ההסברה הנכונה,
מאמר סופר חשוב ומרתק מגדול המסבירנים בדורנו
מאמר סופר חשוב ומרתק מגדול המסבירנים בדורנו
הרב מרדכי נויגרשל שליט"א
מתקרבים למעמד הר סיני.
למה נקרא שמו סיני? – שמשם ירדה שנאה
לאומות העולם.
הרבה קולמוסים השתברו על הסלע המוצק
הבלתי חדיר הזה שנקרא שנאת ישראל. הרבה טעמים נאמרו, כל
טעם ומגבלותיו, כל טעם ופרצותיו.
חז“ל חשפו את הסיבה הפנימית לאנטישמיות – מעמד הר
סיני. מה שחורה בעיני השונאים הרבים – שקיבלנו תורה. וכך
הראו הגרמנים הנאצים שנהגו לתלות עשרה יהודים בחג השבועות
)במקומות רבים ברחבי ה“רייך“( כעונש על שהיהודים קיבלו בחג זה
את עשרת הדברות והורידו לעולם את המוסר והמצפון היהודי. יש
אפוא ששנאתם נובעת מקנאה ויש ששנאתם נובעת משנאת המוסר
ויש ששונאים בגלל התפשטותו של אותו מוסר יהודי.
כיון שהשנאה האנטישמית מקורה במעמד הר סיני, שונאים הם
את אלה שקיבלו את התורה באותו מעמד. הרי גם בתוך העם היהודי
רואים את אותה שנאה מקרב אלה שלא זכו להתקרב אל ההר כלפי
אלה שיונקים ממנו את הווייתם, וכך אומרת הגמרא במסכת פסחים
דף מ“ט, ”גדולה שנאה ששונאים עמי הארצות את תלמידי החכמים
יותר מהשנאה ששונאים אומות העולם אותנו“.
• • •
כיון שמקור השנאה נחשף, ברור מדוע כל אימת שנודע להם
שמנסים לבסס את עולם התורה יוצאים הם מגדרם.
ומכיון שזו הסיבה, הרי כל התגוננות בסגנונות המקובלים לא
תועיל ולא תעשה מאומה.
להוכיח להם שהם טועים – הם לא טועים, הם מסלפים במודע!
להראות את הצדדים ה“יפים“ בסגנון: הצלה, זק“א ושאר ארגוני
החסד – זו הסברה רעה. שכן בכך אנו מצטרפים אליהם ומסכימים
שמי שלומד תורה ואינו פעיל באיזשהו ארגון חסד הוא באמת
בעייתי, חלילה. להיות אתם בידידות קלילה וחביבה, בסגנון ”אחי“,
”כולנו אחים“ ושאר קלישאות לעוסות שמדיפות ריח של חנופה. –
מעורר גיחוך ולעג מאחורי גבינו.
• • •
מה שנותר לעשות הוא אחד משלשה סוגי תגובה:
לצחוק, פשוט להגיב בהומור טוב.
בדורות עברו ידעו רבותינו להגיב למהרסים והמחריבים מבית
בהומור ובחביבות. כיום אנחנו נשמעים כועסים ופגועים. ממורמרים
וכאובים. מדוע אנו כה כועסים? מי אמר עלינו משהו? אנשים שיש
צורך להתחשב בהם? הרי אין הם במישור המתאים ממנו יכולים
הם לפגוע. אנו יכולים להרשות לעצמנו לחייך ולהגיב בחיוך נעים
ולהמשיך הלאה. התגובות בסגנון הרגיל של: ”משקרים רודפים,
גרמניה וכו‘“, לא מובילות לשום מקום. הן התגובות הצפויות והן
התגובות שלהן חיכו המשמיצים ובמידה מסוימת תגובות אלו
מהוות שמן בגלגלי התעמולה שלהם.
לשתוק. ועוד פעם לשתוק ועוד פעם לשתוק-. להתעלם לחלוטין
ולהמשיך בסדר היום הרגיל.
לנהוג בשיטה שאני מכנה אותה: שיטת דוד לייב שוורץ.
