מהו "ספר חרדי"?!

[שוירץ]

הציבור מאבד ענין אם הדיון לא נגרר למחוזות האסורים
הדורשים מחיקה וצינזור.

 

[Ruty Kepler]

הציבור מאבד ענין אם הדיון לא נגרר למחוזות האסורים
הדורשים מחיקה וצינזור.

לא.
לציבור יש הרבה דברים חכמים להגיד, אבל היות ורובם אנשים עסוקים, אין להם עניין להשקיע דקות יקרות בהודעה שעלולה להמחק.

 

[GRN]

האשכול נחנק

 

[במבה נוגט]

הציבור מאבד ענין אם הדיון לא נגרר למחוזות האסורים
הדורשים מחיקה וצינזור.

לא. המנהלים מאבדים עניין אם הציבור שומר על הכללים אז הם מוחקים גם הודעות תמימות.
ואז הציבור באמת מאבד עניין.

 

[געוואלדיג]

לכבוד המנהלים והמנהלות, אף אחד לא הגיע לפה להתכתש אתכם, לכן אנא הסירו את להט החרב המתהפכת מעל ראשינו, ושימרו על הרגשה נעימה של המשתתפים.

 

[אפשרי]

נסיון אחרון להפיח חיים באשכול (הושיעו!!!)

יש עוד משהו שמציק (לדעתי) בדרך להיות ספר חרדי

כשמדובר על מותחן, צריכים הרי בסוף (לפחות) שני צדדים, אחד 'טוב' ואחד 'רע'

לא משנה אם הטוב הוא גדול הדור שהשב"כ הכירו בדעת תורתו וגייסו אותו לעזור להם להציל את עם ישראל והרע הוא אל בגדדי מדאע"ש,

או שהטוב הוא יהודי שנמצא בתפקיד משמעותי בצבאות הברית במבצע נורמנדי מול גרמניה הנאצית והרשע הוא הימלר

ובכן ברגע שאתה מתאר שנים - אתה צריך להקפיד שההזדהות שיש לקורא תהיה רק עם 'הטוב'. איך עושים את זה?

כמובן ככל שהספר הוא יותר עדין והטוב מול הרע זה לא נאצי מול גדול הדור אלא משהו יותר עדין (כמו למשל באיסתרק), זה הרבה יותר מסובך

ובפרט שהרי הטוב צריך לנצח איכשהו (גם אם לא מאה אחוז הפי אנד), ובאותו שלב שהרע הופך להיות נחות, יש הרי אוטומטית הזדהות עם החלש (אצלי לפחות)

אז איך מכוונים את ההזדהות?

 

[עוד אחד]

צריך מלכתחילה לתעב את הרע בעיני הקורא שהוא ירגיש סלידה ושמחה לאיד כשה"רשע" יושפל ויובס.

 

[זלפה]

מי אמר שבכל סיפור צריך שיהי "טוב" ו"רע".
אני אוהבת יותר סיפורים שאין טוב ורע.
הרי כולנו אפורים, יש בנו גם טוב וגם רע, לא?

 

[אפשרי]

צריך מלכתחילה לתעב את הרע בעיני הקורא שהוא ירגיש סלידה ושמחה לאיד כשה"רשע" יושפל ויובס.

לי באופן אישי זה לא כ"כ עוזר

 

[אפשרי]

מי אמר שבכל סיפור צריך שיהי "טוב" ו"רע".
אני אוהבת יותר סיפורים שאין טוב ורע.
הרי כולנו אפורים, יש בנו גם טוב וגם רע, לא?

קל לומר...

יש למישהו דוגמא של מותחן בלי רע מול טוב?

 

[nechamizak]

יש עוד משהו שמציק (לדעתי) בדרך להיות ספר חרדי

כשמדובר על מותחן, צריכים הרי בסוף (לפחות) שני צדדים, אחד 'טוב' ואחד 'רע'

לא משנה אם הטוב הוא גדול הדור שהשב"כ הכירו בדעת תורתו וגייסו אותו לעזור להם להציל את עם ישראל והרע הוא אל בגדדי מדאע"ש,

או שהטוב הוא יהודי שנמצא בתפקיד משמעותי בצבאות הברית במבצע נורמנדי מול גרמניה הנאצית והרשע הוא הימלר

ובכן ברגע שאתה מתאר שנים - אתה צריך להקפיד שההזדהות שיש לקורא תהיה רק עם 'הטוב'. איך עושים את זה?

