סיפור בהמשכים לא פשוט להיות חלק3

  • פותח הנושא 535
  • פורסם בתאריך

535

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
-פרק 3-
יום חמישי כ"ה חשוון
"כל הנחלים הולכים לים..." קמפה מזמר ברקע. כל נחלי המים המלוכלכים מוצאים עצמם נגרפים אל חדר האמבטיה.
נבלעים בחור שחור.
תהילה מעבירה סמרטוט על הרצפה. רות ניגשת אל הנגן, מחפשת שיר אחר, תואם למצב רוחה המרומם. מצטרפת גם
היא למלאכת הניגוב לצלילי "לכבוד שבת קודש" של מוטי וייס. היא מזיזה את המגב על הרצפה בתנועות תואמות לקצב
השיר.
איזה כיף לחזור לעשות דברים עם רות, תהילה מהרהרת. היא כל כך חיונית עכשיו, משהו טוב קורה לה. שתי עוגות שכבות
ומוס שוקולד מוכנים על השיש במטבח יכולים להצטרף להעיד.
"תהילה, כבר ניגבתי כאן. למה עוד פעם?" רות קוטעת את הרהוריה.
"אויש, לא שמתי לב." תהילה מתנצלת, מביטה סביבה. "וואו, סיימת הכול, חרוצה. מה את רוצה שנעשה עכשיו?" היא לא
שבעה מלראות את אחותה שחזרה לעצמה אחר תקופת דיכאון ממושכת. רוצה להנות ממנה, איתה.
"בואי לגני, אחותי כלה" רות שואגת עם השיר. מסובבת את המגב באוויר.
תהילה נבהלת. "רות?"
"דגים לכבוד שבת..." רות שרה מעצמה בהתאם למנגינה המקורית. "דגים! תהילה, בואי נכין דגים! סלומון, אני בדרך אליך!"
דגים, שיהיה דגים. אבל למה נשמע שלרות עוד פעם קורה משהו רע?
אז דגים לשבת יש, בתקווה שנצליח לאכול אותם בלי שהפה יעלה בלהבות. רות התעקשה לשפוך את כל הפפריקה
שבקופסא, ולקצוץ שני ראשי שום וארבע פלפלים חריפים. "שיהיה טעים" היא טענה. "כל המרבה הרי זה משובח."
הרי זה משוגע. מגדירה תהילה תוך שהיא מנקה את השיש, מעלימה ראיות ושאריות. רות עשתה את שלה והלכה הלאה.
מי יודע מה עושה עכשיו, מתעתעת שכמותה.
אם כבר אני מנקה, אז עד הסוף. תהילה מחליטה. היא ניגשת למיני בר עם מטלית לחה, כדי להעביר עליו ניגוב. דף מקופל
מונח עליו, היא פותחת אותו כדי לדעת מה דינו.
שגב גורן, פסיכיאטר קליני. הדף לא יועד להגיע לידיה. לקרוא? להניח בצד? המתח והרצון לדעת מכריעים. היא ממשיכה.
תוצאות אבחון רות ליברמן. העיניים של תהילה מעפעפות, רצות על המילים. מחפשות הכרעה ברורה. מוצאות.
מאניה דפרסיה.
צמד מילים לועזיות מקפלות בתוכן את כל החיים העכשוויים של רות. תהילה רוצה להבין יותר, היא ממשיכה לקרוא.
מאניה דפרסיה הינה הפרעה נפשית כרונית המתאפיינת בשינויים חדים במצבי רוח ואנרגיה. לעיתים פורצת בעקבות אירוע
קשה ועוצמתי שאדם חווה. במקרה של רות התפרצה לאחר שהיה בבניין בזמן שנפל בו טיל. המחלה מתמשכת לכל החיים
וניתנת לאיזון באמצעים תרופתיים. במקרים קשים קיים צורך באשפוז פסיכיאטרי.
