-פרק 3-
יום חמישי כ"ה חשוון
"כל הנחלים הולכים לים..." קמפה מזמר ברקע. כל נחלי המים המלוכלכים מוצאים עצמם נגרפים אל חדר האמבטיה.
נבלעים בחור שחור.
תהילה מעבירה סמרטוט על הרצפה. רות ניגשת אל הנגן, מחפשת שיר אחר, תואם למצב רוחה המרומם. מצטרפת גם
היא למלאכת הניגוב לצלילי "לכבוד שבת קודש" של מוטי וייס. היא מזיזה את המגב על הרצפה בתנועות תואמות לקצב
השיר.
איזה כיף לחזור לעשות דברים עם רות, תהילה מהרהרת. היא כל כך חיונית עכשיו, משהו טוב קורה לה. שתי עוגות שכבות
ומוס שוקולד מוכנים על השיש במטבח יכולים להצטרף להעיד.
"תהילה, כבר ניגבתי כאן. למה עוד פעם?" רות קוטעת את הרהוריה.
"אויש, לא שמתי לב." תהילה מתנצלת, מביטה סביבה. "וואו, סיימת הכול, חרוצה. מה את רוצה שנעשה עכשיו?" היא לא
שבעה מלראות את אחותה שחזרה לעצמה אחר תקופת דיכאון ממושכת. רוצה להנות ממנה, איתה.
"בואי לגני, אחותי כלה" רות שואגת עם השיר. מסובבת את המגב באוויר.
תהילה נבהלת. "רות?"
"דגים לכבוד שבת..." רות שרה מעצמה בהתאם למנגינה המקורית. "דגים! תהילה, בואי נכין דגים! סלומון, אני בדרך אליך!"
דגים, שיהיה דגים. אבל למה נשמע שלרות עוד פעם קורה משהו רע?
אז דגים לשבת יש, בתקווה שנצליח לאכול אותם בלי שהפה יעלה בלהבות. רות התעקשה לשפוך את כל הפפריקה
שבקופסא, ולקצוץ שני ראשי שום וארבע פלפלים חריפים. "שיהיה טעים" היא טענה. "כל המרבה הרי זה משובח."
הרי זה משוגע. מגדירה תהילה תוך שהיא מנקה את השיש, מעלימה ראיות ושאריות. רות עשתה את שלה והלכה הלאה.
מי יודע מה עושה עכשיו, מתעתעת שכמותה.
אם כבר אני מנקה, אז עד הסוף. תהילה מחליטה. היא ניגשת למיני בר עם מטלית לחה, כדי להעביר עליו ניגוב. דף מקופל
מונח עליו, היא פותחת אותו כדי לדעת מה דינו.
שגב גורן, פסיכיאטר קליני. הדף לא יועד להגיע לידיה. לקרוא? להניח בצד? המתח והרצון לדעת מכריעים. היא ממשיכה.
תוצאות אבחון רות ליברמן. העיניים של תהילה מעפעפות, רצות על המילים. מחפשות הכרעה ברורה. מוצאות.
מאניה דפרסיה.
צמד מילים לועזיות מקפלות בתוכן את כל החיים העכשוויים של רות. תהילה רוצה להבין יותר, היא ממשיכה לקרוא.
מאניה דפרסיה הינה הפרעה נפשית כרונית המתאפיינת בשינויים חדים במצבי רוח ואנרגיה. לעיתים פורצת בעקבות אירוע
קשה ועוצמתי שאדם חווה. במקרה של רות התפרצה לאחר שהיה בבניין בזמן שנפל בו טיל. המחלה מתמשכת לכל החיים
וניתנת לאיזון באמצעים תרופתיים. במקרים קשים קיים צורך באשפוז פסיכיאטרי.
לאאאאאאאאאא! הלב של תהילה נופל. רות. חולת. נפש. לנצח.
אין סיכוי. זאת לא יכולה להיות היא. אחותי. חיי.
היא מתיישבת בקריסה על הרצפה, רפויית איברים. דף האבחון שבידיה שולח אותות. היא מתקדמת לקריאת תיאור המחלה
בדפיקות לב מואצות.
עמוד | 6
המחלה מורכבת מתקופת המאניה ומתקופת הדפרסיה. מאניה מגיעה לתקופות קצרות בהן החושים והרגשות השונים
מתפקדים ברמת על. מתאפיינת במצב רוח מרומם, דימוי עצמי גבוה ואפילו מופרז, תחושת עליונות, חוסר סבלנות,
התחזקות רוחנית, פעלתנות יתר, אגרסיביות, אי שקט, רגזנות ולקיחת סיכונים עצמיים. הדפרסיה היא תקופה ארוכה יותר
שמגיעה לאחר תקופת המאניה. משמעותה דיכאון. מתאפיינת במצב רוח ירוד, עצבות, ייאוש, קושי להתרכז, עייפות, הזיות,
הזנחה עצמית, מחשבות על מוות וחוסר תקשורת עם הסביבה.
הדף נשמט על הרצפה. עכשיו תהילה מתחילה להבין את פשרן של כל מיני התנהגויות. משייכת אותן, מה קשור למאניה.
