על ידי כנות. זה שם המפתח.
כולנו מכירים, אני מניחה, את מבנה העלילה הבסיסי. אבל באמת עלילה, אם היא טובה, מתפצלת לשתיים:
העלילה החיצונית - זו העלילה המרכזית והמודעת. העלילה שכולנו רואים. אם מישהו ישאל אותנו על מה הסיפור מדבר, זה יהיה הסיפור שנספר לו. כשסופר ירצה להגיש את סיפור להוצאת ספרים, זאת העלילה שהוא יכתוב בתקציר.
העלילה הפנימית - מעין רובד נוסף של העלילה. יש סיפורים שבהם הוא מודגש יותר ויש שמודגש פחות. לפעמים בכלל לא נשים לב אליו בצורה מודעת, אבל מתחת לפני השטח, הוא נמצא שם תמיד וגורם לעלילה המרכזית להיות מוכרת לנו, ומשמעותית עבורנו.
אנחנו מפענחי-סיפורים הרבה יותר טובים ממה שאנחנו נוטים לחשוב; בסיפור על עולם של קוסמים, גם אם לא נוכל להסביר זאת במילים, נזהה את העולם שלנו, את הזוגיות והילדים ועוצמת המשפחה. את הרצונות והחולשות והפחדים, החברויות והכעסים.
סיפור שמסופר בצורה מציאותית לגמרי, לעומת זאת, אין זה סותר את האפשרות שהוא שקרן, ובעקבות כך מנותק. סיפור מחובר יכול להיות כל כולו פנטזיה, אבל ברובד הפנימי שלו יש כנות, ואנחנו מזהים שם את עצמנו.
שמעתי פעם הרצאת טד של תסריטאי. הוא ביקש מהקהל להביט בשתי סצנות מתוך סרט אימה שובר-קופות. הראשונה הייתה מפחידה במיוחד. "כזאת סצנה הייתם מצפים לראות בסרט כזה, נכון?"
עכשיו, הוא אמר, תסתכלו על זה.
זאת הייתה סצנה במטבח. גיבור הסיפור ישב ליד השולחן ואכל. כנראה הייתה זאת הנקודה בה קיבל את ההחלטה לעבור מהיגררות פסיבית לעשיה אקטיבית, קרוב מאד לנקודת המפנה. הוא נראה מוטרד ושקוע בעצמו, ולא שם לב שבנו הקטן (4) שישב לידו, מחקה את תנועותיו.
האב שפשף את רקותיו; הבן אחריו. נשך את שפתיו; הבן אחריו. קבר את פניו בידיו; הבן אחריו.
בשלב מסוים האב שם לב לבנו. שילב ידיים והציץ לבדוק. הבן אחריו. עיוות את פרצופו בצורה מפחידה; הבן אחריו, אבל עם שתי שיניים חסרות מקדימה, זה יצא פרצוף מתוק במיוחד.
האב רכן אל הבן והפנה את לחיו. "נשק אותי".
"למה?" לחש הילד.
האב הביט בו. "כי אני צריך את זה".
הבן נישק.
הסצנה הסתיימה.
"נשק אותי כי אני צריך את זה", קרא התסריטאי לקול תרועות הקהל. "שמתם לב לסצנה הזאת פעם? זה לא גאוני?"
כאן, אמר התסריטאי, קבור הכלב. הרבה אנשים ניסו לחקות סרטים או ספרים מוצלחים. הם חיקו את העלילה ונכשלו. רובנו לא זוכרים כזאת סצנה בסרט אימה, אבל שם נמצאת האמת של הסיפור. אנחנו בוכים בלי לדעת למה, ומתרגשים בלי לדעת מה באמת ריגש אותנו. מה נתן לכל העלילה היפה הזאת, את המשמעות שלה עבורנו. את הכנות שלה.
סיפור על חייזרים יכול להיות באמת סיפור של משפחה שהתגרשה. אנחנו חושבים שזה מן רקע; זה לא רקע. זה הסיפור עצמו, רק מלמטה. סיפור על ילד שגילה שהוא קוסם ובסוף הביס את כוחות הרשע הוא בעצם סיפור של ילד יתום שמחפש בית. אנחנו לומדים בו על חברות ועל נאמנות, על אומץ ועל בחירה. את מי זה מעניין שאי אפשר באמת להפוך ספל לעכברוש? יש בסיפור הזה יותר אמת מרוב הסיפורים המציאותיים שקראנו.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
