הנושאים החמים
הנושאים החמים
"רוצה?"
הוא מושיט לי קוביה חסרת צבע, וידו נשארת תלויה ספק לכיווני ספק לעבר ישות בלתי נראית בפאתי הרקיע.
עיניו קטנות וצוחקות אלי מתוך יער אפור וסבוך של תלתלים אפורים זקן פרא גבות עבותות בלורית מתפרצת ושפם כבד, הבאים זה בגבולו של זה.
אני מביט כה וכה, כאילו מחפש את הבמאי המסתתר או את התסריטאי.
"רוצה?"
בלי הגבהת קול, בלי טיפת חוסר סבלנות, ניכר עליו שהוא עומד לחזור על המילה שוב ושוב עד שתיבש ידו.
"מה זה?"
אני מעיז לעשות צעד לכיוונו, מכווץ גבות מניח יד על הצואר, משווה לפני ארשת של עיתונאי או אנתרופולוג.
"רוצה?"
אני לוקח.
כדי לא להיראות טפש או פחדן או אנטיפת.
אשליך את זה בהמשך...
"תודה" אני אומר באגביות תוך כדי שאני מזייף חצי פיהוק ומביט בשעון בשעמום, כאילו אני רגיל לקבל קוביות מסתוריות מעוברי אורח אקראיים בכל רבע שעה.
"תלקק אותה"
הוא קורא אל גבי המתרחק, אני מהנהן מבלי להסתובב.
עורפי מעקצץ.
אחרי כמה מאות מטרים אני פונה לסמטא, ואז ליתר בטחון עושה פניה נוספת, ומשליך לפח המוצב ליד בית קפה.
ברוך שפטרנו.
"סליחה... אדון"
בחורה עם סינר שחור וקול מרושע יוצאת אלי מעבר לדלפק
"זה לא פח צבורי זה"!
"אה... סליחה, באמת חח"
אני מגחך אליה בתנועה סחבקית של יאללה-למי-אכפת.
אבל היא לא מוכנה להשתתף בהצגה,
"מה סליחה?! תוציא את זה, אבנר..."
"א ב נ ר"
אבנר מגיח מדלת זכוכית מעופשת, הפרצוף שלו נותן לך להבין, שזה עתה הוא הטמין את מה שנותר מהגופה של הקודם שזרק משהו לפח הפרטי שלו...
"בסדר בסדר אני מוציא אני מוציא"
אני אומר מהר מהר, ומוציא את הקוביה מהפח.
אני מחייך אל שניהם, אבנר מגרד בערפו ומגרגר כמו בולדוג שכוּל והבחורה מביטה בי בעיני דג מת.
הלכתי בצעדים איטיים, מנסה לעצור את סנטרי מלרעוד, מתלבט אם כדאי לשרוק קלות, או שזה יהיה שקוף מידי...
הנשימה שלי החלה להסתדר כשיצאתי מטווח האש, הבטתי בקוביה שבידי, ופתאום בדחף בלתי נשלט שהופיע משומקום, הכנסתי אותה לפי ובלעתי.
***
הידעתם שעמודי חשמל אינם כה קשים וחזקים כפי שהם נראים?!
הם ניתנים לכיפוף בקלות
עובדה.
הידעתם שאם נושפים מספיק חזק מהאף יוצא עשן סמיך מהנחיריים?!
הה, משחק נחמד.
הידעתם שלעת ערב השמים בירושלים נעשים אדומים?!
מצחיק שלא הבחנתי בכך עד היום.
הידעתם איזו מפלצת אני?!
כן, ודאי. אחרת לא הייתם נמלטים לכל עבר בצווחות אימה.
זה נעים להיות מפחיד
חחח
זה מדגדג לי בעורף.
אני מתמתח באושר מוזר וחש באנרגיה גועשת המתבקעת אל כל אבריי, פלומות שיער חדשות צצות פה ושם, שריריי מתקשים וצפרני מתעקלות, חום כבד במרכז בטני, כמו כור גרעיני מתחמש.
הורררא
אבנר
כן, אני חושב שנלך לבקר את אבנר...
רגלי הענקיות חורשות תלמים במדרכה כשאני פונה אל בית הקפה ההוא, ונהמה מחרישת אוזן פורצת מחזי המתנפח,
זה מענג לראות את השמשות מתנפצות,
ועוד יותר מענג לראות את אבנר המבוהל דוהר החוצה מסוכך על ראשו במגש קוראסונים,
בשתי ידי אני מניף את הטויוטה הראשונה שנקרית לידי אל על, ובטרם אספיק להשליך אותה עליו בחימה שפוכה, אני מסובב את ראשי לשמע קול מוכר,
"אמרתי לך ללקק! לא לבלוע"
ההומלס מביט בי משועשע מתוך הסבך האפור שלו, ומוציא מכיסו מבחנה עם נוזל כחלחל, תוסס,
לא
אני לא יודע איך לסיים את הסיפור הזה בצורה מוצלחת
נו זה היה ברור מראש שאני הולך להיתקע פה באיזה שלב
מי שרוצה להשלים, מוזמן...