מה לדפרסיה. יופי של הסבר לשכל. אבל ללב, ללב לא דואגים להסברים.
תהילה חשה בצל מעליה. מרימה עיניים אדומות שנפגשות בעיניים של אמא. "אמא" היא מוציאה קול חלוש.
הדסה ליברמן מסתכלת על ביתה, רואה גם את הדף הזרוק לידה. מבינה.
"תהילה, קומי. בואי נשב, נדבר קצת." גם הקול שלה שקט, שבור.
הן מתיישבות ליד שולחן המטבח. אמא פורסת עוגת שמרים טרייה, מניחה בצלחת. אף אחת משתיהן לא נוגעת בה.
"בדיוק רציתי לדבר איתך קצת על... על המצב. אני מבינה שהרבה ממה שרציתי להסביר לך כבר קראת." אמא מישירה
מבט לתהילה, מחכה לשמוע אותה.
"כן, הסברים קראתי. אבל מה עוזרים הסברים? מה עוזר שם למחלה? המציאות קיימת. ולנצח. מה יהיה עם רות?" תהילה
מזדעקת, אמא מביטה בה בהזדהות.
"את חושבת שלנו זה לא קשה, תהילה? אנחנו ההורים שלה. המציאות כואבת, מייסרת, וכמו שאמרת- קיימת. גזירת
שמיים. אנחנו צריכים לדעת לקבל ולעשות את הטוב ביותר במסגרת האפשר."
"אמא! זו לא סתם בת. זו רות! רות היא הכול, רות היא..." תהילה מתייפחת, אמא מלטפת את גבה.
"רות היא אור, היא חיות, היא שמחה, היא..."
אוווווווווווווווווווו... אזעקה מנסרת את החלל, עוצרת את תהילה מהספדיה.
האזעקה עוד ממשיכה לעלות ולרדת ותהילה סוקרת את הממ"ד במבט מהיר לראות שכולם הספיקו לרוץ אליו. כולם בפנים.
כולל הקטנים שכבר שכבו במיטות. כולל גוש השמיכות שליד הארון. הגוש שטומן בחובו נערה מפוחדת, עצומת עיניים. כך
רות מגיבה לכל אזעקה מאז שמחת תורה.
תהילה מתרחקת מהגוש, עוברת לצד השני של החדר. תוקעת פנים, עדיין רטובות, בקיר. המחשבות ממשיכות לייסר,
להכאיב. אבא! איך אני יכולה לחיות ככה? איך אני יכולה לקבל, להכיל, להמשיך לאהוב?
יום חמישי כ"ה חשוון
"כל הנחלים הולכים לים..." קמפה מזמר ברקע. כל נחלי המים המלוכלכים מוצאים עצמם נגרפים אל חדר האמבטיה.
נבלעים בחור שחור.
תהילה מעבירה סמרטוט על הרצפה. רות ניגשת אל הנגן, מחפשת שיר אחר, תואם למצב רוחה המרומם. מצטרפת גם
היא למלאכת הניגוב לצלילי "לכבוד שבת קודש" של מוטי וייס. היא מזיזה את המגב על הרצפה בתנועות תואמות לקצב
השיר.
איזה כיף לחזור לעשות דברים עם רות, תהילה מהרהרת. היא כל כך חיונית עכשיו, משהו טוב קורה לה. שתי עוגות שכבות
ומוס שוקולד מוכנים על השיש במטבח יכולים להצטרף להעיד.
"תהילה, כבר ניגבתי כאן. למה עוד פעם?" רות קוטעת את הרהוריה.
"אויש, לא שמתי לב." תהילה מתנצלת, מביטה סביבה. "וואו, סיימת הכול, חרוצה. מה את רוצה שנעשה עכשיו?" היא לא
שבעה מלראות את אחותה שחזרה לעצמה אחר תקופת דיכאון ממושכת. רוצה להנות ממנה, איתה.
"בואי לגני, אחותי כלה" רות שואגת עם השיר. מסובבת את המגב באוויר.
תהילה נבהלת. "רות?"
"דגים לכבוד שבת..." רות שרה מעצמה בהתאם למנגינה המקורית. "דגים! תהילה, בואי נכין דגים! סלומון, אני בדרך אליך!"
דגים, שיהיה דגים. אבל למה נשמע שלרות עוד פעם קורה משהו רע?
אז דגים לשבת יש, בתקווה שנצליח לאכול אותם בלי שהפה יעלה בלהבות. רות התעקשה לשפוך את כל הפפריקה
שבקופסא, ולקצוץ שני ראשי שום וארבע פלפלים חריפים. "שיהיה טעים" היא טענה. "כל המרבה הרי זה משובח."
הרי זה משוגע. מגדירה תהילה תוך שהיא מנקה את השיש, מעלימה ראיות ושאריות. רות עשתה את שלה והלכה הלאה.
מי יודע מה עושה עכשיו, מתעתעת שכמותה.
אם כבר אני מנקה, אז עד הסוף. תהילה מחליטה. היא ניגשת למיני בר עם מטלית לחה, כדי להעביר עליו ניגוב. דף מקופל
מונח עליו, היא פותחת אותו כדי לדעת מה דינו.
