הנושאים החמים
הנושאים החמים
מוקה מעבירה ליטוף קל על מגדלור מגולף עץ, צבוע ומעוצב. "אני רוצה ספינה, ירח. כמו זו הנטושה, על החוף, את יכולה לגלף לי אחת כזו?"
"אני חושבת שכן", עיניה סוקרות את שיערה של מוקה. שעשוע ניצת בקולה, "קוקס מחליף צבעים?"
"מה רע? התוכים אוהבים את הצבעוניות הזו, במיוחד יופיטר. הוא די בודד", היא מתגוננת אל מול חיוכה של ירח. "זה לא נושא לבדיחות", תוכחה מבצבצת מבין דאגה לצער בעלי חיים. "הוא צריך צבע שיעורר אותו".
"אני יודעת, מוקה. זה משמח שאת דואגת לו, שיש לך רגישות לכל יצור חי. פשוט, אני לא רוצה שנענע תמצא סיבות נוספות לפגוע בך. היא רק מחפשת קצה חוט כדי לטוות את המשפט הציני הבא".
קרני שמש כהות מאירות את דרכן אל הספינה הנטושה, חזקות ועזות. כמו יודעות שנשארו להן דקות בודדות בלבד אל מותן היומי, לא מבינות שמחר יאיר יום חדש.
מוקה חולצת נעליים, כורעת על חול ים. "יש כאן צב". ירח מזהה פגיעות מסוימת במשפט רגיל כל כך, לכאורה.
"הקשבת לי?"
אגדולה מחתים שריון רב שנים בטביעת אצבע. "הקשבתי. אבל זו אני", עיניה מתעקשות להישאר מרותקות אל בית שהעניק אבא אוהב, לא לה. "אני לא צריכה להשתנות כדי שהיא, תרגיש טוב עם עצמה. נכון?"
"דברי טעם", היא מתיישבת מולה, ברכייה שוקעות בעפר הארץ. אצבעותיה תומכות סנטר קטן, רוטט באלם. עד שעיניה, חודרות אל תוך מבטה שלה, מבחינות בדוק, כמעט ולא מורגש של עצב. "את לא צריכה להשתנות, ואני לא רוצה שתעשי זאת. אני מבקשת רק דבר אחד, מוקה, תזכרי שאת בת אחת עשרה. בבקשה. כי עם כל הבגרות שלך ועם כל הרגישות שיש בך, עדיין מותר לך להראות שנפגעת. גם אם את מצליחה להבין שמבין שניכן, היא זו שלא בסדר. תגיעי, תספרי לי, אני תמיד אשמח לגלף בשבילך עולם טוב יותר".
היא מעפעפת, מלח זורם בינות לטיפות מים, משקה עור. ירח משחררת, בעדינות, את הצב האחוז בחוזקה בין זרועותיה, מוחה לחי רטובה. "מותר לך לבכות, מוקה, להסכים לעצמך להרגיש טוב יותר. גם אם המקום שממנו באת אוסר על כך, לכאן הגעת כדי להתרפא. זוכרת?"
חוש הראיה שמלובש בעיניה מטשטש לרגע. "זוכרת", שקט. "ובכל זאת, הידיעה, לא הופכת שום דבר לקל יותר".
"אבל היא מעניקה לך את יכולת הבחירה. וזה, לא משהו שכדאי לזלזל בו. בואי", ירח חובשת בזהירות, אך בעקביות, את הכאב. בסופו של דבר, אי אפשר להגדיר את העולם כגיהנום עלי אדמות, כסבל אנושי כואב ומתמשך. "נלך לבחון את הספינה, אולי נגלה שערי ידע חדשים". יש בו אהבה של אבא, צחוק של מוקה, מגדלור של טוב ונתינה. "אולי-"
אצבעותיה נסגרות על מרפקה של ירח, לוחצות מעבר לנצרך. "תראי, נענע".
היא משחררת לחץ במתינות, מספיק פרק כף היד מזרים בי כאב. "מה?"
"נענע, פה". מוקה נעצרת, כאילו נשתלה על פיסת אדמה, על חוף ב'כוכב הצפון' מששת ימי בראשית, ממאנת להתקדם.
"אנחנו לא חייבות לפגוש בה. נקיף את הספינה מהצד השני, ניכנס. אין סיבה שהיא תבחין בנ-"
"היא מבחינה".
ירח משתתקת. הן עומדות, כבובות עשויות בוץ על שפת קצף וגלים, עוקבות אחר דמות מתנערת מחול, מתקרבת. "מה אתן עושות כאן?"
לרגע, רק רחש המים השוטפים את הסלעים מרובי הירוקת משמיעים את קולם הרענן, אלפית השנייה לפני שהם מתנפצים למיליוני טיפות בודדות. "ביקשתי מירח שתגלף לי ספינה", קולה, כמעט ולא נשמע. "הגענו להסתכל עליה".
עיניה מצטמצות. "לגלף, את אומרת".
"כישרון", שפתיה ממלמלות בקושי, חרבות. "מאמא שלי".
"מאמא שלך", טון קולה מספר דבר מה שרק היא מבינה. "מפתיע, הייתי אומרת".
"יש לך בעיה?" חד, "אני אשמח לשמוע עליה, להפנות אותך לאבינדב הזקן, הוא רופא מצוין. מטפל בכל סוגי המחלות, לשירותך".
הבעה משונה עולה על פניה. "איפה היא?"
דריכות מגרדת את איברי גופה, כאילו היה קן לנמלי דם. "איפה מי?"
"אמא שלך".
"עניין פרטי, אני מאמינה".
"אה". נשמה מסתכלת על הים שמתכסה בעלטה, בוחרת, לא להביט בפניהן. "אתן יכולות ללכת".
צחוק חלול מגיח אל אוויר קר, עוין מעט. "תודה?"
"אתן מפריעות לי".
"נענע-"
לחלקיק שנייה חטוף היא מסתובבת, סערת הרגשות שירח חוזה בה, גורמת לה להירתע בבהלה, לפסוע צעד אחד, מהיר, לאחור. "נשמה", יבש.
"נענע".
חיוך משונה, כמעט מפחיד, שהן לא זוכות לראות, מרחף בין שפתיה. "נשמה. ומלאך משחית", אדיש, מרומז. "ישמח לקחת חלק בחגיגה הזו. אז אם את לא רוצה לאבד את העשתונות פעם נוספת, מומלץ לך לקחת את הרגליים, להתרחק". ידיה מבעירות פתיל ללהבה, אורו זורק צלליות מעוותות על חוף. "להגברת הרושם", גיחוך. "ועכשיו, סלחו לי, יש לי מסיבה לחגוג עם המוות. להתראות".
"אני חושבת שכן", עיניה סוקרות את שיערה של מוקה. שעשוע ניצת בקולה, "קוקס מחליף צבעים?"
"מה רע? התוכים אוהבים את הצבעוניות הזו, במיוחד יופיטר. הוא די בודד", היא מתגוננת אל מול חיוכה של ירח. "זה לא נושא לבדיחות", תוכחה מבצבצת מבין דאגה לצער בעלי חיים. "הוא צריך צבע שיעורר אותו".
"אני יודעת, מוקה. זה משמח שאת דואגת לו, שיש לך רגישות לכל יצור חי. פשוט, אני לא רוצה שנענע תמצא סיבות נוספות לפגוע בך. היא רק מחפשת קצה חוט כדי לטוות את המשפט הציני הבא".
קרני שמש כהות מאירות את דרכן אל הספינה הנטושה, חזקות ועזות. כמו יודעות שנשארו להן דקות בודדות בלבד אל מותן היומי, לא מבינות שמחר יאיר יום חדש.
מוקה חולצת נעליים, כורעת על חול ים. "יש כאן צב". ירח מזהה פגיעות מסוימת במשפט רגיל כל כך, לכאורה.
"הקשבת לי?"
אגדולה מחתים שריון רב שנים בטביעת אצבע. "הקשבתי. אבל זו אני", עיניה מתעקשות להישאר מרותקות אל בית שהעניק אבא אוהב, לא לה. "אני לא צריכה להשתנות כדי שהיא, תרגיש טוב עם עצמה. נכון?"
"דברי טעם", היא מתיישבת מולה, ברכייה שוקעות בעפר הארץ. אצבעותיה תומכות סנטר קטן, רוטט באלם. עד שעיניה, חודרות אל תוך מבטה שלה, מבחינות בדוק, כמעט ולא מורגש של עצב. "את לא צריכה להשתנות, ואני לא רוצה שתעשי זאת. אני מבקשת רק דבר אחד, מוקה, תזכרי שאת בת אחת עשרה. בבקשה. כי עם כל הבגרות שלך ועם כל הרגישות שיש בך, עדיין מותר לך להראות שנפגעת. גם אם את מצליחה להבין שמבין שניכן, היא זו שלא בסדר. תגיעי, תספרי לי, אני תמיד אשמח לגלף בשבילך עולם טוב יותר".
היא מעפעפת, מלח זורם בינות לטיפות מים, משקה עור. ירח משחררת, בעדינות, את הצב האחוז בחוזקה בין זרועותיה, מוחה לחי רטובה. "מותר לך לבכות, מוקה, להסכים לעצמך להרגיש טוב יותר. גם אם המקום שממנו באת אוסר על כך, לכאן הגעת כדי להתרפא. זוכרת?"
חוש הראיה שמלובש בעיניה מטשטש לרגע. "זוכרת", שקט. "ובכל זאת, הידיעה, לא הופכת שום דבר לקל יותר".
"אבל היא מעניקה לך את יכולת הבחירה. וזה, לא משהו שכדאי לזלזל בו. בואי", ירח חובשת בזהירות, אך בעקביות, את הכאב. בסופו של דבר, אי אפשר להגדיר את העולם כגיהנום עלי אדמות, כסבל אנושי כואב ומתמשך. "נלך לבחון את הספינה, אולי נגלה שערי ידע חדשים". יש בו אהבה של אבא, צחוק של מוקה, מגדלור של טוב ונתינה. "אולי-"
אצבעותיה נסגרות על מרפקה של ירח, לוחצות מעבר לנצרך. "תראי, נענע".
היא משחררת לחץ במתינות, מספיק פרק כף היד מזרים בי כאב. "מה?"
"נענע, פה". מוקה נעצרת, כאילו נשתלה על פיסת אדמה, על חוף ב'כוכב הצפון' מששת ימי בראשית, ממאנת להתקדם.
"אנחנו לא חייבות לפגוש בה. נקיף את הספינה מהצד השני, ניכנס. אין סיבה שהיא תבחין בנ-"
"היא מבחינה".
ירח משתתקת. הן עומדות, כבובות עשויות בוץ על שפת קצף וגלים, עוקבות אחר דמות מתנערת מחול, מתקרבת. "מה אתן עושות כאן?"
לרגע, רק רחש המים השוטפים את הסלעים מרובי הירוקת משמיעים את קולם הרענן, אלפית השנייה לפני שהם מתנפצים למיליוני טיפות בודדות. "ביקשתי מירח שתגלף לי ספינה", קולה, כמעט ולא נשמע. "הגענו להסתכל עליה".
עיניה מצטמצות. "לגלף, את אומרת".
"כישרון", שפתיה ממלמלות בקושי, חרבות. "מאמא שלי".
"מאמא שלך", טון קולה מספר דבר מה שרק היא מבינה. "מפתיע, הייתי אומרת".
"יש לך בעיה?" חד, "אני אשמח לשמוע עליה, להפנות אותך לאבינדב הזקן, הוא רופא מצוין. מטפל בכל סוגי המחלות, לשירותך".
הבעה משונה עולה על פניה. "איפה היא?"
דריכות מגרדת את איברי גופה, כאילו היה קן לנמלי דם. "איפה מי?"
"אמא שלך".
"עניין פרטי, אני מאמינה".
"אה". נשמה מסתכלת על הים שמתכסה בעלטה, בוחרת, לא להביט בפניהן. "אתן יכולות ללכת".
צחוק חלול מגיח אל אוויר קר, עוין מעט. "תודה?"
"אתן מפריעות לי".
"נענע-"
לחלקיק שנייה חטוף היא מסתובבת, סערת הרגשות שירח חוזה בה, גורמת לה להירתע בבהלה, לפסוע צעד אחד, מהיר, לאחור. "נשמה", יבש.
"נענע".
חיוך משונה, כמעט מפחיד, שהן לא זוכות לראות, מרחף בין שפתיה. "נשמה. ומלאך משחית", אדיש, מרומז. "ישמח לקחת חלק בחגיגה הזו. אז אם את לא רוצה לאבד את העשתונות פעם נוספת, מומלץ לך לקחת את הרגליים, להתרחק". ידיה מבעירות פתיל ללהבה, אורו זורק צלליות מעוותות על חוף. "להגברת הרושם", גיחוך. "ועכשיו, סלחו לי, יש לי מסיבה לחגוג עם המוות. להתראות".