הוא מושיט לי קוביה חסרת צבע, וידו נשארת תלויה ספק לכיווני ספק לעבר ישות בלתי נראית בפאתי הרקיע.
עיניו קטנות וצוחקות אלי מתוך יער אפור וסבוך של תלתלים אפורים זקן פרא גבות עבותות בלורית מתפרצת ושפם כבד, הבאים זה בגבולו של זה.
אני מביט כה וכה, כאילו מחפש את הבמאי המסתתר או את התסריטאי.
"רוצה?"
בלי הגבהת קול, בלי טיפת חוסר סבלנות, ניכר עליו שהוא עומד לחזור על המילה שוב ושוב עד שתיבש ידו.
"מה זה?"
אני מעיז לעשות צעד לכיוונו, מכווץ גבות מניח יד על הצואר, משווה לפני ארשת של עיתונאי או אנתרופולוג.
"רוצה?"
אני לוקח.
כדי לא להיראות טפש או פחדן או אנטיפת.
אשליך את זה בהמשך...
"תודה" אני אומר באגביות תוך כדי שאני מזייף חצי פיהוק ומביט בשעון בשעמום, כאילו אני רגיל לקבל קוביות מסתוריות מעוברי אורח אקראיים בכל רבע שעה.
"תלקק אותה"
הוא קורא אל גבי המתרחק, אני מהנהן מבלי להסתובב.
עורפי מעקצץ.
אחרי כמה מאות מטרים אני פונה לסמטא, ואז ליתר בטחון עושה פניה נוספת, ומשליך לפח המוצב ליד בית קפה.
ברוך שפטרנו.
"סליחה... אדון"
בחורה עם סינר שחור וקול מרושע יוצאת אלי מעבר לדלפק
"זה לא פח צבורי זה"!
"אה... סליחה, באמת חח"
אני מגחך אליה בתנועה סחבקית של יאללה-למי-אכפת.
אבל היא לא מוכנה להשתתף בהצגה,
"מה סליחה?! תוציא את זה, אבנר..."
"א ב נ ר"
אבנר מגיח מדלת זכוכית מעופשת, הפרצוף שלו נותן לך להבין, שזה עתה הוא הטמין את מה שנותר מהגופה של הקודם שזרק משהו לפח הפרטי שלו...
"בסדר בסדר אני מוציא אני מוציא"
אני אומר מהר מהר, ומוציא את הקוביה מהפח.
אני מחייך אל שניהם, אבנר מגרד בערפו ומגרגר כמו בולדוג שכוּל והבחורה מביטה בי בעיני דג מת.
הלכתי בצעדים איטיים, מנסה לעצור את סנטרי מלרעוד, מתלבט אם כדאי לשרוק קלות, או שזה יהיה שקוף מידי...
הנשימה שלי החלה להסתדר כשיצאתי מטווח האש, הבטתי בקוביה שבידי, ופתאום בדחף בלתי נשלט שהופיע משומקום, הכנסתי אותה לפי ובלעתי.
***
הידעתם שעמודי חשמל אינם כה קשים וחזקים כפי שהם נראים?!
הם ניתנים לכיפוף בקלות
עובדה.
הידעתם שאם נושפים מספיק חזק מהאף יוצא עשן סמיך מהנחיריים?!
הה, משחק נחמד.
הידעתם שלעת ערב השמים בירושלים נעשים אדומים?!
מצחיק שלא הבחנתי בכך עד היום.
הידעתם איזו מפלצת אני?!
כן, ודאי. אחרת לא הייתם נמלטים לכל עבר בצווחות אימה.
זה נעים להיות מפחיד
חחח
זה מדגדג לי בעורף.
אני מתמתח באושר מוזר וחש באנרגיה גועשת המתבקעת אל כל אבריי, פלומות שיער חדשות צצות פה ושם, שריריי מתקשים וצפרני מתעקלות, חום כבד במרכז בטני, כמו כור גרעיני מתחמש.
הורררא
אבנר
כן, אני חושב שנלך לבקר את אבנר...
רגלי הענקיות חורשות תלמים במדרכה כשאני פונה אל בית הקפה ההוא, ונהמה מחרישת אוזן פורצת מחזי המתנפח,
זה מענג לראות את השמשות מתנפצות,
ועוד יותר מענג לראות את אבנר המבוהל דוהר החוצה מסוכך על ראשו במגש קוראסונים,
בשתי ידי אני מניף את הטויוטה הראשונה שנקרית לידי אל על, ובטרם אספיק להשליך אותה עליו בחימה שפוכה, אני מסובב את ראשי לשמע קול מוכר,
"אמרתי לך ללקק! לא לבלוע"
ההומלס מביט בי משועשע מתוך הסבך האפור שלו, ומוציא מכיסו מבחנה עם נוזל כחלחל, תוסס,
לא
אני לא יודע איך לסיים את הסיפור הזה בצורה מוצלחת
נו זה היה ברור מראש שאני הולך להיתקע פה באיזה שלב
מי שרוצה להשלים, מוזמן...
מעולם לא היו חביבים עלי במיוחד...
)
