סיפור בהמשכים לכתחילה

[קופי 100]

האמת?
שלא.
זה פשוט נעצר לי.
אולי הבנתי מבפנים שזה לא ספר, ואז הכח/המח נעצר.

נכון שמדובר כאן בפלטפורמה מקצועית שנועדה לבחון דברים מהפן המקצועי שלהם. מה לעשות שהסיפור הזה נגע בנו כקוראים וקצת יצאנו מהמשבצת הביקורתית והעקרונית אל מחוזות הריגוש וההזדהות. אישית אני מרגיש קצת עם הלשון בחוץ.. זו כמובן לא בעיה שלך אבל הנה שיתפתי.

 

[אשר שרבר]

לא דיברנו שזה סיפור אמיתי?

 

[קופי 100]

לא דיברנו שזה סיפור אמיתי?

הפרק הבא יהיה על האנשים שהתחברו אל הסיפור והתקשו להיפרד ממנו..

 

[הני ר.]

כ"ג.

אואווווווווווווווווווו אזעקה בתוך המח.
זהו סוף העולם הגיע. אני לא יודעת מה קורה איתי.
משהו רע הולך לקרוא. אוי אני משתגעת. או שזה בכלל הלב.
"שלוימייייייייי" אני לא יודעת מי צועק.
"מירי מה יש?" הוא נראה לי חיוור ולבן. משהו מוזר עובר לי בראש. כנראה אני עומדת למות, ושלוימי יודע את זה.
"אני עומדת למות. שלוימי תעשה משהו"
"מירי תעני לי. מה יש לך? מה את מרגישה?"
"שלומייייי" זעקה או נאקה יוצאת לי מהגוף. אני באמת לא יודעת מה קורה איתי. חוץ מזה שהחיים ואני מתהפכים ביחד.
אני מתחילה להקיא. אף אחד חוץ משלוימי לא יודע שאני לא יודעת להקיא. לא לפני לידה ולא אחרי. אני פוחדת מזה. אני לא מסוגלת.
אני מקיאה את נשמתי ואני לא פוחדת, אני יודעת שאני בסוף וזה מפחיד פי אלף.
העולם שלי נגמר. הפה מרגיש לי לא מחובר. ואולי עוד רגע אני אפול על הרצפה . כואב לי באיזור הלב וזה מקרין לי ללסת.
אני לא מצליחה לדבר ואני מסמנת לשלוימי על הלב.
שלוימי ממלמל פרקי תהילים ומחזיק את הפלאפון.
אני מקיאה שוב ושלוימי דופק לי על הגב. אני מרגישה תחושת עילפון. אבדתי את הזמן אין לי מושג כמה זמן אני בתוך האי וודאות הזו אני לא אספיק להגיע לבית חולים. אני לא אספיק לעשות תשובה. אני עומדת לעזוב את העולם בצורה הכי מוזרה שיש. 'סליחה ה'. סליחה עולם. סליחה שלוימי'
פתאום יורדת לי בהירות. הסכנה חלפה.
אני לא מצליחה להסביר לשלוימי מה זה היה. אבל אני לא מסוגלת לעוד סיבוב כזה.
שלוימי אומר תודה לה' ומתכוון לחז"לש. אני לא."שלוימי אני רועדת מה זה היה? יכול להיות שעברתי התקף לב?"
"האמת גם אני פחדתי עלייך. לא יודע. אבל מסתומא אם זה היה התקף לב זה לא היה עובר לבד, לא?"
"לא יודעת. אין מצב שאני הולכת לשון עכשיו. אם זה קורה לי שוב אני פשוט מתה. הרגשתי שאני עומדת לעזוב את העולם"
"אוחח אל תגידי ככה. כמעט הזמנתי לך אמבולנס"
"אז מה אני עושה עשיו? אני רועדת?"
"אולי תתייעצי עם חברה שלך לוין, זאת שהבן שלהם היה חולה לב?"
נס נס נס שפגשתי אתמול את יפי.
נס שדברנו.

