הנושאים החמים
הנושאים החמים
נקמת ילד קטן ברא השטן!
פוסט, שהוא קדימון - 'מכתב מאם לאם'
שמעתי, התרגשתי, ותמללתי - כמעט מילה במילה!
אבל קודם שהעלה את המכתב המרגש, הרשו לי להביע את רשמיי, ואף לזלוג טיפה,
כי בכל זאת הרגש לא נוצר בתבניות, אין לו מעצורים כי הוא בא ישר מהלב,
והלב, לא מפסיק לפעום לרגע, וכמו בחיים עצמם, נותן את אותותיו גם בחיי הכתיבה,
אז ככה..
מכתב מאם לאם, זה בעצם מסר מרגש של אישה שומרת מצוות, אם למשפחה,
שפורטת על מיתרי הלב, ושולחת מסר חיזוק ישר מלבה האוהב לשירי ביבס - אמא של כפיר ואריאל,
ומנקודת מבט של אמא לילדים, היא מתארת בעיניים דומעות, בקול חנוק וברגשות עזים,
מה שעובר על הילדים ועל שירי האמא שמגוננת על ילדיה בשאול תחתית,
מעלה שאלות רטוריות מרטיטות שרק לב של אמא* יכול באמת להרגיש,
וחושפת חרדה של כל אמא בישראל - אם חלילה כפיר ואריאל לא יחזרו בחיים,
אבל בסוף בסוף מנסה להתנחם ברגע של תקווה, בחלום ורוד/כתום..,
שכולנו יחד כל כך כמהים וכוספים להתגשמותו המהירה!
בין יאוש לתקווה,
דו שיח בין שתי לבבות, לב אוהב ונשבר ללב שבוי וכאוב,
מכתב מאם לאם,
מכתב שמעולם לא שוגר לכתובת המיועדת,
נמען, שכתובת ביתו התחלפה כהבזק ברק, במנהרות עזה החשוכות, האפילות,
והאורות הכתומים שמרצדים במערות, מאפילות במשהו,
על חיות הפרא הצמאים לדם, דם תינוקות, דם יהודי, דם כתום!,
כל נשימה ונשימה, של פעוט ועולל בתחתית השאול,
כל דמעה של אם החוששת על בניה,
כל בכי של תינוק מבועת,
כל הצטנפות של ילדון במעילו המאולתר והמחורר,
יילקח בחשבון בעת הנקמה,
ומים המאררים יחדרו לשד עצמותם,
ומלאכי חבלה והשטן בראשם יעמדו וינקמו,
נקמת ילד קטן, נקמת אם המסוככת על בנה,
ולא נקמת דמם, כי נקמת ילד קטן לא ברא השטן,
אבל נקמת הבעתה, נקמת הבכי, נקמת הקור המקפיא,
נקמת הרעב המצמית, נקמת הצמא והיובש,
נקמת הקריעה בחטף מע"פ אבא אוהב,
נקמת הצחוק שכבה,
אפילו "המתמיד" לאחר פרעות קישינב שכתב:
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן. עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן!
הפעם יהנהן בהסכמה - ממקום קבורתו בטרומפלדור,
ובין ליחוך עפר לניעור רימה.., יופתע לגלות בפעם השנייה,
שנאצים משודרגים כאלה, הוא עוד לא הכיר!
וכעת אצטט תמלול מהמכתב האימהי המרגש
מתוך סרטון שפרסמה ברשת - רבקה נריה בן שחר
לקרוא לדמוע, אבל מה שהכי חשוב להתפלל!!
---------------------------------------------
מכתב מאם לאם
שלום שירי,
את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך,
אני נרדמת אתך בלילה ומתעוררת אתך בבוקר,
ובין לבין אני חולמת עליך,
הלב שלי מחסיר פעימה בכל פעם שאני חושבת עליך ועל הג'ינג'ים,
וזה קורה הרבה!
ראיתי את התמונות שלך בימים הטובים רגועה ושמחה,
וראיתי את הצילומים המחרידים מסרטוני החטיפה (שלך),
והם אלו שלא נותנים לי מנוח!
מהרגע שראיתי אותך, נסתי להבין מאיפה כח להחזיק שנים ביחד?
אני ממלמלת לעצמי רק שלא הפרידו ביניהם,
שלפחות היא יודעת מה קורה איתם,
אני שואלת את עצמי כל הזמן, מה אתכם? איך את מסתדרת?
