הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא יודע למה (בעצם כן), כתבתי הקדמה / מבוא / פרק ראשון, ואני לא יודע לכתוב סיפור ממנו.
אבל אני אוהב אותו.
מישהו רוצה לכתוב לו פרק, לפחות פרק ראשון, שיהיה לנו סיפור כאן?
הירוק ממשיך לאורך הערוץ, אני מחליט להמשיך עם הכחול המעגלי, למפל ועליה חזרה.
אחרי זוג מסקרן. הוא לבוש כמו אדם מן היישוב, ממש מאנ"ש עם טריקו של עזר מציון וציצית כותנה לבנה מעל, כיפה שחורה מציצה מחור הקסקט. והיא, היא בכלל לא משלנו, לבושה כמו בתל אביב, לא ארחיב אבל אתם מבינים לבד.
הם חושבים כנראה קצת בקול, כי אני שומע "את זה לא צריך לספר לו, הוא לא צריך לדעת הכל. גם אם היא הבת שלו". הם פונים לשביל הירוק, ואני תופס את קצה הויכוח היא אומרת שזה לא לעניין, היא הבת שלו ואי אפשר...
מת מסקרנות אבל לא רוצה לרכל ולהקשיב ממשיך בכחול, ישר אל המפל השוצף, אבל למרות הרקפות שצצות בכל פינה, הכלניות האדומות וגם הפטריות שצצו כאן אחרי הגשמים העזים שהביאו את כל הטוב הזה הממלא בשפע את ערוץ הנחל. לא מצליח להשתחרר.
מי הם מה הם, מי חזר כאן בתשובה או אולי בשאלה.
מי האבא שלא מגלים לו ומי הבת, אני יושב ליד המים איזה ענף טועה בידי מתחפר בחלוקי הנחל דוחף אותם מצד לצד. והראש שלי מנסה לחשב ספקולציות. אולי הם זוג שחווים איזשהו תהליך, אולי אחים. מי הם ובעיקר מי הילדה.
אני ננער, ממשיך בשביל למעלה, מדרגות האבן הגבוהות קצת מאתגרות את ריאותיי שגם ככה לא זכו לעדנה. ומגיע מתנשף אל הרכב.
למעלה אני רואה את שני רכבים כחול וירוק. ואת סובארו אברכים החבוטה שלי.
יש לי הרגשה שכדאי לשבת כאן לצהריים למרות שהצל היחיד כאן מהאוטו גלידה שמנגן על העצבים. אבל יש לי הרגשה שסיפור טוב ייצא מכאן.
רכב מגיע קצת מהר לתנאי הדרך, שובל אבק אחריו. ומתוכו קופצת גברת ספק קיבוצניקית ספק מושבניקית אבל לא רחוק משם בכלל, סנדל מאובק לרגליה, שמלתה רחבה ושמוטה שערה סתור.
ראית זוג הולך כאן? היא שואלת
אממ, אני מתלבט אם להשיב.
הנה הרכבים שלהם. הם כאן. היא פוסקת לא מחכה שאגיב.
באיזה שביל הם הלכו?
יש כאן הרבה זוגות לא יודע מי יצא מהרכבים האלו.
נו אחד כזה כמוך ואחת לא. לא ראית?
אולי תשארי כאן, הם ממילא יחזרו לרכב.
היא מתלבטת, ומתיישבת על המדרגה של האוטו גלידה, משחררת אנחה אופיינית.
אבל אני אוהב אותו.
מישהו רוצה לכתוב לו פרק, לפחות פרק ראשון, שיהיה לנו סיפור כאן?
כחול או ירוק
הרי הגולן מתנשאים מעלי, פיצול שבילים לפני, סלעי הבזלת כהים וקשים.הירוק ממשיך לאורך הערוץ, אני מחליט להמשיך עם הכחול המעגלי, למפל ועליה חזרה.
אחרי זוג מסקרן. הוא לבוש כמו אדם מן היישוב, ממש מאנ"ש עם טריקו של עזר מציון וציצית כותנה לבנה מעל, כיפה שחורה מציצה מחור הקסקט. והיא, היא בכלל לא משלנו, לבושה כמו בתל אביב, לא ארחיב אבל אתם מבינים לבד.
הם חושבים כנראה קצת בקול, כי אני שומע "את זה לא צריך לספר לו, הוא לא צריך לדעת הכל. גם אם היא הבת שלו". הם פונים לשביל הירוק, ואני תופס את קצה הויכוח היא אומרת שזה לא לעניין, היא הבת שלו ואי אפשר...
מת מסקרנות אבל לא רוצה לרכל ולהקשיב ממשיך בכחול, ישר אל המפל השוצף, אבל למרות הרקפות שצצות בכל פינה, הכלניות האדומות וגם הפטריות שצצו כאן אחרי הגשמים העזים שהביאו את כל הטוב הזה הממלא בשפע את ערוץ הנחל. לא מצליח להשתחרר.
מי הם מה הם, מי חזר כאן בתשובה או אולי בשאלה.
מי האבא שלא מגלים לו ומי הבת, אני יושב ליד המים איזה ענף טועה בידי מתחפר בחלוקי הנחל דוחף אותם מצד לצד. והראש שלי מנסה לחשב ספקולציות. אולי הם זוג שחווים איזשהו תהליך, אולי אחים. מי הם ובעיקר מי הילדה.
אני ננער, ממשיך בשביל למעלה, מדרגות האבן הגבוהות קצת מאתגרות את ריאותיי שגם ככה לא זכו לעדנה. ומגיע מתנשף אל הרכב.
למעלה אני רואה את שני רכבים כחול וירוק. ואת סובארו אברכים החבוטה שלי.
יש לי הרגשה שכדאי לשבת כאן לצהריים למרות שהצל היחיד כאן מהאוטו גלידה שמנגן על העצבים. אבל יש לי הרגשה שסיפור טוב ייצא מכאן.
רכב מגיע קצת מהר לתנאי הדרך, שובל אבק אחריו. ומתוכו קופצת גברת ספק קיבוצניקית ספק מושבניקית אבל לא רחוק משם בכלל, סנדל מאובק לרגליה, שמלתה רחבה ושמוטה שערה סתור.
ראית זוג הולך כאן? היא שואלת
אממ, אני מתלבט אם להשיב.
הנה הרכבים שלהם. הם כאן. היא פוסקת לא מחכה שאגיב.
באיזה שביל הם הלכו?
יש כאן הרבה זוגות לא יודע מי יצא מהרכבים האלו.
נו אחד כזה כמוך ואחת לא. לא ראית?
אולי תשארי כאן, הם ממילא יחזרו לרכב.
היא מתלבטת, ומתיישבת על המדרגה של האוטו גלידה, משחררת אנחה אופיינית.