נס שהתפרקתי קצת מהגאווה ואני מסוגלת לדבר.
יפי עונה מיד.
"אה מירי, התגעגעת..?"
"יפי.." אני מתחילה לבכות.
"מה מירי. מה קורה? אל תלחיצי.."
"לא יודעת הרגשתי נוראאאא מקודם כאילו אני מתה ואני הולכת להשתגע.."
"והרגשת שסוף העולם הגיע..נכון?"
"דיייי יפי. בדיוק. אני מתה מפחד...יפי אני רועדת"
"מירי מעניין אותך איך אני יודעת?"
"לא יודעת מה מעניין אותי, ומי אני. יפי תרגיעי אותי בבקשה.."
"מירי חכי רגע.." יפי מתלחששת עם בעלה והיא חוזרת.
"מירי ביקשתי רשות מבעלי, אבל שישאר ביננו. אז ככה אני מכירה את זה סופר מקרוב. בעלי סבל מזה הרבה אחרי הבלאגן שהיה לנו עם דוידי. קוראים לזה התקף חרדה. יש לי בבית גם תרופה וגם ספרים וחומר כתוב. אני יוצאת אלייך, בעלי תמיד אמר לי שזה גיהנום של העולם הזה. אני אביא לך שרק יהיה אצלך, עד מחר. ותלכי לרופא או פסיכיאטר. אני יוצאת אלייך הרגע. בי"
אני יושבת בספה מכווצת וחרדה.
אני חושבת שעכשיו התחלקו חיי ללפני ואחרי.
דפיקות בדלת.
יפי.
היא נכנסת ואני מתחילה לבכות. נמחקו לי כל ההגנות.
יפי מחבקת אותי ודמעות גם בעניים שלה.
"מירי את תיהיי בסדר. את גיבורה. ה' אוהב אותך. הפחד יגמר ואת תגלי כמה בטחון יש בך."
המילים שלה נותנות לי נחמה.
"בטחון?"
"כן. בטחון. זה ההיפך מחרדה. את תראי שתצאי מזה יותר חזקה"
יפי משאירה לי כדור כתום. ודף עם מס' טלפון של פסיכאטר חרדי 'משלנו'.
את הספרים היא מציעה לי לקרוא אחרי שאתחיל טיפול שזה לא יעורר בי חרדה.
שלוימי עדיין אומר תהילים. יפי יוצאת. והלב שלי נפתח לאהוב ולהעריך אותם, את האנשים הענקיים האלה שפוסעים בצידי הדרך שלי. או שאולי אני הנחתי אותם שם.

 

[דדד]

שפוסעים בצידי הדרך שלי. או שאולי אני הנחתי אותם שם.

זה.

ופעם הבאה, נאהב את הסיפור המדהים הזה גם אם לא תביאי אותנו לקצה בציפיה אליו.

 

[הני ר.]

זה.

ופעם הבאה, נאהב את הסיפור המדהים הזה גם אם לא תביאי אותנו לקצה בציפיה אליו.

זה הולך להיות מהר.



בעזהי"ת

 

[RACHELIZ]

החרדה הזאת הייתה בתכנון או שזה משהו חדש?

 

[הני ר.]

החרדה הזאת הייתה בתכנון או שזה משהו חדש?

אי אפשר איתך!
היא היתה בתיכנון.
אבל היא בהחלט גם משהו חדש.
לא ידעתי איפה היא תשתבץ.

 

[RACHELIZ]

אי אפשר איתך!

אופסססס

 

[הני ר.]

אופסססס

בקטע טוב, כן?

 

[קופי 100]

זה הולך להיות מהר.

תודה.
פרק מיוחד וחזק.

 

[הני ר.]

