מצב רוח של אמהות בחדר תינוקות

[רותי ינאי.]

kr
גילגלת אותי מהזדהות
ישבתי לי עם הבייבי על הידיים ביום השלישי
ופשוט בכיתי ובכיתי דמעות ודמעות ככה די להנאתי
הרגשתי שזה מה שמתאים לי לעשות עכשיו

 

[nc]

איך אני זוכרת את עצמי הולכת במסדרון ובוכה בכי תמרורים מכך שאין לי תעודת זהות של בעלי ואיך ירשמו את הילד במרשם האוכלוסין???

האחות שראתה אותי כ"כ נבהלה!!

בתינוקיה מול הילד הצהוב שטופל באור בכיתי את נשמתי! כל אחיות התינוקיה נזעקו כדי לנחם אותי.

וכשזו שלידי נחרה כל הלילה בקולי קולות כמעט ברחתי הביתה מבית החולים.

 

[Shellykaz]

נזכרתי בעוד טריגר לבכי:

בלידה האחרונה שלי העבירו אותי חדר מתוך התחשבות "בפרטיות" שלי (מחדר של שלוש נשים לחדר של זוג).
בחדר אליו עברתי בביה"ח שע"צ, הייתה אישה שלא הפסיקה לשוחח עם בעלה כל היום וכל הלילה בצרפתית.
חשבתי שאני משתגעת. התחלתי לבכות מייאוש, כ"כ רציתי שקט ומנוחה מהשיחות שקדחו בשיטתיות בראש. אפשר לומר שממש חיכיתי שבעלה יתעופף...

נס שבערך ב-21:00 מעיפים את כל הגברים החוצה מהמחלקה...

 

[שרה אימנו]

לאור הסיפורים שקראתי כאן באשכול וששמעתי מעוד נשים. על בעלים של שותפות לחדר בבית החולים או על אורחים של שותפות לחדר ששהו יותר מדי זמן וממש הפריעו.
מניסיוני יש לי עצה פשוטה ואלגנטית אם לא נעים להגיד ישירות למפריעים:
לגשת לאחת האחיות מן המחלקה ולהגיד לה שיש לך בחדר אנשים שקצת מפריעים אם היא יכולה להגיד להם שיצאו לדבר בחוץ.
כי כשהאחות אומרת את זה זה נשמע שזה בא ממנה בתור אחת ששומרת על פרטיותה של היולדת.

 

[שרה אימנו]

לאור הסיפורים שקראתי כאן באשכול וששמעתי מעוד נשים. על בעלים של שותפות לחדר בבית החולים או על אורחים של שותפות לחדר ששהו יותר מדי זמן וממש הפריעו.
מניסיוני יש לי עצה פשוטה ואלגנטית אם לא נעים להגיד ישירות למפריעים:
לגשת לאחת האחיות מן המחלקה ולהגיד לה שיש לך בחדר אנשים שקצת מפריעים אם היא יכולה להגיד להם שיצאו לדבר בחוץ.
כי כשהאחות אומרת את זה זה נשמע שזה בא ממנה בתור אחת ששומרת על פרטיותה של היולדת.

 

[אלימלך וולו]

לאור הסיפורים שקראתי כאן באשכול וששמעתי מעוד נשים. על בעלים של שותפות לחדר בבית החולים או על אורחים של שותפות לחדר ששהו יותר מדי זמן וממש הפריעו.
מניסיוני יש לי עצה פשוטה ואלגנטית אם לא נעים להגיד ישירות למפריעים:
לגשת לאחת האחיות מן המחלקה ולהגיד לה שיש לך בחדר אנשים שקצת מפריעים אם היא יכולה להגיד להם שיצאו לדבר בחוץ.
כי כשהאחות אומרת את זה זה נשמע שזה בא ממנה בתור אחת ששומרת על פרטיותה של היולדת.

