אחלק את התגובה לשני חלקים.
א.
ספר חרדי יכול להיות כמו קוקה קולה.
אנשים רוצים לשתות קולה, כי זה טעים. אז בא הרב לנדא, נותן לזה הכשר - וכולם שותים ונהנים.
העלילה יפה? הפורמט נמכר טוב? נכניס את הרבי בכדי שייתן "הכשר", ונשנע מייד אל החנויות.
ספר חרדי יכול להיות כמו טשולנט.
טשולנט (או חמין - למתקשים ביידיש) הוא חלק מהמסורת היהודית, וחלק מהתרבות היהודית. הוא לא צריך חותמת חיצונית בכדי להפוך אותו לאוכל יהודי - הוא כזה.
ספר כזה נכתב מהקישקעס, הוא בא מתוך הציבור החרדי והתרבות שלו. הכותב מתאר את התרבות הזאת מבלי להתאמץ, ולפיכך אין צורך בקטעים שיהוו חותמת כשרות לספר.
עד כאן השימוש בדימויים ומשלים.
ב.
איכות הכתיבה.
לעניות דעתי: התופעה נובעת מאיכות כתיבה נמוכה, שנובעת מעולם פנימי רדוד.
סופר שהעולם הפנימי שלו עשיר, ייצור בעצמו את הסוגה הספרותית, אשר מושפעת מהחוויות שלו, מההשראה שהוא קיבל מהעולם שלו, ומהתרבות שלו שאותה הוא חי ונושם כל חייו.
באופן מעניין, חסרים על מדף הספרים החרדי ספרים שנובעים ממש מהבטן של המגזר. יש לכך סיבות מובנות: נושאים שהם בטאבו, נושאים שבצנעה, חוסר הכלה של הקהל. כולם גורמים לכך שיוצאים לאור ספרים בינוניים לחלוטין, לפעמים ללא רמז לתחושה אישית אמיתית של הכותב.
היכולת להתעלות על הקשיים, ולהביא ספר שמספר סיפור שאיננו מאולץ לתוך תבנית קלאסית, קיימת רק אצל סופרים בודדים. תרבות החיקוי החיצונית שמביאה ספרות "מתורגמת-עם-הכשר", גורמת לרפליקות של ספרי מתח לועזיים בלבוש חרדי מרושל היטב.
תרבות החיקוי הפנימית של "כמעט כמו חוה רוזנברג"(כדוגמא) מביאה לנו ספרות כאילו פנימית, שגם היא צמודה היטב לעלילות תבניתיות שלא ממריאות לשום מקום.
(במאמר המוסגר: הנושא הזה קיים כמעט בכל תחום אחר של אמנות במגזר. "אברהם פריד הבא", "סגנון וקסברגר", תלמידי גדי פולק, ותואמי יוני גרשטיין, אשר מגבילים את המעוף של היוצרים למסגרות צרות מאוד.)
מיעוט היוצרים האיכותיים ביחד עם החברה המאוד פרובנציאלית שלנו, גורמת לביקוש אדיר אצל היוצרים הטובים, שמנסים לשחזר את ההצלחה בספר שדומה כשתי טיפות מים לספר הקודם ופורץ הדרך שלהם. התוצאה = פ"נ סופר דגול...