כמובן ככל שהספר הוא יותר עדין והטוב מול הרע זה לא נאצי מול גדול הדור אלא משהו יותר עדין (כמו למשל באיסתרק), זה הרבה יותר מסובך

ובפרט שהרי הטוב צריך לנצח איכשהו (גם אם לא מאה אחוז הפי אנד), ובאותו שלב שהרע הופך להיות נחות, יש הרי אוטומטית הזדהות עם החלש (אצלי לפחות)

אז איך מכוונים את ההזדהות?

בהרבה ספרי מתח חרדים קיימת ספרות קלאסית בה הפרוטגוניסט מייצג את הטוב והאנטגוניסט מייצג את הרע. בד"כ שניהם כריזמטיים, עם כוחות על, עם מוטיבציה אדירה לנצח ועוד תכונות דומות, רק שהאנטגוניסט הוא מרושע וערמומי עם מטרות רעות, דבר שגורם לנו אולי להעריך את כוחותיו ויכולותיו, אבל לא להזדהות איתו.

החולשה שלו בסוף מציינת את ניצחון הטוב על הרשע באופן שאמור לגרום לקורא לנשום לרווחה, ואם כבר, אחרי הנוק אאוט, ה"צדיק" אפילו לא עושה בו שפטים, אלא מניח לו באופן שהופך אותו לנלעג עוד יותר (מקסימום יד ה' פוגעת בו, מקסי מקסימום הוא חוזר בתשובה בערוב ימיו באפילוג).

אם יש דמות שעשויה לעורר הזדהות זוהי דמות האנטי גיבור עם כל חולשותיה, אבל אני לא מכירה ספרים רבים עם דמות זו. אולי כי אנחנו אוהבים להדגיש את הבחירה של האדם ואת הכוח הטמון בפעולותיו עם סייעתא דשמייא.

 

[nechamizak]

קל לומר...

יש למישהו דוגמא של מותחן בלי רע מול טוב?

בכל מותחן אמורים להיות מאבקי כח...

 

[עדיאל]

אני אוהב את הספרים שבסוף מוצאים איזשהו הגיון בהתנהגותו של הרע. איזשהו נקודת אופל בחייו שגרמה לו להתנהג כפי שהוא התנהג, ילדות עשוקה וכדומה

 

[הגשש]

עוד תגובה אחת...

ברשותכם אוסיף פן נוסף לדיון שהולך ונמוג,

בבואנו לתת את הדעת על מהו ספר חרדי (וגם עיתון חרדי כי התחום משיק),
ראוי להביט מעט אל ההיסטוריה של ה'חולין היהודי המודפס'...
כי הרי היהודי אמור להיות עסוק אך ורק בתורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.
אך לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וכפועל יוצא 'עשו משמרת למשמרתי'.

כל מהות העיתון ה'חרדי' עוד לפני השואה, היה 'לגזול את החנית מידי המצרי',
הוא נוצר כבדיעבד, כמשקל נגד, כתריס בפני הפורענות, כתשובה בפני ההשכלה בעבר הרחוק או כנגד הציונות בעבר הקרוב, העיתון אז עסק ברובו בנייעס חרדי ובמתרחש בעולם הרחב.
בהמשך כשרבו הדעות, החלו לצאת עיתונים מפלגתיים, לתת ביטוי לאג'נדה פוליטית או יותר נכון לדעות הרוחניות המיוחדות למגזר מסוים.
ואם נניח לרגע את העיתונות בצד, גם הספרות של התקופה ההיא, לדוג' הסדרה של הרב ד"ר מאיר (מרקוס) להמן (שימו לב לשם שלו), היוותה משקל נגד לספרות החילונית שהחלה פושה בציבור.