לא תמיד זה עוזר...
אצלי בחדר התארחו חמולה ענקית מהבני דודים שלנו..ניגשתי לאחות בבכי תמרורים שהם רוצים לחטוף לי את התינוק (ביות) ושתעיף אותם הרגע...
היא הסתכלה עלי בשיא הרחמים ומסבירה לי שלא יחטפו הרי גם להם נולד...
הייתי צריכה לסטום את האף מהריח הנורא שהביאו איתם ולחכות שזמן הביקור יסתיים...

 

[דינה די]

אני נזכרת פעם אחת כשהיה צריך להשתחרר עדיין לא הביאו לי את הציוד לתינוק ואז כבר היה מאוחר להם (לאחיות, לצוות) ומעיפים אותי מהחדר! לכי לחדר הנקה אנחנו רוצים לנקות ואני רוצה רק לישון
ומשום מה התעכבו עדיין עם הבגדים (בהתחלה בעלי קנה משהו שהיה ענק לגמרי) ישבתי במסדרון ומנסה לחנוק את הדמעות
ואז התקשרו מהמשפחה שאי אפשר לשלוח מישהו עם רכב שאני יבוא לבד במונית הביתה הרגשתי נורא!!
כשהגעתי המעלית לא עבדה עליתי עם התינוק 4 קומות ובכיתי את הנשמה...

 

[imagine]

לאחר שאני ילדתי את התאומים שלי בשעטו"מ הייתי מטושטשת לחלוטין בעקבות הניתוח...
וזה היה נראה כך:
אני: "מה נולד לי"? (לא ידעתי את המינים לפני!)
אחות: בן ובת.
חולפים 20 שניות...
אני: מה נולד לי?
אחות: בן ובת.
חולפים 20 שניות...
אני: מה נולד לי?
אחות: נולדו לך בן ובת חמודים.
חולפת חצי דקה...
אני: אחות, מה ילדתי?
אחות: כבר אמרתי לך, ילדת בן ובת.
חולפים 30 שניות...
אני: תעני לי, מה נולד לי?
אחות:..........
וחוזר חלילה.....................
בשלב מסוים האחות הפסיקה פשוט לענות לי...

וזה לא שעשיתי ממנה צחוק, ח"ו, פשוט שכחתי באמת מה היא ענתה לי!!! ולא הייתי רגועה עד שקיבלתי תשובה, ואחרי כמה שניות שוב שכחתי אותה
ותארנה לעצמכן איזו סקרנות היתה לי לאחר שמילאתי אחרי הוראת האדמו"ר וביקשתי שלא יגלו לי לפני כן... בכל זאת, תאומים! יש 3 אופציות והכנו 4 שמות

אח"כ ב"ה כשהטשטוש חלף העבירו אותי למחלקה. שם הייתי מבסוטה, ואף אחד לא האמין לי שילדתי כי אני מדי במצב רוח טוב!
לקראת שבת, אמרתי לבעלי שהוא יכול לחגוג עם אנשי קהילתו את השמחה, אני אסתדר מצוין עם כמה ספרים חדשים ועם הסעודות ש"מפעל חסד" יביאו. (ילדתי בבי"ח חילוני)
ואז.......
בשבת בבוקר.....
זה קרה................
ובגדול!!!!!!!!!!!!!!!!!
במשך איזה 12 שעות לא פסקו עיני מלזלוג דמעות. לא הצלחתי לבלוע את האוכל. ובקושי אכלתי כזית מהלחמניה. לא הצלחתי להסביר לעצמי את הסיבה לבכי. זה פשוט "התבכה" לי
נס שהיו לי כמה ספרים חדשים שהצליחו לרכז אותי לכמה דקות עד לגל הבא...
התחלתי לדמיין שלקיתי בדיכאון אחרי לידה, ומי יטפל בתאומים שלי???
ניסו להביא לי אותם לחדר, אולי זה ירגיע אותי, אבל איך שראיתי אותם פרצתי בבכי למחשבה על גורלם הצפוי להם עם אמא דכאונית
הבעיה היתה, שלא היה אף אחד שירגיע אותי, כי בשבת לא יכלו להגיע, וכולן מסביבי....

איך שיצאה השבת התקשרתי בוכיה כולי לאמא שלי (את בעלי עוד לא השגתי) והרטבתי את השפופרת בדמעותי. מבעד למסך הדמעות אני שומעת את אמא שלי מספרת לכל מי ששהה שם (קרי האחיות והגיסות שבאו כולם לחגוג) ש: היא בוכה!
ואז......
זה קרה........
ובגדול............!

אני שומעת שאגות צחוק אדירות, וקריאות הקלה: "עכשיו אנחנו בטוחים שהיא ילדה אותם בעצמה ולא קנתה אותם בחנות המזכרות שבקניון הבית חולים.......!", "אוי, ב"ה שהיא בוכה, כבר חששנו ש...", "סוף סוף, כל כך התפלאתי איך היא היתה כל כך רגילה כשביקרתי אותה..."
כמובן שהורי ובעלי טסו אלי לבית חולים והצליחו להרגיע אותי בעצם הגעתם.
(אח"כ קלטתי שהייתי צריכה לחשב שזה היום הרביעי ללידה שבד"כ בו ההורמונים משתוללים ולוודא שיהיה מישהו איתי בשבת ליתר בטחון)
תארו לעצמכם שהשבת הזו היתה בלתי נשכחת!

ב"ה "הדכאון" חלף כשם שהופיע! לאם ולילודים שלום!

 

[הני מושקוביץ]

שוב, אחרי הלידה האחרונה (הכי טרי לי-שלושה חודשים)
הייתי היולדת היחידה שבעלה לא בא ): (ב"ה עסוק עם 3 פיצקאלעך, ברית, שלום זכר, סידור הבית, כביסות וכו' וכו') 2 היולדות הנוספות הוצפו בביקורים,
אחת מהן היתה אחרי לידה ראשונה, נדהמתי כששמעתי אותה מתלוננת לאחות אחרי הלידה "כואב לי" ענתה לה האחות "חמודה, ילדת, לא? אז מה את רוצה?"...
בכל מקרה, היא לא הפסיקה לילל ופשוט השתגעתי, זה חוץ מזה שבעלה פשוט שרץ במחלקה, ממש מעת לעת, מ-7-10 בלילה חשבתי שלא יודעת מה קורה לי, אבל לא העזתי לומר מילה, כי הם היו חרדים-לא נעים..

או שבאם וילד-כשלא קראו לי שהתינוק שלי בוכה, כשהגעתי וראיתי אותו צורח, פשוט נשפכתי, מרחמים עליו "הוא רק הגיע לעולם, מסכן, הוא רעב, הוא לא יכול כמוני לפתוח מקרר ולאכול"

או כשצעקו עלי בתינוקיה ללכת לישון, וואו כמה דמעתי , בקושי הצלחתי לחנוק את הדמעות במעלית....

היתה אחות אחת שלקחה אותי בתור פרויקט, כמו שציינתי, אף אחד לא נתן לי סיכוי להגיע עד הלידה וללדת ילד בריא ושלם, ב"ה זה קרה, למרות כל התחזיות, הרגשתי שאני חייבת לשמור עליו, ולראות מה קורה איתו.
כל פעם כשהגעתי לתינוקיה היא מייד היתה אומרת לי "עוד פעם את? מה את דואגת? לידה ראשונה?" כל פעם אמרתי לה שלא, זה ילד של המון תפילות, ואני דואגת לו לא בגלל שהוא פה, אלא בגלל מה שעברנו איתו (לקח לי זמן לעכל שהוא באמת בסדר)
איך שהייתי יוצאת הייתי בוכה ובוכה, כל פעם.