יש לך אוכל לתת להם? מים נקיים, מגבונים, בגדים להחלפה?
איך את רוחצת תינוק בשבי?
איך את מחליפה לכפיר חיתול?
מה אם יש להם חום או כואבות להם השניים?
אני בעיקר שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה?
האם היה לי כח להחזיק שני פצפונים?
מה מרגישה אמא שלא מצליחה לקיים את האינסטינקט הכי בסיסי להגן על חיי הילדים שלה?
יותר מארבעים ילדים נמצאים בשבי בעזה,
זה בלתי נתפס!
שנים שאלתי את עצמי מה עשו האנשים הפשוטים בארצות הברית לטובת משפחתי שנרצחה בשואה?
עכשיו אני מלאה בהרגשות אשם, מה אני עושה בשבילך?
הלוואי שיכולתי להיכנס בעצמי לעזה, לעבור בין המנהרות ולחפש אותך, אתכם, את כולכם!
אני רוצה לזעוק לממשלת ישראל, למי שבאמת יכולה לעשות משהו,
שיחזירו אותך, שיחזירו את כפיר ואריאל, שיחזירו את כולם!
(צנזרתי 3 שורות, למכתב המלא + ביקורת תמצאו כאן)
אני מרגישה שאם לא יחזירו אותך ואת כולם לא אוכל יותר לקום בבוקר ולחיות פה!!!
לא נוכל כעם להסתכל על עצמינו במראה, לא נוכל לגדל כאן ילדים,
אני חולמת איך שתחזרו יושטו אליך ולכולם אלפי ידיים של כל האימהות שחולמות עליך בלילה,
כולם ירצו לקחת ממך את אריאל ואת כפיר לעזור לך, לשחרר אותך גם קצת לעצמך,
בהתחלה בטח עוד תישארו צמודים, כי אריאל וכפיר לא יסכימו ללכת לאף אחד,
ואז לאט לאט הם יושיטו יד לכל מי שאוהב אתכם פה,
ואת, את תוכלי לשכב לנוח, לעצום את העיניים, להרגיש שאת והילדים במקום בטוח,
והסיוט הזה יעבור כמו חלום רע!
פוסט, שהוא קדימון - 'מכתב מאם לאם'
שמעתי, התרגשתי, ותמללתי - כמעט מילה במילה!
אבל קודם שהעלה את המכתב המרגש, הרשו לי להביע את רשמיי, ואף לזלוג טיפה,
כי בכל זאת הרגש לא נוצר בתבניות, אין לו מעצורים כי הוא בא ישר מהלב,
והלב, לא מפסיק לפעום לרגע, וכמו בחיים עצמם, נותן את אותותיו גם בחיי הכתיבה,
אז ככה..
מכתב מאם לאם, זה בעצם מסר מרגש של אישה שומרת מצוות, אם למשפחה,
שפורטת על מיתרי הלב, ושולחת מסר חיזוק ישר מלבה האוהב לשירי ביבס - אמא של כפיר ואריאל,
ומנקודת מבט של אמא לילדים, היא מתארת בעיניים דומעות, בקול חנוק וברגשות עזים,
מה שעובר על הילדים ועל שירי האמא שמגוננת על ילדיה בשאול תחתית,
מעלה שאלות רטוריות מרטיטות שרק לב של אמא* יכול באמת להרגיש,
וחושפת חרדה של כל אמא בישראל - אם חלילה כפיר ואריאל לא יחזרו בחיים,
אבל בסוף בסוף מנסה להתנחם ברגע של תקווה, בחלום ורוד/כתום..,
שכולנו יחד כל כך כמהים וכוספים להתגשמותו המהירה!
