אני הייתי כזו, אוהו הייתי כזו...
מוזגת מים לכוס - נשפך, מפילה צלחות מהידיים, שוברת כלים, נתקעת בקירות...
פעם אחת אפילו הגדלתי לעשות והפכתי את החנוכיה שניה לפני הדלקת הנרות (וזה לא היה נר ראשון
).
היום אני צוחקת על זה, אבל אז, כילדה, זה היה לא קל.
במיוחד שהסביבה פשוט לא מבינה מה הבעיה למזוג ישר לכוס, או לא להפוך צלחת אוכל בדרך, זה הרי כ"כ פשוט...
זוכרת שאבא שלי היה אומר לי: "תארי לעצמך איזה בושות יהיו לך כשתתארחי אצל חמותך ותהפכי שם מגש דגים".
הוא באמת כאב את המצב ואמר את זה נטו מדאגה, אבל זה לא עזר לי כילדה.
וב"ה מעולם לא הפכתי אצל חמותי מגש דגים
עם הזמן לימדתי את עצמי ב"ה, לבד, איך לשים לב לצורת האחיזה שלי,
משתדלת לתת את מלוא תשומת הלב למה שאני מחזיקה ולומדת פרקטיקות - כמו לתמוך בכוס כשמוזגת מים, ולא מאפשרת לעצמי למזוג ללא האחיזה הזו וכו'.
היום אני מבינה שמדובר כנראה בקושי מוטורי שלא אובחן (הייתי ב"ה ילדה חכמה ומוכשרת, מי חלם שאמורה להיות לי בעיה?),
אבל כשאני מחברת את חוסר ההצלחה המסחרר שלי במשחקי שבויים, תופסת, חבל (כמה זמן ארך לי עד שלמדתי לקפוץ...), גומי, משחקי כדור ועוד - אני מבינה שקיים אצלי סרבול מוטורי כלשהו, שגרם לכל הנ"ל.
ממליצה לכם מאוד לקחת את הילד לאבחון,
ולבינתיים ללמד אותו פרקטיקות פשוטות - לא מתוך ביקורת אלא בצורה פשוטה, כמו שמלמדים ילד לנסוע על אופניים.
מה למשל?
איך מומלץ למזוג מים לכוס: היד הדומיננטית מרימה את הבקבוק תוך שהיד השניה תומכת בכוס - ולא עוזבת אותה עד שסיימנו למזוג. המזיגה הסתיימה? שתינו ונשאר בכוס? להרחיק את הכוס משפת השולחן שלא תיפול.
איך אוחזים מגש אוכל בצורה נכונה? שתי ידיים אוחזות ב-2 צידי המגש והולכים בזהירות מהמטבח לשולחן האוכל, תוך זריקת מבטים למגש ולדרך שלפנינו לסירוגין.
ואל תפילו עליו בבת אחת עשר פרקטיקות, כל פעם משהו אחד עד שיקלט, ובבקשה מכם - עשו זאת בנעימות.
למי שאין לו בעיה זה נשמע כ"כ פשוט ובסיסי, אבל למי שכן - זו הצלה.
המון הצלחה!