 

[זוצית]

בא לי לבכות מלראות את כל התיאורים כאן... זה לא יאמן.
אצלי בלידה ראשונה היינו אמורים להשתחרר, הלבשתי את התינוקת, קיבלתי את כל ההנחיות וחיכינו רק לחתימה של הרופא כשלפתע הבחינו שהתינוקת לא הרטיבה טיטול כבר יממה, הוחלט להשאיר אותנו עד שהיא תרטיב, קיבלנו בהבנה, עמדנו כל הזמן ודחפנו לה בקבוקים והנקה ע"מ שתרטיב, אבל היא התעקשה עד 9:00 בערב, רק אז הרטיבה, האחיות הודיעו לי שהיות והרופא כבר לא נמצא אשאר עד השחרורים של מחר, מהבוקר כבר הייתי לבושה ובעלי לקח הביתה את רוב הציוד, היה מאכזב להתארגן שוב לשינה בביה"ח, אבל בסדר.
למחרת בבוקר שוב התלבשתי, ארזתי הכל, הלבשתי את התינוקת וקיבלתי כל ההנחיות, לפתע מגיעה אלי אחות לחדר ואומרת שהתינוקת צהובה וצריכה להישאר להיות באור. היא אומרת לי: תפשיטי אותה ותביאי לתינוקיה שתהיה באור עד מחר.
וואי וואי , כמה בכיתי!!! כבר הלבשתי אותה פעמיים בבגד הורוד החדש, אחיותי ארגנו לי חדר יפה בבית ההורים. ובסוף כזו אכזבה, בכיתי שעות!!!!! בעלי לא ידע מה לעשות, הוא שמע כל הזמן שזה נורמלי לבכות אחרי לידה אבל לא ידע איך להגיב.
בנוסף לכל אחותי הקטנה מתקשרת לומר לי שזה לא פייר כי הבלון גז שהיא קנתה ותלתה לי בחדר כבר מתחיל ליפול...
כל פעם שאני נזכרת בזה אני רוצה לבכות שוב.

 

[poto12]

לאחר שאני ילדתי את התאומים שלי בשעטו"מ הייתי מטושטשת לחלוטין בעקבות הניתוח...
וזה היה נראה כך:
אני: "מה נולד לי"? (לא ידעתי את המינים לפני!)
אחות: בן ובת.
חולפים 20 שניות...
אני: מה נולד לי?
אחות: בן ובת.
חולפים 20 שניות...
אני: מה נולד לי?
אחות: נולדו לך בן ובת חמודים.
חולפת חצי דקה...
אני: אחות, מה ילדתי?
אחות: כבר אמרתי לך, ילדת בן ובת.
חולפים 30 שניות...
אני: תעני לי, מה נולד לי?
אחות:..........
וחוזר חלילה.....................
בשלב מסוים האחות הפסיקה פשוט לענות לי...

וזה לא שעשיתי ממנה צחוק, ח"ו, פשוט שכחתי באמת מה היא ענתה לי!!! ולא הייתי רגועה עד שקיבלתי תשובה, ואחרי כמה שניות שוב שכחתי אותה

חשבתי שרק אני מטומטמת שכחתי מה עונים לי כמו איזה מנטרה חזרתי על עצמי

 

[דיתי]

אני בכיתי אחרי לידה ראשונה, כבר בהתאוששות
סתם מעצם הרעיון שאני, הבחורה שהתחתנה לפני 9 חודשים
כבר אמא לתינוק שמן ענק ובלונדיני. ושאין לי מושג איך מסתדרים עם זה.
אח"כ בכיתי מכאבי תופת כמה שעות לאחר הלידה כי סיפרו לי שרק הלידה כואבת
ולא סיפרו לי איזה ייסורים הצירים שבאים אחרי הלידה, והתפרים עוד תענוג מפוקפק..
אבל מלידה ללידה ברוך ד' הדמעות פוחתות,
אבל הם עדיין באות בלי רשות, ובלי הודעה מוקדמת.
ברוך ד' מהלידה הקשה הראשונה יצא ילד (היום כבר בן 7)מדהים רגוע שלא ידע מה זה לבכות בכלל.