מהי שיטת דוד לייב? ר‘ דוד לייב שוורץ זצ“ל היה ”שנורר“ (כך
הוא כינה את עצמו) ובאמת היה ה“שנורר“ בה‘ הידיעה, הוא היה
עובר כל ערב בכל אולמות השמחה ואוסף כספי צדקה. בכספים הוא
היה מפרנס את כל הנדכאים והחלכאים של בני ברק, מוכרים ולא
מוכרים. ביתו היה לביתם ושולחנו – שולחנם, כשהוא בעצמו פליט
שואה שלא נולדו לו ילדים אחרי השחרור, חי בעוני ובחוסר כל. כולם
אהבו לתת לו ככל יכולתם כי ידעו שהכסף הולך לצדקה וכן כי היה
לו הרבה חן.
פעם אחת הגיע ר‘ דוד לייב לחתונה וכשניגש לאחד השולחנות
לידו הסבו בני משפחה ועבר מאחד לאחד, הגיע ליהודי אחד ופנה
אליו כמו לכל אחד אחר. הלה היה באמצע הריכוז לקראת ההחלטה
החשובה של הערב – שניצל או עוף!! הוא קם וסטר לר‘ דווד לייב
על פניו עטורות הזקן הלבן הארוך... ר‘ דוד לייב אמר במקום: ”זה
בשבילי, מה בשביל העניים?“
גם אנו צריכים לומר: ההשמצות וההכפשות זה בשבילנו, וזה
בסדר, אך מה עם הנשמה שלכם? של עם ישראל? עם דמותה היהודית
של המדינה? עם רווחת לומדי תורה שהם הם הבסיס לקיומה של
ישות כלשהי בארץ ישראל ולמעשה הבסיס לקיום העולם כולו...
בצד הדברים, בל נשכח ששונא תלמידי החכמים הגדול ביותר
שנתן ביטוי חריף מאין כמוהו לשנאתו ואמר, ”מי יתן לי תלמיד חכם
ואשכנו כחמור“, היה מי שהפך להיות לגדול תלמידי החכמים, עמוד
התורה שבעל פה ורבם של כל עמלי התורה לדורותיהם, הלוא הוא
רבי עקיבא. כך שהרבה פעמים ביטויי שנאה חריפים מעידים על
אהבה פוטנציאלית, כמו שביטויי ריחוק קיצוניים עשויים להעיד על
רגש קירבה החבוי ברבדי הלב הפנימיים והבלתי מודעים.
• • •
זאת ועוד: יש המסבירים בסגנון: רוב החרדים עובדים ותורמים
ומתנדבים וכו‘. הסברה זו היא כמעט על גדר החרפה. כי משמעותה
היא: ביחס לבני הישיבות ואברכי הכוללים – אתם צודקים. אינכם
צודקים בכך שאתם עושים הכללה...
חרפה ובושה. יש לתפוס את השור בקרניו ולהתמקד דווקא בבני
התורה שהם הם ספינת הדגל של העולם היהודי.
אדם כמו אחד מראשי הממשלות שניסה להיות נחמד לכולם
גינה מחד את הביטויים החריפים ובאותה נשימה הטיף ללמד ליבה.
אנו אומרים לו: מוחלים אנו על הטובות שלך, אנא הימנע מלגנות
והימנע מלהטיף מוסר בנושאים שאינך מבין בהם כלום.
צריכים אנו לחרוט על לבנו היטב:
הוויכוח הוא על מעמד הר סיני. אם היה מעמד הר סיני, כמו
שאנו יודעים ויכולים להוכיח, והתורה היא אמת. אז אנחנו צודקים
בכל. ואם חלילה לא – אנחנו טועים בכל. ועל זה צריך להיות הוויכוח.
אנו מזמינים את כולם לבוא לשמוע ולהיווכח. כל עוד שאינם באים,
הם מוכיחים שהוויכוח איתם אינו ויכוח אינטליגנטי ואין לנו כל שיח
ושיג איתם.