שגב גורן, פסיכיאטר קליני. הדף לא יועד להגיע לידיה. לקרוא? להניח בצד? המתח והרצון לדעת מכריעים. היא ממשיכה.
תוצאות אבחון רות ליברמן. העיניים של תהילה מעפעפות, רצות על המילים. מחפשות הכרעה ברורה. מוצאות.
מאניה דפרסיה.
צמד מילים לועזיות מקפלות בתוכן את כל החיים העכשוויים של רות. תהילה רוצה להבין יותר, היא ממשיכה לקרוא.
מאניה דפרסיה הינה הפרעה נפשית כרונית המתאפיינת בשינויים חדים במצבי רוח ואנרגיה. לעיתים פורצת בעקבות אירוע
קשה ועוצמתי שאדם חווה. במקרה של רות התפרצה לאחר שהיה בבניין בזמן שנפל בו טיל. המחלה מתמשכת לכל החיים
וניתנת לאיזון באמצעים תרופתיים. במקרים קשים קיים צורך באשפוז פסיכיאטרי.
לאאאאאאאאאא! הלב של תהילה נופל. רות. חולת. נפש. לנצח.
אין סיכוי. זאת לא יכולה להיות היא. אחותי. חיי.
היא מתיישבת בקריסה על הרצפה, רפויית איברים. דף האבחון שבידיה שולח אותות. היא מתקדמת לקריאת תיאור המחלה
בדפיקות לב מואצות.
עמוד | 6
המחלה מורכבת מתקופת המאניה ומתקופת הדפרסיה. מאניה מגיעה לתקופות קצרות בהן החושים והרגשות השונים
מתפקדים ברמת על. מתאפיינת במצב רוח מרומם, דימוי עצמי גבוה ואפילו מופרז, תחושת עליונות, חוסר סבלנות,
התחזקות רוחנית, פעלתנות יתר, אגרסיביות, אי שקט, רגזנות ולקיחת סיכונים עצמיים. הדפרסיה היא תקופה ארוכה יותר
שמגיעה לאחר תקופת המאניה. משמעותה דיכאון. מתאפיינת במצב רוח ירוד, עצבות, ייאוש, קושי להתרכז, עייפות, הזיות,
הזנחה עצמית, מחשבות על מוות וחוסר תקשורת עם הסביבה.
הדף נשמט על הרצפה. עכשיו תהילה מתחילה להבין את פשרן של כל מיני התנהגויות. משייכת אותן, מה קשור למאניה.
מה לדפרסיה. יופי של הסבר לשכל. אבל ללב, ללב לא דואגים להסברים.
תהילה חשה בצל מעליה. מרימה עיניים אדומות שנפגשות בעיניים של אמא. "אמא" היא מוציאה קול חלוש.
הדסה ליברמן מסתכלת על ביתה, רואה גם את הדף הזרוק לידה. מבינה.
"תהילה, קומי. בואי נשב, נדבר קצת." גם הקול שלה שקט, שבור.
הן מתיישבות ליד שולחן המטבח. אמא פורסת עוגת שמרים טרייה, מניחה בצלחת. אף אחת משתיהן לא נוגעת בה.
"בדיוק רציתי לדבר איתך קצת על... על המצב. אני מבינה שהרבה ממה שרציתי להסביר לך כבר קראת." אמא מישירה
מבט לתהילה, מחכה לשמוע אותה.
"כן, הסברים קראתי. אבל מה עוזרים הסברים? מה עוזר שם למחלה? המציאות קיימת. ולנצח. מה יהיה עם רות?" תהילה
מזדעקת, אמא מביטה בה בהזדהות.
"את חושבת שלנו זה לא קשה, תהילה? אנחנו ההורים שלה. המציאות כואבת, מייסרת, וכמו שאמרת- קיימת. גזירת
שמיים. אנחנו צריכים לדעת לקבל ולעשות את הטוב ביותר במסגרת האפשר."
"אמא! זו לא סתם בת. זו רות! רות היא הכול, רות היא..." תהילה מתייפחת, אמא מלטפת את גבה.
"רות היא אור, היא חיות, היא שמחה, היא..."
אוווווווווווווווווווו... אזעקה מנסרת את החלל, עוצרת את תהילה מהספדיה.
האזעקה עוד ממשיכה לעלות ולרדת ותהילה סוקרת את הממ"ד במבט מהיר לראות שכולם הספיקו לרוץ אליו. כולם בפנים.
כולל הקטנים שכבר שכבו במיטות. כולל גוש השמיכות שליד הארון. הגוש שטומן בחובו נערה מפוחדת, עצומת עיניים. כך
רות מגיבה לכל אזעקה מאז שמחת תורה.
תהילה מתרחקת מהגוש, עוברת לצד השני של החדר. תוקעת פנים, עדיין רטובות, בקיר. המחשבות ממשיכות לייסר,
להכאיב. אבא! איך אני יכולה לחיות ככה? איך אני יכולה לקבל, להכיל, להמשיך לאהוב?