הנושאים החמים
הנושאים החמים
באמצע הלילה הגיעה ההודעה.
הוא היה בדרכו אל מחוץ לבית-החולים, אחרי משמרת ארוכה, כשאחיו הזעיק אותו בחזרה פנימה. להיפרד הוא לא הספיק.
"לפחות בדקות האחרונות הוא לא סבל..." משום מה זה מה שהטריד את אחיו, שבקושי הספיק להיות במשמרת הנוכחית. אך הוא חשב על כל השנים האחרונות, על הקמילה האיטית והמייסרת – גם לו, אף שלא הוציא מילת תלונה מפיו – אבל גם להם. גם להם.
דור ישרים הוא העמיד. דור ישרים שהתייצב מיד לעמוד ליד מיטתו מהרגע שהחל מצבו להידרדר. אף-פעם לא לבד. אף-פעם בלי מנוחה. בכל פעם שהגיע לבקרו, גם כשהיה חלוש מאוד, מיד ביקש ממנו, "בוא נלמד משהו, איציק'ל. את הימים האלה צריך לנצל."
אבא שלו, הגיבור בארץ. שעכשיו כבר לא בארץ. והוא – כל-כך ארצי, וכל-כך נזוף תמיד תחת מבטו של אביו. הוא לא אמר דבר, לא, אבל עיניו, עיניו יראות השמים, דיברו בשבילו. למה אתה לא חפץ יותר במצוות. למה אתה עסוק כל-כך בעולם הזה, בעולם הזמני הזה.
"צריך לטפל בסידורי הלוויה," לחש אחיו. "צריך להודיע לכולם."
ברור למה אמר זאת לו. איציק, או יצחק שכטר העסקן, הוא זה שיודע לנהל דברים כאלה. הוא זה שמסוגל להודיע שמועות רעות כאלה בלי יראה. חבל שאבא בחייו לא העריך זאת.
צריך גם להכין הספד, חשב, בעודו יוצא כדי להתקשר לאחות הבכורה. היא ישנה, מן הסתם, אבל לפעמים צריך להתעורר.
אולי משהו באל"ף-בי"ת, הרהר לאחר שסיים לנחם במילים שקטות את לאה. משהו שיציין את כל תכונותיו של אבא, כפי שהכירוהו כולם.
נתן ומלכה היו הבאים בתור, למלכה העדיף להודיע דרך בעלה, חיים – הוא כבר ידע להעביר לה את הבשורה בעדינות הראויה לרגשנותה.
"אשרי איש ירא את ה'" – כן, זו פתיחה נהדרת. כמה טוב שלמרות עסקנותו לא שכח את יכולת עט הנעורים שלו.
הלאה. יוסי כבר כאן, תודה לאל. אולי כדאי להפסיק עכשיו את הסבב, להתקשר קודם לחברא קדישא. חלקה כבר יש – אבא שלו המסודר, מכיר ביום מיתתו כאדם שאין לו ממה לפחד, קנה חלקה עוד בטרם נפטרה אמא. הציע גם להם, הצעירים, לדאוג לזה כבר עכשיו. חלק מהאחים הקשיבו לו. הוא לא היה מסוגל לתת עוד דריסת-רגל תובענית שתזלוג מחיי הקודש של אבא לחיי החול שלו.
נתן צדקה לכל אחד, גם כשלו בקושי היה, "פיזר נתן לאביונים" – כן. הוא עצמו לא היה מסוגל לחיות כך. רק כשהתבסס והמזומנים החלו לזרום – ובכמויות – בקביעות לכיסו הצליח להפריש מהם לכמה עמותות קבועות.
מצוין, הלוויה תוכל להתקיים ממש בבוקר. הכרוז יצא ברגע שאנשים יתחילו להתעורר – מן הסתם ירצו הרבה להופיע ללוויה של הצדיק הנסתר-למחצה הזה.
"רשע יראה וכעס, שיניו יחרוק." הו, כמה חריקות שיניים. לא רק ממנו, אבל בעיקר. הוא לא רשע, לא, אבל בדרך אביו לא הצליח ללכת. ואף שאביו הלך לדרכו – עדיין לא הצליח לשחרר את הכעסים הסמויים שליוו אותו מיום שלמד ללמוד – ולא רצה.
"לזכר עולם יהיה צדיק." כולם יזכרו אותו. גם הוא. בסופו-של-דבר יהפוך הזיכרון שלו למשהו מתוק, מעורר געגוע. אין טעם להתעסק בזה כעת. עכשיו, כשכולם כבר יודעים, צריך להתעסק בהספד.
החלון הגדול בקצה המסדרון שלאורכו הילך בשעות האחרונות החל להאיר. השחר החל לזרוח מתוך החושך, נגע בו באור ישרים. חנון ורחום, צדיק. למרות הכול – אבא אהב אותו. למרות הכול – בטובתו אבא רצה. למרות הכול – בעת פטירתו סוף-סוף חנן אותו ברחמים.
השמש הצעירה בהקה בעיניו, הביאה לתוכן דמעות נשכחות.
לפעמים צריך להתעורר, איציק. לפעמים צריך להתעורר.
[משהו לא מספק זורם לי בסיפור הזה, אבל קשה לי להצביע על דברים ספציפיים. אשמח שתעזרו לי...]