ואולי גם זה טמון בדבריו של רב יוסף שאמר: אלולא אותו יום
של מתן תורה, כמה יוסף יש בשוק.
מתקרבים למעמד הר סיני.
למה נקרא שמו סיני? – שמשם ירדה שנאה
לאומות העולם.
הרבה קולמוסים השתברו על הסלע המוצק
הבלתי חדיר הזה שנקרא שנאת ישראל. הרבה טעמים נאמרו, כל
טעם ומגבלותיו, כל טעם ופרצותיו.
חז“ל חשפו את הסיבה הפנימית לאנטישמיות – מעמד הר
סיני. מה שחורה בעיני השונאים הרבים – שקיבלנו תורה. וכך
הראו הגרמנים הנאצים שנהגו לתלות עשרה יהודים בחג השבועות
)במקומות רבים ברחבי ה“רייך“( כעונש על שהיהודים קיבלו בחג זה
את עשרת הדברות והורידו לעולם את המוסר והמצפון היהודי. יש
אפוא ששנאתם נובעת מקנאה ויש ששנאתם נובעת משנאת המוסר
ויש ששונאים בגלל התפשטותו של אותו מוסר יהודי.
כיון שהשנאה האנטישמית מקורה במעמד הר סיני, שונאים הם
את אלה שקיבלו את התורה באותו מעמד. הרי גם בתוך העם היהודי
רואים את אותה שנאה מקרב אלה שלא זכו להתקרב אל ההר כלפי
אלה שיונקים ממנו את הווייתם, וכך אומרת הגמרא במסכת פסחים
דף מ“ט, ”גדולה שנאה ששונאים עמי הארצות את תלמידי החכמים
יותר מהשנאה ששונאים אומות העולם אותנו“.
• • •
כיון שמקור השנאה נחשף, ברור מדוע כל אימת שנודע להם
שמנסים לבסס את עולם התורה יוצאים הם מגדרם.
ומכיון שזו הסיבה, הרי כל התגוננות בסגנונות המקובלים לא
תועיל ולא תעשה מאומה.
להוכיח להם שהם טועים – הם לא טועים, הם מסלפים במודע!
להראות את הצדדים ה“יפים“ בסגנון: הצלה, זק“א ושאר ארגוני
החסד – זו הסברה רעה. שכן בכך אנו מצטרפים אליהם ומסכימים
שמי שלומד תורה ואינו פעיל באיזשהו ארגון חסד הוא באמת
בעייתי, חלילה. להיות אתם בידידות קלילה וחביבה, בסגנון ”אחי“,
”כולנו אחים“ ושאר קלישאות לעוסות שמדיפות ריח של חנופה. –
מעורר גיחוך ולעג מאחורי גבינו.
• • •
מה שנותר לעשות הוא אחד משלשה סוגי תגובה:
לצחוק, פשוט להגיב בהומור טוב.
בדורות עברו ידעו רבותינו להגיב למהרסים והמחריבים מבית
בהומור ובחביבות. כיום אנחנו נשמעים כועסים ופגועים. ממורמרים
וכאובים. מדוע אנו כה כועסים? מי אמר עלינו משהו? אנשים שיש
צורך להתחשב בהם? הרי אין הם במישור המתאים ממנו יכולים
הם לפגוע. אנו יכולים להרשות לעצמנו לחייך ולהגיב בחיוך נעים
ולהמשיך הלאה. התגובות בסגנון הרגיל של: ”משקרים רודפים,
גרמניה וכו‘“, לא מובילות לשום מקום. הן התגובות הצפויות והן
התגובות שלהן חיכו המשמיצים ובמידה מסוימת תגובות אלו
מהוות שמן בגלגלי התעמולה שלהם.
לשתוק. ועוד פעם לשתוק ועוד פעם לשתוק-. להתעלם לחלוטין
ולהמשיך בסדר היום הרגיל.
לנהוג בשיטה שאני מכנה אותה: שיטת דוד לייב שוורץ.