 

[שריתאליז]

בניגוד פה לסיפורים, אני ילדתי בסורוקה.
הייתי עייפה ומטושטשת והתחננתי לאחיות שיקחו אותו אבל אי אפשר. התינוק חייב להיות איתי.
רק רציתי לישון והוא בכה אז שכבתי במיטה והנחתי אותו עלי
הרופאה נכנסה וצרחה עלי: את רוצה שהוא יפול? שהוא ימות? מה קורה איתך ? מהר לעריסה שלו!!
לא היתה לי ברירה עם בכי וטשטוש כל הלילה הסתובבתי איתו בפרוזדור על הידים, ועם אור ראשון כשבעלי הגיע זרקתי אותו לידיו עם מוצץ שאפילו לא הרתחנו.
ונרדמתי

 

[אות ומופת]

לא תמיד זה עוזר...
אצלי בחדר התארחו חמולה ענקית מהבני דודים שלנו..ניגשתי לאחות בבכי תמרורים שהם רוצים לחטוף לי את התינוק (ביות) ושתעיף אותם הרגע...
היא הסתכלה עלי בשיא הרחמים ומסבירה לי שלא יחטפו הרי גם להם נולד...

פחחחח, נו אז מה אם גם להם נולד. ברור שאחרי שהם ראו את המתוק שלך הם לא רצו יותר להסתכל על המוסטפה שלהם.

(ואיפה זה ששמים יולדת יהודיה עם כאלה?)

 

[efrat1]

קיבלתי במייל
לפני שנהייתי אמא לא ידעתי שבשבת קיימת השעה 6 בבוקר...

לפני שנהייתי אמא החלטתי לצאת לטייל, ויצאתי. בלי לדאוג לבייבי סיטר, בלי לחשוב איך לארגן את הילדים בזמן, בלי להכין את הבית והמוצץ ספייר.. פשוט יצאתי….

לפני שנהייתי אמא קראתי ספרים. הרבה ספרים. בשקט, ברוגע, בערב, בלי להירדם אחרי 2 עמודים…

לפני שנהייתי אמא, היתה תחתית לסל הכביסה (באמת, היא היתה שם!).

לפני שנהייתי אמא, יכולתי כשחליתי, להתכרבל עם שמיכה , לשתות תה בשקט, לישון שינה מבריאה באמצע היום, ולא לבשל, לנקות ולטפל בעוד 2 קטנטנים שחולים יחד איתי…

לפני שנהייתי אמא לא ידעתי מה זה מידה מעל 38….

לפני שנהייתי אמא, הוצאתי את המייבש כביסה מהבית כי חוץ מלתפוס מקום, לא הבנתי מה השימוש שלו…

לפני שנהייתי אמא, לא עברה כל יום מחדש סופת הוריקן בתוך הבית. סופה אשר מרוקנת את כל תכולת המגירות, ארונות, ושידות על השטיח בסלון…

לפני שנהייתי אמא, החשבון בסופר פארם אף פעם לא עלה על 100 שקל…

לפני שנהייתי אמא, אף פעם לא חזרתי מ"שופינג" בקניון עמוסת שקיות, ששום דבר בהן לא בשבילי..

לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי איפה נמצא בסופר אגף החטיפים.