ואם נתקדם לתקופה של הקמת המדינה, גם שם נמצא את העיתון שהוקם אז כ'כלי להעברת ידיעות נחוצות' מבלי להזדקק לעיתונים לא ראויים, למרות שהעיתונות אז ביחס להיום הייתה נקייה מאוד, ואף הסתובבה בבתים רבים בציבור החרדי.

עם התקדמות טכנולוגיית הצבע בעיתונות וכשהציבור גדל ורבו הדעות הפוליטיות מכאן ומכאן, החלה לפרוח תעשיית העיתונים ה'חרדים', הופעתו של העיתון 'השבוע של משפחה' בסוף שנות השמונים היה שוק מוחלט בציבור החרדי, שכמעט לא ראה מעולם עיתון צבעוני (ואל תנסו לקרוא לזרקור, צבעוני), אולם ראו זה פלא, בעקבות העיתונות הצבעונית גם המודיע הוסיף צבעוניות לצבעי הפינגווין שלו, זכורני איך זה היה מוזר אז, שחרדי הולך עם עיתון צבעוני ברחוב.

ושוב במקביל, הספרות החרדית התפתחה, שמואל ארגמן כבר לא היה 'יחיד בדורו' וספרות טובה החלה לצוץ על מדפי הספרים כשחלקה הגדול כבר הופיע בעיתונות החרדית וצלח את חרב הצנזורה והעריכה.

ושוב כמשקל נגד, הופיע עיתון 'עולם החסידות' ללא לשון הרע ופוליטיק (כך הופיע על הכריכה), עיתון מעניין ומרתק שייצא לציבור הצעיר הכמה לקרוא עיתון אולם ללא המלחמות הפוליטיות שנערכו אז, גם 'מרווה לצמא' ו'זרקור' היו על אותה המשבצת.

אבל גם הטכנולוגיה התקדמה והצבעוניות התחדדה, וכבר לא כולם ספונים עמוק בארבע אמות של הלכה, ויש פזילות החוצה, ושיטפון המידע שוב ייצר וואקום של צמא למשהו מעניין ללא פוליטיקה אך מעודכן וחדשותי, לוואקום הזה נכנס עיתון 'זמן' (שמשום מה לא הופיע כאן בדיון), הנה לנו עיתון מעניין מאוד לציבור הצעיר, נקי (כמובן לרמתו שלו), מגוון מאוד, אבל היי, מה קרה פה? לא כולם שמו לב, פתאום יש לנו עיתון חרדי, עם כתבות על אירועים מכל העולם, ללא מסר!!!
אז נכון שיש שם שני רבנים שמקשטים את העיתון, זה בסדר גמור, אבל אם תקראו שוב את כל מה שכתבתי עד כאן (וסליחה על האריכות) אתם תאמרו לבד, שבעיתון הבא שייצא כדוגמתו כנראה כבר לא יהיו קישוטים מעין אלה.

ואם שרדנו עד כאן, עכשיו אפשר לדבר על ה'ספר החרדי', בעיני, ולפי כל התזה הנ"ל, ספר חרדי יכול לשאת מסר כזה או אחר, ספרים כמו 'איסתרק', 'מהלאל', וגם 'אנוכי מבקש', אפילו 'אחד מאלף', מצויינים. אם הסופר/ת יודעים לכתוב ספר איכותי שהמסר שזור בו לפחות באותה איכות כמו הכתיבה, השפה והעלילה, מה טוב ומה נעים, אבל מה קורה אם לא?
מי יודע לסמן את המסר של 'תיק מכסיקו'? ושל 'טביעת אצבע'? ו'בין קורי העכביש' המיתולוגי? ועוד ספרי מתח איכותיים אחרים, אפילו בספר 'העולם מתחת לספריה העירונית', קשה לשים אצבע על המסר למרות שמדובר בספר מתוק ויפה.
צריך להיאמר ברורות, לא כל ספר חייב להכיל מסר, נקודה. ספר טוב ואיכותי צריך קודם כל להיות ערוך טוב, עלילה חזקה וסגורה ובעיקר כתיבה משובחת בשפה עשירה, ואם הוא גם יעביר מסר, מצוין.
הקהל הצעיר היום, הרבה יותר ממוכן לספר טוב גם אם לא מוזרק לו מסר באמצעות טפטפת חרדית אוטומטית, ספר 'חרדי' טוב ואיכותי לדעתי, הוא ספר שיחזיק את הקורא הצעיר בו עוד רגע אחד בתוככי הציבור החרדי מבלי לרעות בשדות זרים, בדיוק כפי שנעשה במאה שנה האחרונה, ספר 'חרדי' צריך לתת מענה טוב ואיכותי לצד השני של המתרס שמתקדם בענק לשום מקום.
מאידך גיסא, האם כדי להצדיק את כל הנאמר לעיל, נאמר שכל ספר שכתב חרדי ראוי להיקרא 'חרדי'?
כתשובה אני מבקש להעתיק כאן מויקיפדיה את הערך הבא, "נחמן גרשונוביץ הוא סופר ישראלי חרדי... כמו כן הוא פרסם מאמרים ו"סדרות מתח" בעיקר ברשת האינטרנט ובעיתון שעה טובה".
כולם מסכימים כאן עם ההגדרה הזאת? ספריו יכולים להיקרא 'ספר חרדי'? לדעת רבים וטובים הוא יושב על אותו סקאלה עם ליפא שמלצר במוזיקה ה""חסידית"" שמעולם לא עברו את הקו האדום רק הזיזו אותו קצת, ושלא תבינו לא נכון, נחמן גרשנוביץ לפי דעתי הוא אמן בתחום המתח, הוא גאון כתיבה ברמות שלא מוכרות אצלינו.
אז היכן בכל אופן עובר אותו קו אדום של ספר חרדי? אינני יודע, מה שבטוח הוא שמי שרוצה לכתוב בגבולות הקו האדום שיעשה זאת מהר, לפני שהוא זז הלאה...

ולמגיבים לי אומר, אל תשפטו משפט אחד או שניים מתוך הנכתב שייתכן ובשטף הכתיבה נוסח קצת מקומם או מרגיז, התייחסו בבקשה לנאמר בכללי.

נספח 1 (למי שיש כוח, זמן וסבלנות לקרוא את הגיגיי).
הדיון הנ"ל יהיה תקף בכל תחום מחיינו, דוגמא? בבקשה.
אם הייתם מספרים לאבותיכם או לסבכם לפני 30-40 שנה שבשנת תשע"ו 'עוד יישבו ניקים וניקיות ברחובות האינטרט' ויחליפו דעות בצורה מכובדת ו'חרדית', היה אוחז בהם פלצות ורעד.
אז מה? זה לא מה שקורה היום?
כנ"ל לגבי המוזיקה החסידית, קחו את ליפא שמלצר ושימו אותו לפני 30 שנה בבנייני האומה, בהופעה הגדולה ההיא של מרדכי בן דוד ופרחי לונדון או מיאמי, זה היה מתקבל על הדעת??
אבל בלי מרדכי בן דוד עם השיר שלו שהיה אז מוזר 'השמים מלאים עננים', לליפא שמלצר לא היה היום שום זכות קיום.
ומה עושה שולי רנד בבתים שלנו? אתם חושבים שבלי יהודה דים למשל היה לו מקום??
מה שאני רוצה לומר הוא, שהקווים האדומים שלנו זזים כל העת לפי רוח התקופה וקידמת הטכנולוגיה.
תזכרו את הנאמר כאן, בזמן שתקבלו לידכם בעוד X שנים את הספר הדיגיטלי החרדי הראשון עם מגוון אפליקציות אינטראקטיביות חרדיות למהדרין, בהכשר ועדת הרבנים לענייני ספרים דיגיטליים.
מאידך, אני בטוח בלי כל צל של ספק, שגם אז, המודיע ודומיו ימשיכו לתת לקוראיהם תקשורת איכותית חרדית-חסידית אותנטית מנופה בי"ג נפות.

נספח 2
לגבי ספרות מקצועית, כן הייתי שמח אם מישהו יהיה ה'שאבעס גוי' שלנו ויוציא עבור הציבור החרדי את הערמונים מהאש ע"י צנזורה מקצועית לספרות מקצועית, לעניות דעתי יש בזה משום 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"...

סליחה על האריכות והחפרנות.

 

[גלבוע]

לגבי מסרים בספרים -
נושא ארוך שלא ניכנס אליו כאן,
אבל מוזר מאד להגדיר את 'העולם שמתחת לספרייה' כספר נטול מסר.
ישבו דווקא מסרים גלויים לגמרי. רשמיים.

 

[רוצה טוב]

ברשותכם אוסיף פן נוסף לדיון שהולך ונמוג,

בבואנו לתת את הדעת על מהו ספר חרדי (וגם עיתון חרדי כי התחום משיק),
ראוי להביט מעט אל ההיסטוריה של ה'חולין היהודי המודפס'...
כי הרי היהודי אמור להיות עסוק אך ורק בתורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.
אך לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, וכפועל יוצא 'עשו משמרת למשמרתי'.

כל מהות העיתון ה'חרדי' עוד לפני השואה, היה 'לגזול את החנית מידי המצרי',
הוא נוצר כבדיעבד, כמשקל נגד, כתריס בפני הפורענות, כתשובה בפני ההשכלה בעבר הרחוק או כנגד הציונות בעבר הקרוב, העיתון אז עסק ברובו בנייעס חרדי ובמתרחש בעולם הרחב.
בהמשך כשרבו הדעות, החלו לצאת עיתונים מפלגתיים, לתת ביטוי לאג'נדה פוליטית או יותר נכון לדעות הרוחניות המיוחדות למגזר מסוים.
ואם נניח לרגע את העיתונות בצד, גם הספרות של התקופה ההיא, לדוג' הסדרה של הרב ד"ר מאיר (מרקוס) להמן (שימו לב לשם שלו), היוותה משקל נגד לספרות החילונית שהחלה פושה בציבור.

ואם נתקדם לתקופה של הקמת המדינה, גם שם נמצא את העיתון שהוקם אז כ'כלי להעברת ידיעות נחוצות' מבלי להזדקק לעיתונים לא ראויים, למרות שהעיתונות אז ביחס להיום הייתה נקייה מאוד, ואף הסתובבה בבתים רבים בציבור החרדי.

עם התקדמות טכנולוגיית הצבע בעיתונות וכשהציבור גדל ורבו הדעות הפוליטיות מכאן ומכאן, החלה לפרוח תעשיית העיתונים ה'חרדים', הופעתו של העיתון 'השבוע של משפחה' בסוף שנות השמונים היה שוק מוחלט בציבור החרדי, שכמעט לא ראה מעולם עיתון צבעוני (ואל תנסו לקרוא לזרקור, צבעוני), אולם ראו זה פלא, בעקבות העיתונות הצבעונית גם המודיע הוסיף צבעוניות לצבעי הפינגווין שלו, זכורני איך זה היה מוזר אז, שחרדי הולך עם עיתון צבעוני ברחוב.

ושוב במקביל, הספרות החרדית התפתחה, שמואל ארגמן כבר לא היה 'יחיד בדורו' וספרות טובה החלה לצוץ על מדפי הספרים כשחלקה הגדול כבר הופיע בעיתונות החרדית וצלח את חרב הצנזורה והעריכה.

ושוב כמשקל נגד, הופיע עיתון 'עולם החסידות' ללא לשון הרע ופוליטיק (כך הופיע על הכריכה), עיתון מעניין ומרתק שייצא לציבור הצעיר הכמה לקרוא עיתון אולם ללא המלחמות הפוליטיות שנערכו אז, גם 'מרווה לצמא' ו'זרקור' היו על אותה המשבצת.

