הסיפור של ביבי והמגזר הערבי, הוא לא כמה מנדטים ערבים הוא יקבל בפועל, אלא משהוא הרבה יותר גדול מזה.
בשביל להבין עד כמה מדובר בסיפור גדול צריך ללכת אחורה אל תחילת סחרחורת הבחירות, ואז נגלה נתון מאד מעניין.
בכל מערכת בחירות היה נושא מרכזי שעליו נסובה מערכת הבחירות. במועד א' זה היה על פוליטיקה מושחתת מול
פרקליטות תופרת תיקים, הימין ניצח אבל ליברמן ערק ויצאנו שוב לבחירות. במועד ב' זה היה על מי אשם בבחירות,
ביבי לא תפס את האירוע בזמן ובינתיים הצליחה התקשרות לקבע את הנרטיב שביבי לקח אותנו לבחירות, תוצאות
הבחירות היו הגרועות ביותר שהימין הכיר ב20 שנים האחרונות ושוב יצאנו לבחירות. מועד ג' הפעם נושא האשמה
בבחירות חזר על עצמו ומהבחינה הזו ביבי התחיל גרוע אבל מוכן ואכן הוא סיים עם תוצאה מעט יותר טובה אבל עדיין
גרועה מבחינתו.
וכאן אנחנו מגיעים למערכת בחירות שעכשיו התחילה, הציבור בישראל עבר כבר 3 מערכות בחירות ושנת קורונה והוא
פשוט עייף. ולכן מעניין אותו דבר אחד, שמישהו יוציא אותנו כבר מהפלונטר ויתחיל סוף סוף לטפל במה שרלוונטי לכולנו
ביום יום. ולכן ביבי מבין שבשביל להגיע לגוש של 61 הוא צריך דבר אחד, שהציבור יאמין שהוא יגיע לגוש של 61.
ופה מגיע הסיפור של הערבים. זה לא משנה עם הוא יביא בסוף מנדטים ערביים או לא את התועלת הוא משיג מעצם
השיח על הנושא, הוא מעביר בזה מסר מדהים! גם עם תחסמו אותי מכל הכיוונים יש לי סוס שמדלג עד לקצה הנגדי של
הלוח. אני עומד לנצח!