לפני שנהייתי אמא, חשבתי ש"לחץ בוקר" מדובר רק בפקקים…

אבל-

לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה אושר זה ללחוש לילה טוב לאוזניים קטנות ומשתוקקות…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה מרגש לעבור הכל שוב בפעם הראשונה- גלגול, זחילה, הליכה…
לפני שנהייתי אמא, לא חייכתי וצחקתי כל כך הרבה במשך היום…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כשביד אחת מוחזק תינוק, כמה מאות דברים אפשר לעשות ביד השנייה…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שהקול הכי יפה בעולם הוא- של הילדים שלך צוחקים…והריח הכי טוב בעולם הוא של השיער של התינוק אפילו אם מעורב בו ניחוח של פליטה...
לפני שנהייתי אמא, לא הערכתי את אמא שלי כמו שאני מעריכה אותה היום…
לפני שנהייתי אמא, לא חשבתי שאפשר להיות כל כך מאושרת ממשפט אחד קטן של הילד שלך: "אני אוהב אותך, אמא".
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי עד כמה אפשר לאהוב עוד יצור עלי אדמות בצורה כל כך עוצמתית, וטהורה ומרגשת...
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שיש בתוכי כל כך הרבה כוח, לעמוד במצבים בלתי אפשריים. כמו לידה. ו"חופשת" לידה….
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי עד כמה אפשר לדאוג כל כך רק מעליה של 3 מעלות במדחום… וכמה הכל מסביב מתגמד עד שהן יורדות סוף סוף…פתאום הבנתי ש"העיקר הבריאות" זו לא סתם קלישאה.
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שאפשר להנות כל כך כשמניחים עלי כובע מוזר וכולם מתפקעים מצחוק...
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שקיימת בכלל התלבטות אם לזרוק דף עם כמה קשקושים צבעוניים עליו…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי לאיזה טונים הקול שלי יכול להגיע, כמה חסרת סבלנות אני יכולה להיות לפעמים, ובכלל בכלל בכלל לא הכרתי את המושג "רגשות אשמה"…
לפני שנהייתי אמא, אף פעם לא היה לי צורך כל כך חזק להתרחק מהבית. וגם אף פעם לא הרגשתי צורך כל כך חזק לחזור אליו אחרי דקה וחצי שהתרחקתי ממנו…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי איזה תחושת סיפוק מרגישים כשעוד 3 ביסים נכנסים לפה קטנטן וסרבן…
לפני שנהייתי אמא, אף פעם לא מצאתי את עצמי מנדנדת את עגלת הסופר בתור לקופה…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה דברים אפשר להסביר בתירוץ אחד בלבד- "זה ההורמונים אחרי לידה…" וגם למשוך את זה כמה שנים טובות…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה דברים אפשר לעשות באחה"צ אחד- בישולים, הסעות, חברים, החתלות, אמבטיות, משחקים, בקבוקים, ונשימה…
לפני שנהייתי אמא, לא יצא לי לזמזם לעצמי בלי לשים לב- שירים של יונתן והשפן הקטן...
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שכזה מרתק לעקוב אחרי חבורת נמלים בגינה…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי ששום דבר לא ישתווה להרגשה שהילד שלך מחבק אותך. ומניח עליך ראש…ואת רוצה לחכות עם הרגע הזה עוד קצת, ועוד קצת, לפני שיגדל…
לפני שנהייתי אמא, לא הרגשתי צורך להתפלל להודות על הקסם הזה שיש בעולם.


לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי מה זה להיות אמא.
ועכשיו כשאני יודעת- לא אחליף את זה לעולם!!!

 

[פריידי]

קיבלתי במייל
לפני שנהייתי אמא לא ידעתי שבשבת קיימת השעה 6 בבוקר...

לפני שנהייתי אמא החלטתי לצאת לטייל, ויצאתי. בלי לדאוג לבייבי סיטר, בלי לחשוב איך לארגן את הילדים בזמן, בלי להכין את הבית והמוצץ ספייר.. פשוט יצאתי….

לפני שנהייתי אמא קראתי ספרים. הרבה ספרים. בשקט, ברוגע, בערב, בלי להירדם אחרי 2 עמודים…

לפני שנהייתי אמא, היתה תחתית לסל הכביסה (באמת, היא היתה שם!).