אבל גם הטכנולוגיה התקדמה והצבעוניות התחדדה, וכבר לא כולם ספונים עמוק בארבע אמות של הלכה, ויש פזילות החוצה, ושיטפון המידע שוב ייצר וואקום של צמא למשהו מעניין ללא פוליטיקה אך מעודכן וחדשותי, לוואקום הזה נכנס עיתון 'זמן' (שמשום מה לא הופיע כאן בדיון), הנה לנו עיתון מעניין מאוד לציבור הצעיר, נקי (כמובן לרמתו שלו), מגוון מאוד, אבל היי, מה קרה פה? לא כולם שמו לב, פתאום יש לנו עיתון חרדי, עם כתבות על אירועים מכל העולם, ללא מסר!!!
אז נכון שיש שם שני רבנים שמקשטים את העיתון, זה בסדר גמור, אבל אם תקראו שוב את כל מה שכתבתי עד כאן (וסליחה על האריכות) אתם תאמרו לבד, שבעיתון הבא שייצא כדוגמתו כנראה כבר לא יהיו קישוטים מעין אלה.

ואם שרדנו עד כאן, עכשיו אפשר לדבר על ה'ספר החרדי', בעיני, ולפי כל התזה הנ"ל, ספר חרדי יכול לשאת מסר כזה או אחר, ספרים כמו 'איסתרק', 'מהלאל', וגם 'אנוכי מבקש', אפילו 'אחד מאלף', מצויינים. אם הסופר/ת יודעים לכתוב ספר איכותי שהמסר שזור בו לפחות באותה איכות כמו הכתיבה, השפה והעלילה, מה טוב ומה נעים, אבל מה קורה אם לא?
מי יודע לסמן את המסר של 'תיק מכסיקו'? ושל 'טביעת אצבע'? ו'בין קורי העכביש' המיתולוגי? ועוד ספרי מתח איכותיים אחרים, אפילו בספר 'העולם מתחת לספריה העירונית', קשה לשים אצבע על המסר למרות שמדובר בספר מתוק ויפה.
צריך להיאמר ברורות, לא כל ספר חייב להכיל מסר, נקודה. ספר טוב ואיכותי צריך קודם כל להיות ערוך טוב, עלילה חזקה וסגורה ובעיקר כתיבה משובחת בשפה עשירה, ואם הוא גם יעביר מסר, מצוין.
הקהל הצעיר היום, הרבה יותר ממוכן לספר טוב גם אם לא מוזרק לו מסר באמצעות טפטפת חרדית אוטומטית, ספר 'חרדי' טוב ואיכותי לדעתי, הוא ספר שיחזיק את הקורא הצעיר בו עוד רגע אחד בתוככי הציבור החרדי מבלי לרעות בשדות זרים, בדיוק כפי שנעשה במאה שנה האחרונה, ספר 'חרדי' צריך לתת מענה טוב ואיכותי לצד השני של המתרס שמתקדם בענק לשום מקום.
מאידך גיסא, האם כדי להצדיק את כל הנאמר לעיל, נאמר שכל ספר שכתב חרדי ראוי להיקרא 'חרדי'?
כתשובה אני מבקש להעתיק כאן מויקיפדיה את הערך הבא, "נחמן גרשונוביץ הוא סופר ישראלי חרדי... כמו כן הוא פרסם מאמרים ו"סדרות מתח" בעיקר ברשת האינטרנט ובעיתון שעה טובה".
כולם מסכימים כאן עם ההגדרה הזאת? ספריו יכולים להיקרא 'ספר חרדי'? לדעת רבים וטובים הוא יושב על אותו סקאלה עם ליפא שמלצר במוזיקה ה""חסידית"" שמעולם לא עברו את הקו האדום רק הזיזו אותו קצת, ושלא תבינו לא נכון, נחמן גרשנוביץ לפי דעתי הוא אמן בתחום המתח, הוא גאון כתיבה ברמות שלא מוכרות אצלינו.
אז היכן בכל אופן עובר אותו קו אדום של ספר חרדי? אינני יודע, מה שבטוח הוא שמי שרוצה לכתוב בגבולות הקו האדום שיעשה זאת מהר, לפני שהוא זז הלאה...