לאאאאאאאאאא! הלב של תהילה נופל. רות. חולת. נפש. לנצח.
אין סיכוי. זאת לא יכולה להיות היא. אחותי. חיי.
היא מתיישבת בקריסה על הרצפה, רפויית איברים. דף האבחון שבידיה שולח אותות. היא מתקדמת לקריאת תיאור המחלה
בדפיקות לב מואצות.
עמוד | 6
המחלה מורכבת מתקופת המאניה ומתקופת הדפרסיה. מאניה מגיעה לתקופות קצרות בהן החושים והרגשות השונים
מתפקדים ברמת על. מתאפיינת במצב רוח מרומם, דימוי עצמי גבוה ואפילו מופרז, תחושת עליונות, חוסר סבלנות,
התחזקות רוחנית, פעלתנות יתר, אגרסיביות, אי שקט, רגזנות ולקיחת סיכונים עצמיים. הדפרסיה היא תקופה ארוכה יותר
שמגיעה לאחר תקופת המאניה. משמעותה דיכאון. מתאפיינת במצב רוח ירוד, עצבות, ייאוש, קושי להתרכז, עייפות, הזיות,
הזנחה עצמית, מחשבות על מוות וחוסר תקשורת עם הסביבה.
הדף נשמט על הרצפה. עכשיו תהילה מתחילה להבין את פשרן של כל מיני התנהגויות. משייכת אותן, מה קשור למאניה.
מה לדפרסיה. יופי של הסבר לשכל. אבל ללב, ללב לא דואגים להסברים.
תהילה חשה בצל מעליה. מרימה עיניים אדומות שנפגשות בעיניים של אמא. "אמא" היא מוציאה קול חלוש.
הדסה ליברמן מסתכלת על ביתה, רואה גם את הדף הזרוק לידה. מבינה.
"תהילה, קומי. בואי נשב, נדבר קצת." גם הקול שלה שקט, שבור.
הן מתיישבות ליד שולחן המטבח. אמא פורסת עוגת שמרים טרייה, מניחה בצלחת. אף אחת משתיהן לא נוגעת בה.
"בדיוק רציתי לדבר איתך קצת על... על המצב. אני מבינה שהרבה ממה שרציתי להסביר לך כבר קראת." אמא מישירה
מבט לתהילה, מחכה לשמוע אותה.
"כן, הסברים קראתי. אבל מה עוזרים הסברים? מה עוזר שם למחלה? המציאות קיימת. ולנצח. מה יהיה עם רות?" תהילה
מזדעקת, אמא מביטה בה בהזדהות.
"את חושבת שלנו זה לא קשה, תהילה? אנחנו ההורים שלה. המציאות כואבת, מייסרת, וכמו שאמרת- קיימת. גזירת
שמיים. אנחנו צריכים לדעת לקבל ולעשות את הטוב ביותר במסגרת האפשר."
"אמא! זו לא סתם בת. זו רות! רות היא הכול, רות היא..." תהילה מתייפחת, אמא מלטפת את גבה.
"רות היא אור, היא חיות, היא שמחה, היא..."
אוווווווווווווווווווו... אזעקה מנסרת את החלל, עוצרת את תהילה מהספדיה.
האזעקה עוד ממשיכה לעלות ולרדת ותהילה סוקרת את הממ"ד במבט מהיר לראות שכולם הספיקו לרוץ אליו. כולם בפנים.
כולל הקטנים שכבר שכבו במיטות. כולל גוש השמיכות שליד הארון. הגוש שטומן בחובו נערה מפוחדת, עצומת עיניים. כך
רות מגיבה לכל אזעקה מאז שמחת תורה.
תהילה מתרחקת מהגוש, עוברת לצד השני של החדר. תוקעת פנים, עדיין רטובות, בקיר. המחשבות ממשיכות לייסר,
להכאיב. אבא! איך אני יכולה לחיות ככה? איך אני יכולה לקבל, להכיל, להמשיך לאהוב?
 