כ"ד
"יש לך מושג למה היא אמרה לי שהיפך חרדה זה בטחון?"
"כי זה כנראה בדיוק ההיפך"
"מה זה אומר? שאין לי אמונה ובטחון?"
"מה פתאום? את הכי צדיקה שאני מכיר"
"שאלתי על אמונה וביטחון"
"לא יודע. אולי את צריכה קצת יותר"
"שלוימי. פליז, תענה לי אתה חושב שאין לי מספיק אמונה או בטחון?"
"עכשיו שאני חושב, אז אולי חסר לך קצת אמונה אמיתית בה'. כאילו אני מתכוון להאמין באמת ש.. לא יודע להסביר לך"
"טוב. תחזק אותי באמונה. אני רועדת מפחד לשון ככה."
"מה אני יחזק אותך? לא נראה לי שאני במצב של לתת לך עצות או חיזוקים. אולי אבא שלך?"
"רוצה שאתה תגיד לי. אני אוהבת את היושר שלך. ותדע לך שפתאום אתה וגם יפי נראים לי יותר...יותר...אולי מחוברים או קשורים לה'. לא יודעת להסביר את זה"
"את יודעת באיזה מצב אני, אבל מה שעוזר לי ברגעים שאני מאבד אותי, אני עוצר רגע ומחפש את ה' באותו דבר. אני מקווה שאני נשמע לך נורמאלי ולא איזה בן אדם הזויי. פעם קראתי את זה באיזה עלון, באחד הפעמים שלא הייתי מסוגל לפתוח גמרא. מצד אחד רציתי ללמוד ומצד שני זה שיעמם אותי אני מתבייש להגיד לך כמה, והרגשתי שאני מפסיד את כל העולם. ואל תדאגי אני יודע שאין שם כלום. קיצר אז מצאתי עלון והיה כתוב בו משהו כזה. ואז אני זוכר שרבתי איתו, עם מי שכתב את זה. זאת הייתה שיחה רצינית בתוך הראש שלי. ימים התווכחתי איתו. איפה ה' בסיפור הזה? אני הרי ממציא את הסיפור הזה. אני לא רוצה ללמוד. אני דפוק שאני מחליף חיי נצח בחיי שעה.."
לא מצליחה להתאפק. מגלה שוב שאני פשוט לא מכירה את שלוימי. לא מכירה.
"דיי אף פעם לא דיברנו שיחה כזאת..כזאת חופרת. לא ידעתי שאתה ככה..כזה חושב על דברים מהסוג הזה. אבל תמשיך זה עושה לי טוב. תכל'ס מה עשית?"
"הוא כתב שם שהרב יצחק הוטנר זצ"ל כותב שאנשים חושבים שהפס' שבע יפול צדיק וקם' זה בדיעבד, שאחרי שנפל הוא קם. אבל האמת שזה לכתחילה שהאדם צריך לדעת ליפול ולדעת לקום. ואני לא זוכר מה עוד בדיוק אבל מלא כל הארץ כבודו זה להבין שהוא נמצא באמת בכל מקום, הבנתי שאני פשוט צריך לחפש אותו גם שם. הכי מדהים שאני מוצא אותו. הבנתי שאני לא יצרתי את עצמי. ושיש לי נסיונות כל פעם שאני מתיישב ללמוד זה יוצא לי אוטומטי רבונו של עולם תעזור לי שיהיה לי חשק ללמוד. לפעמים זה מילים אחרות ותמיד אני מרגיש אחרת אחרי התפילה"
"וואו"
זאת המילה היחידה שאני מצליחה להוציא. תמיד ידעתי ששלוימי שטחי נהנתן, ואוהב חיצוניות.
אף פעם לא חשבתי שהוא מחובר בדרך שלו.
"תכלס מה עכשיו אני צריכה לעשות?"
"תדעי שה' נמצא בפחדים שלך ותבקשי ממנו בפשטות שתפחדי רק ממנו ולא משום דבר אחר."
שלוימי והפשטות שלו.
מנסה ורואה ששלווה מסויימת יורדת עליי.
הבית שקט וטוב לי.
אולי מאז שהתחתנתי לא היה לי טוב ככה.

 

[.כותבת.]

נהניתי מאד כרגיל
הערה קטנה - אולי לא תמיד צריך לומר בקול את מה שקורה, ואת התהליך שקורה, אולי לפעמים כדאי להגיד את זה ברמז, או שנראה את זה קורה פשוט.
לדוגמא -

ותדע לך שפתאום אתה וגם יפי נראים לי יותר...יותר...אולי מחוברים או קשורים לה'. לא יודעת להסביר את זה"

ההוספה הזאת קצת מורידה ממה שלפני ואחרי. אולי היה עדיף שזה יהיה במחשבה, ואולי לא בכלל.. תני לנו לראות תוצאות של זה.
וזה -

"דיי אף פעם לא דיברנו שיחה כזאת.. כזאת חופרת. לא ידעתי שאתה ככה..כזה חושב על דברים מהסוג הזה. אבל תמשיך זה עושה לי טוב. תכל'ס מה עשית?"

