אתם מבקשים כל כך יפה, אז אסביר. וכמו שהתרעתי מראש - ההסבר של עבדקן המוכשר-עד-מאוד טוב יותר.
אז כך:
בהעלאת האתגר המפתיע והמשובח ציינה הכותבת כדוגמה החלפת נעליים שהיא ברובה טכנית. צעירה-זקנה, בוס-עובד, ילדון-אבא (אני מתייחס רק להודעה הפותחת והמכריזה על האתגר ולא לסיפורים המדהימים שהועלו. באמת מדהימים. גאה להיות חלק מקהילה משובחת כזו ובעיקר להשתתף באשכולות בהם כולם שופכים זה על זה דליים של דבש).
אבל מה לגבי החלפת נעליים רגשית? להיכנס לנעליים רגשיות של מישהו אחר? לכאורה זה דבר שכל סופר עושה כל הזמן. הוא רוצה לגרום לנו להרגיש רגש של מישהו אחר, שקרוב לוודאי שהוא עצמו לא חווה זאת.
והסופרים הדגולים, כול-יכולים הם! (או אמורים להיות) הם מסוגלים להעצים כל רגש מכל אדם, מילדון ויונק עד קשיש וגריאטרי וכל מי שבאמצע כולל מצבים נפשיים מורכבים במיוחד.
לשם הדוגמה: בעיתון בתוך המשפחה, שנראה שרבים כאן מכירים, מתפרסם הסיפור "פחות או יותר" על גרושה ששני ילדיה נלקחו ממנה. איני מכיר את הכותבת אך אני משער ומקווה שהיא עצמה לא חוותה זאת. ובכל זאת היא אמורה להיכנס לנעליים של אותה אחת ולתאר את הרגשות שהיא חשה במדויק.
בסיפור שלי, אברך צעיר בן עשרים ומשהו נשוי באושר עם ילד אחד בן פחות משנה, כותב על אדם כבן ארבעים וחמש שהוא א) נשוי בזיווג שני. ב) בנו גר עם גרושתו מעבר לים. ג) מכור לאלכוהול ולגלישה.
האם הכותב הצעיר באמת יכול להרגיש מה שהוא מרגיש? האם הרגש המעושה שבו הוא משתמש בכתיבה קרוב בכלל לצל של רגש אמיתי?
הרי גם רוב הקוראים לא עברו זאת. הם מצפים מהכותב שיגרום להם להרגיש את מה שהיה אמור להרגיש ההוא, ואם זה מספיק קרוב הם חשים שהם חווים ומרגישים את מה שההוא חווה...
ואני הקטן, כופר בזה. צאו מהדמיונות. אין לכם מושג. אין לכם שמץ. אין לכם רגש-של-אמת. לא אתה, לא את, לא אתם - ואני מדבר גם עליך הסופר הדגול מהסדרה המפורסמת! - ברוך ה' החיים שלכם יפים, וכל הדמויות שאתם מנסים להיכנס אליהם, לא נגעתם ולא פגעתם גם אם אלף אנשים באו ואמרו לכם כמה ריגשתם.
אולי, אולי, אם יבוא האדם שחווה זאת בעצמו ויאמר שהיית לו לפה, למוח וללב - אולי באמת הצלחת (וגם אז, ייתכן שהוא בסך הכל מדמה את המילים הדומות שעוסקות באותו עניין לסכינים המלובנות שהתנסה בהן בעצמו, וחושב שהיינו-הך. ויש להאריך ולהרחיב. אולי באשכול נפרד שנוגע בכללות עניין הכתיבה, מה מטרתה מאין היא באה ולאן היא אמורה להוביל ועוד חזון למועד).
אז מה אתה רוצה? ישאל מי שישאל ובצדק. שלא יכתבו?!
אז כאמור, ההרחבה שייכת לאותו אשכול שלא נולד. אבל בגדול צריכה להיות צניעות רבה. יראת כבוד. הבנה שהנעליים שהסופר מתנסה בהן הן לא הנעליים ההן, אלא בבואה דבבואה שמותרת בעיקר כדי לסייע לאנשים לעזור להם ולהתחבר, ולא כדי להפוך מצוקות להנאה ספרותית.
בחזרה לקטע הכתוב. הוא לא יצא מגוחך במכוון. לא ניסיתי להדגיש כאן שהכותב הצעיר לא מצליח לתאר את הרגש, כי לא ראיתי בכללי האתגר שהתוצאה חייבת להיות מגוחכת ופארודית. אדרבה, בוס מוכשר שיצליח לכתוב על העובד שלו כמו שהעובד שלו באמת היה כותב, הוא-הוא הבוס האולטימטיבי!
ייתכן שזה התרחק מעט מההגדרה הראשונית של האתגר, אבל כבר ראינו באתגרים הקודמים התרחקויות גדולות יותר...
שוין, זה יצא יותר ארוך ממה שתכננתי ועדיין לא מספיק נהיר. שמא אבקש מראש לשועלים שינסח זאת עבורי. וכרגיל, אני עצמי מתחבט בדברים תוך כדי כתיבה ומנסה להגיע למסקנה דרך העלאתם.
נ.ב. אם כבר אתם כאן, אחד הכותבים החשובים כאן בפורום (אחד החשובים, עם לוע), טוען בפרטי שלא קראתם את השיר על המשטרה שנכנס ברגע האחרון וכבר ירד מהנעץ. נסו, אולי תיהנו.
נספח לאתגר הדו שבועי- להוריד ת'נעליים