ולמגיבים לי אומר, אל תשפטו משפט אחד או שניים מתוך הנכתב שייתכן ובשטף הכתיבה נוסח קצת מקומם או מרגיז, התייחסו בבקשה לנאמר בכללי.

נספח 1 (למי שיש כוח, זמן וסבלנות לקרוא את הגיגיי).
הדיון הנ"ל יהיה תקף בכל תחום מחיינו, דוגמא? בבקשה.
אם הייתם מספרים לאבותיכם או לסבכם לפני 30-40 שנה שבשנת תשע"ו 'עוד יישבו ניקים וניקיות ברחובות האינטרט' ויחליפו דעות בצורה מכובדת ו'חרדית', היה אוחז בהם פלצות ורעד.
אז מה? זה לא מה שקורה היום?
כנ"ל לגבי המוזיקה החסידית, קחו את ליפא שמלצר ושימו אותו לפני 30 שנה בבנייני האומה, בהופעה הגדולה ההיא של מרדכי בן דוד ופרחי לונדון או מיאמי, זה היה מתקבל על הדעת??
אבל בלי מרדכי בן דוד עם השיר שלו שהיה אז מוזר 'השמים מלאים עננים', לליפא שמלצר לא היה היום שום זכות קיום.
ומה עושה שולי רנד בבתים שלנו? אתם חושבים שבלי יהודה דים למשל היה לו מקום??
מה שאני רוצה לומר הוא, שהקווים האדומים שלנו זזים כל העת לפי רוח התקופה וקידמת הטכנולוגיה.
תזכרו את הנאמר כאן, בזמן שתקבלו לידכם בעוד X שנים את הספר הדיגיטלי החרדי הראשון עם מגוון אפליקציות אינטראקטיביות חרדיות למהדרין, בהכשר ועדת הרבנים לענייני ספרים דיגיטליים.
מאידך, אני בטוח בלי כל צל של ספק, שגם אז, המודיע ודומיו ימשיכו לתת לקוראיהם תקשורת איכותית חרדית-חסידית אותנטית מנופה בי"ג נפות.

נספח 2
לגבי ספרות מקצועית, כן הייתי שמח אם מישהו יהיה ה'שאבעס גוי' שלנו ויוציא עבור הציבור החרדי את הערמונים מהאש ע"י צנזורה מקצועית לספרות מקצועית, לעניות דעתי יש בזה משום 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"...

סליחה על האריכות והחפרנות.

גלבוע
זה היה מרתק.
תודה.

 

[חיוך]

גלבוע
זה היה מרתק.
תודה.

"הגשש" לא "גלבוע".

 

[הגשש]

לגבי מסרים בספרים -
נושא ארוך שלא ניכנס אליו כאן,
אבל מוזר מאד להגדיר את 'העולם שמתחת לספרייה' כספר נטול מסר.
ישבו דווקא מסרים גלויים לגמרי. רשמיים.

אני יענה בציניות,
להתגנב למקומות לא מורשים בבניין ציבורי ולקרוא ביומן של מישהו אחר בגניבה, הם אכן מסרים גלויים לגמרי...

 

[גלבוע]

אני יענה בציניות,
להתגנב למקומות לא מורשים בבניין ציבורי ולקרוא ביומן של מישהו אחר בגניבה, הם אכן מסרים גלויים לגמרי...

לא רואה מה הטעם בציניות.

בסדר, יש לך ביקורת על הספר, והיא לגיטימית .

אבל הבאת אותו דוגמא לספר שהסופרת לא ניסתה להכניס בו מסר שאפשר לשים עליו אצבע, ונראה לי שזה לא כך.
חוץ מזה שיש שם סוג התנהגות שיש מקום לבקר אותו, הסופרת בהחלט הכניסה מסרים שהיו לה חשובים, כמו התמודדות עם אנשים מתוך המשפחה שמורידים למתבגר את הדימוי העצמי.

 

[מרמורשטין]

הכל טוב ויפה, אפילו מאד!
אמרתם דברים של טעם.

אבל למה כל כך הרבה שמות?
האין זה פשוט לשון הרע למהדרין?