מה שניחשת

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה ממש פשוט.. תשימי בתגובה את הפרק הבא. ככה לכולנו יהיה קל לעקוב.
סיפור ממש יפה.
 

535

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
זה ממש פשוט.. תשימי בתגובה את הפרק הבא. ככה לכולנו יהיה קל לעקוב.
סיפור ממש יפה.
-פרק 4-
יום שני ז' כסליו
מתקן הכביסה מתמלא בבגדים רטובים שתהילה תולה עליו. מכנסיים אפורים של דודי, שמלה משובצת של אביגיל, חצאית
סריג ירוקה של רות. רות שלא יוצאת מהלב.
מאז שרות התחילה לקחת את הפלואוקסטין היא הרבה יותר מאוזנת, לפחות זה. השבוע החולף היה רגוע בהרבה מכל
התקופה האחרונה. לכולם.
השמש במרפסת נעימה ומלטפת בשעת בוקר מאוחרת שכזו. מוסיפה גם היא לתחושה הטובה.
"אור אין סוף..." השיאומי התעורר לחיים. תהילה מרימה אותו מהמעקה. עונה למיכל.
מיכל מבקשת להשוות איתה תשובות בעבודה של המורה רוזנברג.
תהילה מתלבטת אם לעצור מהתליה בשביל זה.
"נו, תהילה, תעשי טובה" מיכל משכנעת. "אני רוצה כבר לסיים את העבודה ולהגיש אותה."
תהילה עושה טובה. הולכת לחדר להוציא משם את החוברת.
"מיכל, עד מתי צריך להגיש את העבו...רות!!!" היא מעיפה את הפלאפון באותו רגע שנכנסת לחדר. צורחת.
אביגיל שוכבת על הרצפה, כולה רועדת. העיניים שלה מפוחדות, מתרוצצות בחוריהן. רות גוהרת מעליה, לא נותנת לה
אפשרות לזוז. ביד שלה נוצצת מתכת מבריקה שעושה דרכה לכיוון הפנים של אביגיל. סכין הבשר החדה מהמטבח. רות
חדורת מטרה, לא שמה לב שמישהו נכנס לחדר.
בחלקיק שניה תהילה כבר ניצבת לידה, חוטפת לה את הסכין מהיד. רק אז רות שמה לב לנוכחותה. היא מפנה אליה מבט
רושף, מנסה לשלוף לה את הסכין מהידיים, לחזור לבצע את זממה.
תהילה אוחזת חזק בסכין, מסוכן שהיא בידיים שלה, תנועה אחת לא נכונה מצד רות ו...
היא זורקת את הסכין אל מחוץ לחדר ועומדת ליד הדלת, חוסמת את היציאה. רות מסתובבת עצבנית, כמו אריה שברגע
האחרון לקחו ממנו את טרפו. נתקעת בכיסא. מרימה אותו, מתכוננת לזרוק על השוהות.
"אביגיל! בואי מהר!" תהילה צורחת. מושכת את אחותה הקטנה החוצה. הן משתחלות מהדלת ותהילה סוגרת אותה
מבחוץ, מושכת בידית. מחבקת את אביגיל החיוורת. פתאום נשמעת חבטה מהחדר. הארי בסוגר העיף את הכיסא. באותו
רגע אביגיל נשמטת מהידיים של תהילה וקורסת על הרצפה, מעולפת.
כוחותיה של תהילה אוזלים, אך אין לה ברירה אלא לפעול. "אבא, אמא" היא מגייסת את כל מיתרי הקול שלה למען המטרה.
אלוקים! הם בכלל לא בבית! מה עושים? איפה הפלאפון שלי, לאן העפתי אותו?
רות מתחילה לנענע את הידית מבפנים ולהלום בדלת באגרופיה. תהילה אוחזת עוד יותר חזק בידית, מאמצת כוחות שנותרו.
היא מעיפה מבט סביב, חייבת למצוא מוצא.
חבל. החבל הארוך של אביגיל שמוט על הרצפה. היא מרימה אותו משם. קושרת צד אחד שלו בקשר כפול וחזק אל ידית
החדר. קושרת צד שני אל ידית חדר האמבטיה. עכשיו לרות אין דרך לפתוח.
היא רצה לסלון, חוטפת את הטלפון לידיה. מקישה באצבעות רועדות אחת אפס אחת. חיוג. חוזרת תוך כדי לעמוד ליד
אביגיל.
"מד"א שלום"
"יש פה ילדה מעולפת. רחוב הכלנית תשע רובע ח' אשדוד. אממ, קומה שלישית. תבואו מהר." תהילה מתנשפת. מדברת
בחוסר סדר. להגיד להם גם על רות? אוף. השיחה נותקה.
היא מחייגת לאמה. ה', שתענה מהר.
עמוד | 8
"הלו" הדסה עונה רגועה, לא משערת מה מצפה לה.
"אמא. בואי הביתה. מהר. דחוף. הרגע." תהילה יורה את המילים, דחיפות מלווה את קולה.
"מה קרה?" הדסה נבהלת.
"דברים נוראיים, אמא. בואי עכשיו"
תהילה מנתקת. ה', תיקח את המאניה הזאת מהחיים שלי.
עוד לא הגיעה השעה בה תהילה נכנסת לישון בדרך כלל, אך המיטה קורצת לה. תלאות היא עברה היום. היא נשכבת
במיטה ומתכסה. וכמו תמיד, השינה חומקת כשרוצים אותה. המחשבות קמות לתחייה.
מהערב רות כבר לא נמצאת בבית. המרכז לבריאות הנפש "גהה" פתח שעריו בפניה.
שקט בבית, רגוע. הוסרו כל איום וסכנת קיום. אפשר לחזור לחיים.
אפשר לחזור לחיים? תהילה עוצרת בעד מחשבותיה. ככה רות תישאר שם לנצח ואני אמשיך את חיי כאילו כלום?
מסכנה? אנחנו המסכנים כשהיינו איתה. והיא בעצמה חולת נפש.
איך זה מסתדר עם דמותה של רות האהובה, האוהבת?
מאוהבת הפכה לאויבת. רוצחת. מתועבת.
לא הגיוני שאני מתבטאת ככה על רות. זה לא היא. זו המאניה אשמה.
אבל רות והמאניה הולכות ביחד. רק היום ביקשתי מה' שיוציא את המאניה מחיי. שמע לי, לקח אותן יחד.
אהבתי את רות. הייתה ליבי, חיי.
תהילה מעיפה מבט על המיטה המיותמת שלידה.
לאן הלכה האהבה? היא עוד קיימת עלי אדמות? יש לה סיכוי לשוב אליי?
הי. אני לא באמת שונאת אותה.
או שכן? כי אני גם לא באמת אוהבת אותה, עכשיו.
תהילה מיוסרת. מתהפכת במחשבותיה, ובמיטתה.
מלאך השינה מגיע ונותן לעפעפיה תנומה. משאיר שאלות בלתי פתורות.
 

ELIZABET

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
מזכיר את תחנות של דבורי לא?
 
נערך לאחרונה ב:

535

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
נראה לי שאין לך רצף של פרקים.
תקראי שוב [לא הבנתי את הערה שלך]
 

hadassah m

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אייש איזה כואב :cry:
את כותבת יפה ונוגע ללב
 
  • תודה
Reactions: 535

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  85  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה