מנסה ללמד אותה בכל דרך.
אני אומרת לה שאני לא מבינה מה היא אומרת כשהיא בוכה אבל הבכי מתגבר, כשאני אומרת לה כשתגמרי לבכות תגידי מה את רוצה היא ממשיכה לבכות....
והמעניין הוא, שפעם אחת בכתה בבוקר, ואחה"צ כשיחקה שאלתי אותה למה בכית בבוקר? (לא בתוקפנות, באמת בהתעניינות) היא חייכה והמשיכה לשחק... מה זה אומר? שהיא נהנית מזה?? הרי לא משיגה כלום. (טוב בעצם לפעמים כן משיגה, כשהסבלנות שלי נגמרת..)
נשמע שהיא בסדר גמור ,ואין לה משהו בעייתי או מציק,
רק סף תסכול נמוך שמאד אופיני לגיל.
את יכולה לעזור לה להתמודד ולהתווסת כשאת מווסתת ורגועה.
היא בוכה, ואת משתדלת להקשיב בחמלה (לא רחמים) וסבלנות בלי להגיע לאף קצה של חוסר איזון ,
מצד אחד לא להגיע לרחמים (אויש מסכנה , וואי , מה יהיה) ולא להגיע לעצבים (די!!! שקט כבר!)
להקשיב בעניניות להביע אמפטיה ולנסות לעזור ככל האפשר (זה באמת מתסכל שנשפך לך הבסלי , אני ממש מבינה אותך, אולי אפשר לאסוף את זה? מה את אומרת ?)
ולהישאר באותו המצב למרות שהיא מנסה לטלטל אותך לאחד מהקצוות, הכי טוב לה להרגיש שהיא לא מצליחה ואת חזקה מצד אחד ונשארת איתה מצד שני.
הקושי הגדול הוא להישאר מאד מאד קשובה לעצמך , וברגע שאת מרגישה שאת עומדת להתפקע , לזהות את זה במיידיות ופשוט לצאת מהאיזור (אמא הולכת להכין לה תה עכשיו) , לנסות להירגע , להתאפס , לא לקחת אישי את הבכי שלה , הוא לא מכוון אלייך ולא אומר שאת אמא לא טובה, או שהיא בעייתית , היא פשוט בוכה, וזכותה.
וכשיש כוחות - לחזור, ולנסות להיות שם בשבילה בגבול האפשר.
מהניסיון שלי, גם אם פעם אחת או שתיים מאבדים פוקוס , לא קורה שום דבר.
אם רוב התגובות הן טובות ועניניות, הן תשפענה על הוויסות שלה.
וכשאני ממש לא מסוגלת אני אומרת "קשה לי עם הבכי שלך עכשיו , אני ממש לא יכולה להקשיב עכשיו , מצטערת ".