גם זה. מאולץ קצת. אולי גם עם השורה שלפני. וגם הקטע אחרי.. אולי כדאי רק לשים את הדיבורים שלו ועוד משפט אחד בראש שלה אחר כך. המסקנה שלה קצת חוזרת על עצמה כזה, כאילו האכלה בכפית מדי, גם לנו וגם לעצמה.
דעתי בלבד יכול להיות שאחרים אוהבים שזה ככה.
בהצלחה ומחכים להמשך!! ואם אפשר.. מהר יותר

 

[מגבת]

@הני ר. , תודה שחזרת!!!
התגעגעתי לכף הקלע שלהם..
הצלחת להעביר טוב את הרגעים שאחרי הסערה.

תענוג.

 

[קופי 100]

מעולה ממש.

 

[anotherית]

יפה! זה ממש תפנית סוף סוף.

"רוצה שאתה תגיד לי. אני אוהבת את היושר שלך. ותדע לך שפתאום אתה וגם יפי נראים לי יותר...יותר...אולי מחוברים או קשורים לה'. לא יודעת להסביר את זה"

זה היה נראה לי קצת קלישאתי, הסגורים שטחיים ואלו שפחות הם העמוקים והמחוברים והחכמים...

 

[סיפור8]

בעז"ה

@הני ר. כל פרק שלך מלמד כל כך הרבה... ותמיד אנושי מאד.

 

[הני ר.]

נהניתי מאד כרגיל
הערה קטנה - אולי לא תמיד צריך לומר בקול את מה שקורה, ואת התהליך שקורה, אולי לפעמים כדאי להגיד את זה ברמז, או שנראה את זה קורה פשוט.
לדוגמא -

ההוספה הזאת קצת מורידה ממה שלפני ואחרי. אולי היה עדיף שזה יהיה במחשבה, ואולי לא בכלל.. תני לנו לראות תוצאות של זה.
וזה -
צריכה ללמוד את זה. תודה!
גם זה. מאולץ קצת. אולי גם עם השורה שלפני. וגם הקטע אחרי.. אולי כדאי רק לשים את הדיבורים שלו ועוד משפט אחד בראש שלה אחר כך. המסקנה שלה קצת חוזרת על עצמה כזה, כאילו האכלה בכפית מדי, גם לנו וגם לעצמה.
דעתי בלבד יכול להיות שאחרים אוהבים שזה ככה.
בהצלחה ומחכים להמשך!! ואם אפשר.. מהר יותר

@הני ר. , תודה שחזרת!!!
התגעגעתי לכף הקלע שלהם..
הצלחת להעביר טוב את הרגעים שאחרי הסערה.

תענוג.
תודה!!

מעולה ממש.
שוב תודה!

יפה! זה ממש תפנית סוף סוף.


זה היה נראה לי קצת קלישאתי, הסגורים שטחיים ואלו שפחות הם העמוקים והמחוברים והחכמים...

היא קצת קלישאתית מירי, אז זה כן הגיוני? או שבכל זאת עדיף להוריד?

בעז"ה

@הני ר. כל פרק שלך מלמד כל כך הרבה... ותמיד אנושי מאד.

תודה!!
כיף ושווה לכתוב פה.

 

[אמונה..]

קראתי בנשימה אחת. (השעהה.. בררר)
אהבתי את הדיונים מסביב, הוסיפו לעומק של הסיפור.
תמשיכי מהר, מהר, כן?

 

[הני ר.]