בין יאוש לתקווה,
דו שיח בין שתי לבבות, לב אוהב ונשבר ללב שבוי וכאוב,
מכתב מאם לאם,
מכתב שמעולם לא שוגר לכתובת המיועדת,
נמען, שכתובת ביתו התחלפה כהבזק ברק, במנהרות עזה החשוכות, האפילות,
והאורות הכתומים שמרצדים במערות, מאפילות במשהו,
על חיות הפרא הצמאים לדם, דם תינוקות, דם יהודי, דם כתום!,
כל נשימה ונשימה, של פעוט ועולל בתחתית השאול,
כל דמעה של אם החוששת על בניה,
כל בכי של תינוק מבועת,
כל הצטנפות של ילדון במעילו המאולתר והמחורר,
יילקח בחשבון בעת הנקמה,
ומים המאררים יחדרו לשד עצמותם,
ומלאכי חבלה והשטן בראשם יעמדו וינקמו,
נקמת ילד קטן, נקמת אם המסוככת על בנה,
ולא נקמת דמם, כי נקמת ילד קטן לא ברא השטן,
אבל נקמת הבעתה, נקמת הבכי, נקמת הקור המקפיא,
נקמת הרעב המצמית, נקמת הצמא והיובש,
נקמת הקריעה בחטף מע"פ אבא אוהב,
נקמת הצחוק שכבה,
אפילו "המתמיד" לאחר פרעות קישינב שכתב:
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן. עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן!
הפעם יהנהן בהסכמה - ממקום קבורתו בטרומפלדור,
ובין ליחוך עפר לניעור רימה.., יופתע לגלות בפעם השנייה,
שנאצים משודרגים כאלה, הוא עוד לא הכיר!
וכעת אצטט תמלול מהמכתב האימהי המרגש
מתוך סרטון שפרסמה ברשת - רבקה נריה בן שחר
לקרוא לדמוע, אבל מה שהכי חשוב להתפלל!!
---------------------------------------------
מכתב מאם לאם
שלום שירי,
את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך,
אני נרדמת אתך בלילה ומתעוררת אתך בבוקר,
ובין לבין אני חולמת עליך,
הלב שלי מחסיר פעימה בכל פעם שאני חושבת עליך ועל הג'ינג'ים,
וזה קורה הרבה!
ראיתי את התמונות שלך בימים הטובים רגועה ושמחה,
וראיתי את הצילומים המחרידים מסרטוני החטיפה (שלך),
והם אלו שלא נותנים לי מנוח!
מהרגע שראיתי אותך, נסתי להבין מאיפה כח להחזיק שנים ביחד?
אני ממלמלת לעצמי רק שלא הפרידו ביניהם,
שלפחות היא יודעת מה קורה איתם,
אני שואלת את עצמי כל הזמן, מה אתכם? איך את מסתדרת?
יש לך אוכל לתת להם? מים נקיים, מגבונים, בגדים להחלפה?
איך את רוחצת תינוק בשבי?
איך את מחליפה לכפיר חיתול?
מה אם יש להם חום או כואבות להם השניים?
אני בעיקר שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה?
האם היה לי כח להחזיק שני פצפונים?
מה מרגישה אמא שלא מצליחה לקיים את האינסטינקט הכי בסיסי להגן על חיי הילדים שלה?
יותר מארבעים ילדים נמצאים בשבי בעזה,
זה בלתי נתפס!
שנים שאלתי את עצמי מה עשו האנשים הפשוטים בארצות הברית לטובת משפחתי שנרצחה בשואה?
עכשיו אני מלאה בהרגשות אשם, מה אני עושה בשבילך?
הלוואי שיכולתי להיכנס בעצמי לעזה, לעבור בין המנהרות ולחפש אותך, אתכם, את כולכם!
אני רוצה לזעוק לממשלת ישראל, למי שבאמת יכולה לעשות משהו,
שיחזירו אותך, שיחזירו את כפיר ואריאל, שיחזירו את כולם!
(צנזרתי 3 שורות, למכתב המלא + ביקורת תמצאו כאן)
אני מרגישה שאם לא יחזירו אותך ואת כולם לא אוכל יותר לקום בבוקר ולחיות פה!!!
לא נוכל כעם להסתכל על עצמינו במראה, לא נוכל לגדל כאן ילדים,
אני חולמת איך שתחזרו יושטו אליך ולכולם אלפי ידיים של כל האימהות שחולמות עליך בלילה,
כולם ירצו לקחת ממך את אריאל ואת כפיר לעזור לך, לשחרר אותך גם קצת לעצמך,
בהתחלה בטח עוד תישארו צמודים, כי אריאל וכפיר לא יסכימו ללכת לאף אחד,
ואז לאט לאט הם יושיטו יד לכל מי שאוהב אתכם פה,
ואת, את תוכלי לשכב לנוח, לעצום את העיניים, להרגיש שאת והילדים במקום בטוח,
והסיוט הזה יעבור כמו חלום רע!
