גם המורכבויות של גיל ההתבגרות תורמות המון לסיפור נוער. לא סתם רוב הסופרים מתמקדים בו.
לדעתי זה יותר קשור לסיבה הזאת:
אין הרבה ספרות מבוגרים חרדית אמיתית (לא אומרת שאין בכלל, יש. אבל ממש לא הרבה).
ספרי מבוגרים נכתבים תחת תנאי פשוט: כותבים
רק מה שיתאים גם לנוער. מה שלא מתאים חלילה בעיני ההוצאות המוכרות/עיתונים לעיניים הצעירות לא יקבל במה ציבורית.
עם תנאי כזה הגיוני שספרים שמכוונים מראש לקהל יעד שהוא נוער וילדים יכתבו סיפורים טובים יותר.
עוד משהו שיכול להיות קשור:
בספרי נוער קל לקבל סיפור שמחביא או מעלים נקודות בעיתיות לכתיבה.
כשקוראים מנקודת מבט של ילד/נוער, קל לנו יותר לקבל את מה שאנחנו לא יודעים או את מה שהסופר בוחר לא להתעכב עליו.
זאת דוגמא לסדרה מעולה שנכנסת גם לנושאים מורכבים יותר בלי לגעת בהם באמת:
הסדרה 'סמטה וחצר' של שרי וולך היא דוגמה מצוינת לזה, לדעתי, במיוחד הספר שני חצרות.
הסדרה (או לפחות חלקים ממנה) מתארת נקודת מבט של ילד על אחיו שנמשך לשבתאות בירושלים העתיקה.
אם הסופרת הייתה מנסה לספר לנו את נקודת המבט של אח בוגר/אבא/אמא על הסיפור המשפחתי הכואב - כלומר, לכתוב ספר למבוגרים, אני די בטוחה שהייתה הרבה ביקורת על הספר.
איך מדבררים נקודת מבט כזאת? איך מתמודדים עם נגיעה בנושאים מורכבים בהשקפה? איך מציגים מורכבות רגישה מנקודת מבט יהודית ואמתית, ובמקביל לא מעוותים את המציאות או עושים דמוניזציה לדמויות עם השקפה שסותרת את אותה נקודת מבט?
אבל ברגע שהסיפור כתוב מנקודת מבט של ילד - אנחנו מקבלים בשלווה את חוסר הידע. זה חלק מהחוויה.
הוא לא יודע הכול, הוא לא מבין כל דבר. ואנחנו איתו ביחד בחוויה הזאת של החוסר ידע.
יש לי תכנית להעלות לכאן מתישהו סקירת ספר (לא ביקורת ספרות חלילה) על בוסתנאי... משום מה מכולם הכי נדלקתי עליו. מכירה אותו ב4 (!) תרגומים שונים.
נשמע מעניין.