לפני שנהייתי אמא, יכולתי כשחליתי, להתכרבל עם שמיכה , לשתות תה בשקט, לישון שינה מבריאה באמצע היום, ולא לבשל, לנקות ולטפל בעוד 2 קטנטנים שחולים יחד איתי…

לפני שנהייתי אמא לא ידעתי מה זה מידה מעל 38….

לפני שנהייתי אמא, הוצאתי את המייבש כביסה מהבית כי חוץ מלתפוס מקום, לא הבנתי מה השימוש שלו…

לפני שנהייתי אמא, לא עברה כל יום מחדש סופת הוריקן בתוך הבית. סופה אשר מרוקנת את כל תכולת המגירות, ארונות, ושידות על השטיח בסלון…

לפני שנהייתי אמא, החשבון בסופר פארם אף פעם לא עלה על 100 שקל…

לפני שנהייתי אמא, אף פעם לא חזרתי מ"שופינג" בקניון עמוסת שקיות, ששום דבר בהן לא בשבילי..

לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי איפה נמצא בסופר אגף החטיפים.

לפני שנהייתי אמא, חשבתי ש"לחץ בוקר" מדובר רק בפקקים…

אבל-

לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה אושר זה ללחוש לילה טוב לאוזניים קטנות ומשתוקקות…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה מרגש לעבור הכל שוב בפעם הראשונה- גלגול, זחילה, הליכה…
לפני שנהייתי אמא, לא חייכתי וצחקתי כל כך הרבה במשך היום…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כשביד אחת מוחזק תינוק, כמה מאות דברים אפשר לעשות ביד השנייה…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שהקול הכי יפה בעולם הוא- של הילדים שלך צוחקים…והריח הכי טוב בעולם הוא של השיער של התינוק אפילו אם מעורב בו ניחוח של פליטה...
לפני שנהייתי אמא, לא הערכתי את אמא שלי כמו שאני מעריכה אותה היום…
לפני שנהייתי אמא, לא חשבתי שאפשר להיות כל כך מאושרת ממשפט אחד קטן של הילד שלך: "אני אוהב אותך, אמא".
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי עד כמה אפשר לאהוב עוד יצור עלי אדמות בצורה כל כך עוצמתית, וטהורה ומרגשת...
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שיש בתוכי כל כך הרבה כוח, לעמוד במצבים בלתי אפשריים. כמו לידה. ו"חופשת" לידה….
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי עד כמה אפשר לדאוג כל כך רק מעליה של 3 מעלות במדחום… וכמה הכל מסביב מתגמד עד שהן יורדות סוף סוף…פתאום הבנתי ש"העיקר הבריאות" זו לא סתם קלישאה.
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שאפשר להנות כל כך כשמניחים עלי כובע מוזר וכולם מתפקעים מצחוק...
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שקיימת בכלל התלבטות אם לזרוק דף עם כמה קשקושים צבעוניים עליו…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי לאיזה טונים הקול שלי יכול להגיע, כמה חסרת סבלנות אני יכולה להיות לפעמים, ובכלל בכלל בכלל לא הכרתי את המושג "רגשות אשמה"…
לפני שנהייתי אמא, אף פעם לא היה לי צורך כל כך חזק להתרחק מהבית. וגם אף פעם לא הרגשתי צורך כל כך חזק לחזור אליו אחרי דקה וחצי שהתרחקתי ממנו…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי איזה תחושת סיפוק מרגישים כשעוד 3 ביסים נכנסים לפה קטנטן וסרבן…
לפני שנהייתי אמא, אף פעם לא מצאתי את עצמי מנדנדת את עגלת הסופר בתור לקופה…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה דברים אפשר להסביר בתירוץ אחד בלבד- "זה ההורמונים אחרי לידה…" וגם למשוך את זה כמה שנים טובות…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי כמה דברים אפשר לעשות באחה"צ אחד- בישולים, הסעות, חברים, החתלות, אמבטיות, משחקים, בקבוקים, ונשימה…
לפני שנהייתי אמא, לא יצא לי לזמזם לעצמי בלי לשים לב- שירים של יונתן והשפן הקטן...
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי שכזה מרתק לעקוב אחרי חבורת נמלים בגינה…
לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי ששום דבר לא ישתווה להרגשה שהילד שלך מחבק אותך. ומניח עליך ראש…ואת רוצה לחכות עם הרגע הזה עוד קצת, ועוד קצת, לפני שיגדל…
לפני שנהייתי אמא, לא הרגשתי צורך להתפלל להודות על הקסם הזה שיש בעולם.