מהי שיטת דוד לייב? ר‘ דוד לייב שוורץ זצ“ל היה ”שנורר“ (כך
הוא כינה את עצמו) ובאמת היה ה“שנורר“ בה‘ הידיעה, הוא היה
עובר כל ערב בכל אולמות השמחה ואוסף כספי צדקה. בכספים הוא
היה מפרנס את כל הנדכאים והחלכאים של בני ברק, מוכרים ולא
מוכרים. ביתו היה לביתם ושולחנו – שולחנם, כשהוא בעצמו פליט
שואה שלא נולדו לו ילדים אחרי השחרור, חי בעוני ובחוסר כל. כולם
אהבו לתת לו ככל יכולתם כי ידעו שהכסף הולך לצדקה וכן כי היה
לו הרבה חן.
פעם אחת הגיע ר‘ דוד לייב לחתונה וכשניגש לאחד השולחנות
לידו הסבו בני משפחה ועבר מאחד לאחד, הגיע ליהודי אחד ופנה
אליו כמו לכל אחד אחר. הלה היה באמצע הריכוז לקראת ההחלטה
החשובה של הערב – שניצל או עוף!! הוא קם וסטר לר‘ דווד לייב
על פניו עטורות הזקן הלבן הארוך... ר‘ דוד לייב אמר במקום: ”זה
בשבילי, מה בשביל העניים?“
גם אנו צריכים לומר: ההשמצות וההכפשות זה בשבילנו, וזה
בסדר, אך מה עם הנשמה שלכם? של עם ישראל? עם דמותה היהודית
של המדינה? עם רווחת לומדי תורה שהם הם הבסיס לקיומה של
ישות כלשהי בארץ ישראל ולמעשה הבסיס לקיום העולם כולו...
בצד הדברים, בל נשכח ששונא תלמידי החכמים הגדול ביותר
שנתן ביטוי חריף מאין כמוהו לשנאתו ואמר, ”מי יתן לי תלמיד חכם
ואשכנו כחמור“, היה מי שהפך להיות לגדול תלמידי החכמים, עמוד
התורה שבעל פה ורבם של כל עמלי התורה לדורותיהם, הלוא הוא
רבי עקיבא. כך שהרבה פעמים ביטויי שנאה חריפים מעידים על
אהבה פוטנציאלית, כמו שביטויי ריחוק קיצוניים עשויים להעיד על
רגש קירבה החבוי ברבדי הלב הפנימיים והבלתי מודעים.
• • •
זאת ועוד: יש המסבירים בסגנון: רוב החרדים עובדים ותורמים
ומתנדבים וכו‘. הסברה זו היא כמעט על גדר החרפה. כי משמעותה
היא: ביחס לבני הישיבות ואברכי הכוללים – אתם צודקים. אינכם
צודקים בכך שאתם עושים הכללה...
חרפה ובושה. יש לתפוס את השור בקרניו ולהתמקד דווקא בבני
התורה שהם הם ספינת הדגל של העולם היהודי.
אדם כמו אחד מראשי הממשלות שניסה להיות נחמד לכולם
גינה מחד את הביטויים החריפים ובאותה נשימה הטיף ללמד ליבה.
אנו אומרים לו: מוחלים אנו על הטובות שלך, אנא הימנע מלגנות
והימנע מלהטיף מוסר בנושאים שאינך מבין בהם כלום.
צריכים אנו לחרוט על לבנו היטב:
הוויכוח הוא על מעמד הר סיני. אם היה מעמד הר סיני, כמו
שאנו יודעים ויכולים להוכיח, והתורה היא אמת. אז אנחנו צודקים
בכל. ואם חלילה לא – אנחנו טועים בכל. ועל זה צריך להיות הוויכוח.
אנו מזמינים את כולם לבוא לשמוע ולהיווכח. כל עוד שאינם באים,
הם מוכיחים שהוויכוח איתם אינו ויכוח אינטליגנטי ואין לנו כל שיח
ושיג איתם.
ואולי גם זה טמון בדבריו של רב יוסף שאמר: אלולא אותו יום
של מתן תורה, כמה יוסף יש בשוק.