כ"ה
בוקר נמתח על העולם של שנינו. ואני קמה עם הרגשה קצת יותר טובה.
שלוימי קם מארגן את הילדים ולוקח איתו את שרולי. הפעם אני לא אומרת לו שאני יעשה את זה. קצת מלחיץ אותי שאני שמחה שאולי תיהיה לי עזרה בבוקר. או שאני סתם מסתבכת כמו תמיד.
מורחת סנדוויצ'ים ונזכרת במה שעברתי אתמול.
זה נראה כמו לפני שנים. ואני תוהה לעצמי אם המבול שעבר עליי יכול לחזור עוד פעם.
כי אם כן אני פוחדת לצאת מהבית. הרגשתי שהעולם הולך לבלוע אותי. ואם מישהו היה אומר לי שאלך לעבודה, לא הייתי מאמינה. והנה אני כאן. ויש עבודה היום, ובערב אני צריכה ללכת לסבא.
בלי לחשוב יותר מידי אני יוצאת החוצה.
הרחוב בצבעי הקשת שלו מזכיר לי את 'היום שאחרי' הפיצוץ הגדול.
אני זוכרת שאז כמו עכשיו ראיתי שהעולם ממשיך להתקיים ולזרוח.
משהו בי קצת מנותק. לא יודעת להסביר אפילו לעצמי, ואני מרגישה מרחפת בתוך בועה.
קונה ליד התחנה מיץ גזר ועולה לאוטובוס.
לא מתפללת כרגיל.
לא אומרת תהילים כרגיל.
במקום זה אני מוצצת בשקידה פרורים אחרונים של מיץ גזר.
בעבודה אני שמה שלט של 'תתרחקו'. ובהפסקה חיה שואלת אותי אם קרה לי משהו.
אני לא עונה.
היא שולחת לי מייל.
"נפגעת ממני?"
מגיבה לה.
"לא"
היא שוב פעם.
"בטוחה שלא נפגעת שלא סיפרתי לך שאחותי מתארסת, זהבי עזרה לי בבירורים. לכן הסתודדנו"
ה' עדי שאין לי מושג מה היא רוצה. ושאחותה לצערי לא מעניינת אותי.
ובכלל היא מוזמנת להסתודד עם מי שהיא רוצה.
"לא נפגעתי. מבטיחה. ומזל טוב"
היום הזה גדול עליי.
הפסקה.
אני מתקשרת ליפי. רוצה לדעת מה לעשות ואיך לקבוע תור לפסיכיאטר.
"יפי. מה קורה?"
"מירי" יפי וצהלתה הקבועה.
"תודה שבאת אתמול. רציתי לשאול מה להגיד לו ל.." אני לא מסיימת את המשפט.
"לפסיכיאטר?" יפי והקלילות שלה. אולי הגיע זמן לאמץ קצת את 'גישת יפי' לחיי.
"כן" אני עונה לה.
"האמת? בעלי קיבל את ההתקף הראשון אצל ההורים שלי. ואת מכירה את אבא שלי, הוא מיד מערב את הכי הכי..תכלס, את יכולה ללכת לכל רופאת משפחה טובה והיא תוכל חופשי לתת לך מרשם או שאולי בכלל זה סתם התקף שהיה ונגמר"
"אמןן" אני עונה בדבקות.
"אולי זה גם כי נבהלת שסבא שלך אמר לך להתגרש. לפעמים פוחדים ממשהו וההתקף מגיע אחרי כמה ימים"
"לא יודעת..יפי החיים שלי מבולגנים. לא יודעת מה הביא את מה..את יודעת? עדיין לא התפללתי"
יפי מחזקת אותי בעוד כמה מילים וברכות לאמונה ובטחון ואני מנתקת.
צריכה לחזור לעבודה.
שלוימי מתקשר.
סבא ביקש שנגיע בצהריים. ושאני אגיע עם תשובות.
היום הזה גדול עליי.
"שלוימי ומה אתה רוצה?"
"לא יודע.. שתיהיי מרוצה"
"ואם אני לא איהיה מרוצה?"
"אז לא יודע מה אני רוצה"
"שלוימי. מה את הולך לענות לסבא?"
"מירי..אמרתי לך מה אני רוצה.אוחחח" שלוימי נאנח כמו זקן.
וקור מצמית מטפס לי בגב. ובחילה נוראית ששוטפת אותי מקדימה.
אמאלהההההה----רק לא התקף חרדה.