לפני שנהייתי אמא, לא ידעתי מה זה להיות אמא.
ועכשיו כשאני יודעת- לא אחליף את זה לעולם!!!

אלופה!!

 

[efrat1]

קיבלתי במייל...
כתבתי בפירוש

 

[פריידי]

קיבלתי במייל...
כתבתי בפירוש

את אלופה שהעלית את זה
זה עושה טוב
נראה לי צריך לקרוא את זה כל יום !!

 

[orli_dimri]

ואיי איזה אשכול משעשע!
אני לא זוכרת מה היה אצלי

 

[yosher2005]

שכנות לחדר זה באמת דבר שיכול להיות מעצבן.

אצלי הייתה אחת שלא אכלה כלום מהחדר אוכל, הביאו לה קופסאות מהבית והיא דאגה לאכול אותן באופן שגם אני אשמע. גם את התפילות שלה - שחרית, מנחה וערבית (יולדת, להזכירכן) שמעו עד למיטתי, ובערב שבת באו כל השמינייה שלה לראות את התינוקת החדשה והתשיעית וזה היה משהו שא"א לפספס.
עם כזה דבר אפשר לא לבכות?


בפעם אחרת, שכנתי לחדר הייתה לידה ראשונה בניתוח קיסרי, מאושפזת כבר יותר משבוע. ובעלה היה משועמם עד מוות וגם היא, כך שהם דאגו לשמש זו לזה וזה לזו לחברה במשך כל היום. כאשר איש הביטחון היה בא לסלק אותו, היא הייתה מחשיכה את החדר ועושה את עצמה ישנה והוא היה מתחבא בשירותים (המשותף שלנו, של החדר, כן?). כאשר הביטחון היה הולך - הוא היה יוצא והם היו ממשיכים לפטפט.
לבכות או לא?

בפעם אחרת הייתה לי חברה לחדר ששמה ושם משפחתה זהים לשלי! נכון ששמי הוא שם נפוץ ביותר, אבל זה היה ממש משעשע. המזל רק שלה נולדה בת ולי בן. מאוחר יותר בבית החלמה הייתה אחת עם שם זהה שילדה תאומות, מרוב רצון שלא יקרה שוב מקרה של בלבול, אני דאגתי לכתוב על העריסה את כינוי החיבה שלי, והיא הוסיפה את השם השני שלה. במקרה התוודענו זו לזו כאשר לקחנו אותה ברכב טרמפ.

ופעם נוספת, הייתה במחלקה עוד מישהי עם שם זהה לשלי. כמובן שלא ידעתי מזה, ופתאום האחות קוראת לי שיש לי טלפון בקבלה, ועוד כועסת עלי למה מתקשרים אלי לשם ולא לנייד. אמרתי לה שאין לי מושג באמת... וכשאני על סף דמעות מעבר לקו נשמעות שאגות מזל טוב שיועדו בכלל ליולדת השניה ולא אלי!
לא עברו כמה שעות, ופתאום האחות נכנסת ואומרת - מישהו בא לבקר אותך. לא עלה על דעתי מיהו זה ואיזה הוא. לא היה צפוי לי שום ביקור, בודאי לא של מישהו...
אמרתי לה - שייכנס. נכנס בחור אחד, שכ"כ נבהל כשראה אותי - שהוא פשוט נס על נפשו.
וזה היה כבר ממש משעשע.