הוא היה בדרכו אל מחוץ לבית-החולים, אחרי משמרת ארוכה, כשאחיו הזעיק אותו בחזרה פנימה. להיפרד הוא לא הספיק.
"לפחות בדקות האחרונות הוא לא סבל..." משום מה זה מה שהטריד את אחיו, שבקושי הספיק להיות במשמרת הנוכחית. אך הוא חשב על כל השנים האחרונות, על הקמילה האיטית והמייסרת – גם לו, אף שלא הוציא מילת תלונה מפיו – אבל גם להם. גם להם.
דור ישרים הוא העמיד. דור ישרים שהתייצב מיד לעמוד ליד מיטתו מהרגע שהחל מצבו להידרדר. אף-פעם לא לבד. אף-פעם בלי מנוחה. בכל פעם שהגיע לבקרו, גם כשהיה חלוש מאוד, מיד ביקש ממנו, "בוא נלמד משהו, איציק'ל. את הימים האלה צריך לנצל."
אבא שלו, הגיבור בארץ. שעכשיו כבר לא בארץ. והוא – כל-כך ארצי, וכל-כך נזוף תמיד תחת מבטו של אביו. הוא לא אמר דבר, לא, אבל עיניו, עיניו יראות השמים, דיברו בשבילו. למה אתה לא חפץ יותר במצוות. למה אתה עסוק כל-כך בעולם הזה, בעולם הזמני הזה.
"צריך לטפל בסידורי הלוויה," לחש אחיו. "צריך להודיע לכולם."
ברור למה אמר זאת לו. איציק, או יצחק שכטר העסקן, הוא זה שיודע לנהל דברים כאלה. הוא זה שמסוגל להודיע שמועות רעות כאלה בלי יראה. חבל שאבא בחייו לא העריך זאת.
צריך גם להכין הספד, חשב, בעודו יוצא כדי להתקשר לאחות הבכורה. היא ישנה, מן הסתם, אבל לפעמים צריך להתעורר.
אולי משהו באל"ף-בי"ת, הרהר לאחר שסיים לנחם במילים שקטות את לאה. משהו שיציין את כל תכונותיו של אבא, כפי שהכירוהו כולם.
נתן ומלכה היו הבאים בתור, למלכה העדיף להודיע דרך בעלה, חיים – הוא כבר ידע להעביר לה את הבשורה בעדינות הראויה לרגשנותה.
"אשרי איש ירא את ה'" – כן, זו פתיחה נהדרת. כמה טוב שלמרות עסקנותו לא שכח את יכולת עט הנעורים שלו.
הלאה. יוסי כבר כאן, תודה לאל. אולי כדאי להפסיק עכשיו את הסבב, להתקשר קודם לחברא קדישא. חלקה כבר יש – אבא שלו המסודר, מכיר ביום מיתתו כאדם שאין לו ממה לפחד, קנה חלקה עוד בטרם נפטרה אמא. הציע גם להם, הצעירים, לדאוג לזה כבר עכשיו. חלק מהאחים הקשיבו לו. הוא לא היה מסוגל לתת עוד דריסת-רגל תובענית שתזלוג מחיי הקודש של אבא לחיי החול שלו.
נתן צדקה לכל אחד, גם כשלו בקושי היה, "פיזר נתן לאביונים" – כן. הוא עצמו לא היה מסוגל לחיות כך. רק כשהתבסס והמזומנים החלו לזרום – ובכמויות – בקביעות לכיסו הצליח להפריש מהם לכמה עמותות קבועות.
מצוין, הלוויה תוכל להתקיים ממש בבוקר. הכרוז יצא ברגע שאנשים יתחילו להתעורר – מן הסתם ירצו הרבה להופיע ללוויה של הצדיק הנסתר-למחצה הזה.
"רשע יראה וכעס, שיניו יחרוק." הו, כמה חריקות שיניים. לא רק ממנו, אבל בעיקר. הוא לא רשע, לא, אבל בדרך אביו לא הצליח ללכת. ואף שאביו הלך לדרכו – עדיין לא הצליח לשחרר את הכעסים הסמויים שליוו אותו מיום שלמד ללמוד – ולא רצה.
"לזכר עולם יהיה צדיק." כולם יזכרו אותו. גם הוא. בסופו-של-דבר יהפוך הזיכרון שלו למשהו מתוק, מעורר געגוע. אין טעם להתעסק בזה כעת. עכשיו, כשכולם כבר יודעים, צריך להתעסק בהספד.
החלון הגדול בקצה המסדרון שלאורכו הילך בשעות האחרונות החל להאיר. השחר החל לזרוח מתוך החושך, נגע בו באור ישרים. חנון ורחום, צדיק. למרות הכול – אבא אהב אותו. למרות הכול – בטובתו אבא רצה. למרות הכול – בעת פטירתו סוף-סוף חנן אותו ברחמים.
השמש הצעירה בהקה בעיניו, הביאה לתוכן דמעות נשכחות.
לפעמים צריך להתעורר, איציק. לפעמים צריך להתעורר.
[משהו לא מספק זורם לי בסיפור הזה, אבל קשה לי להצביע על דברים ספציפיים. אשמח שתעזרו לי...]
