התייעצות ילד בלי מזל... חורים בידיים...

[אלפי תודות]

כתבו פה הרבה דברים חכמים, ואני רוצה להוסיף מנקודת מבט אישית עוד משהו.

שנים שהפלתי, ליכלכתי, שפכתי וכו'. ואין לי ידיים שמאליות. אני אפילו טובה בעבודות יד וכד'. סוג של רחפנות, חוסר ריכוז, לא יודעת. שנים שכולם היו מגישים לשולחן, ולי נותנים להגיש את המלחייה הסגורה או את מחזיק המפיות. אני זוכרת שזה הפריע לי, ולא היה קל. (אמנם לא לעגו לי, אבל פעמים רבות ניסו להקליל את האווירה בבדיחה כמו: "פעם היה אחד ששפך את הטחינה, שאלו אותו למה אתה שופך את תחינתך?" מיד אחרי ששפכתי את הטחינה או כליווי לאזהרות אינספור מאז יצאה הטחינה מהמטבח ועברה בידיי את ארבעת המטרים עד שולחן השבת, לצידו נשפכה. זה לא היה נורא חכם מצידם, אבל בתור ילדה חכמה, נהניתי הנאה אינטלקטואלית ממשחק המילים.)

אבל דווקא זכרון אחר צרוב אצלי חזק בתודעה.
פעם אחת, נדירה מאד כנראה, התחילה ליפול כוס זכוכית מהשולחן. אני לא זוכרת אם אני זו שגרמתי לה להתגלגל, אבל בשבריר השניה שלפני הנפילה שלה, הושטתי יד לתפוס בה, היא כמעט וחמקה ממני, ואני הכיתי בה קלות כלפי מעלה, ותפסתי אותה!!! באותו רגע קראה אמא בהשתאות- איזה אומץ לב ותושיה!!

עד היום אני יכולה לשמוע את הקריאה הזו, ולהרגיש את אותה תחושה של הלב המתרחב בי באושר.
עד היום בכל סיטואציה בה אני "מצילה" משהו מליפול וכד', אני שומעת את אמא.
עד היום אני יודעת שיש לי אומץ לב ותושיה. ואני משתמשת בהם.

לא סתם בחרתי לספר על זה, וגם להאריך כלכך. חשוב לי מאד שתדע כמה חשובה כל פעם בה אתם מצליחים לבלום את ההערה, ולתת מילה טובה.

הנטייה הזו חולפת בדרך כלל, או לפחות נעשית קלה יותר ופחות בולטת. אבל בינתיים, כל פעם שתוכלו למצוא מילה טובה עבורו, תתנו לו מתנה ענקית שתלך אתו תמיד. בשלב כלשהוא למדה אמי להנות מעזרתי בבישולים, למרות הפפריקה הפזורה על השיש בסיומם, ולתת לי להשתלט על המטבח הנורא והאיום במחיר כוסית נרות שבת אחת שבורה.

בבית שלי, טבענו מטבע. לא שואלים למה, שואלים איך. לא מתעסקים ב'למה זה קרה לך?' 'למה שוב?' אלא ב'איך מנקים את זה?' 'מי מטפל ביין שנשפך?' זה לא תמיד הולך, אבל בגדול, זה הגישה. הרבה יותר פרקטי, הרבה פחות נפגעים בנפש.

יפה, מרגש ואמיתי.
והערת אגב למה שכתבת בהתחלה: לא מחייב שאם יש קושי במוטוריקה גסה, אמור להיות גם קושי במוטוריקה עדינה.
גם אני ב"ה טובה מאוד במלאכות, ביצירות ובכל מה שקשור למוטוריקה עדינה. אי אפשר בכלל לומר שיש לי ידיים שמאליות, ב"ה.
אבל המוטוריקה הגסה שלי לקויה (אפשר לומר שיש לי 2 רגליים שמאליות ), וזה שני דברים שונים.

 

[לעבעדיקייט]

כתבו פה הרבה דברים חכמים, ואני רוצה להוסיף מנקודת מבט אישית עוד משהו.

שנים שהפלתי, ליכלכתי, שפכתי וכו'. ואין לי ידיים שמאליות. אני אפילו טובה בעבודות יד וכד'. סוג של רחפנות, חוסר ריכוז, לא יודעת. שנים שכולם היו מגישים לשולחן, ולי נותנים להגיש את המלחייה הסגורה או את מחזיק המפיות. אני זוכרת שזה הפריע לי, ולא היה קל. (אמנם לא לעגו לי, אבל פעמים רבות ניסו להקליל את האווירה בבדיחה כמו: "פעם היה אחד ששפך את הטחינה, שאלו אותו למה אתה שופך את תחינתך?" מיד אחרי ששפכתי את הטחינה או כליווי לאזהרות אינספור מאז יצאה הטחינה מהמטבח ועברה בידיי את ארבעת המטרים עד שולחן השבת, לצידו נשפכה. זה לא היה נורא חכם מצידם, אבל בתור ילדה חכמה, נהניתי הנאה אינטלקטואלית ממשחק המילים.)

אבל דווקא זכרון אחר צרוב אצלי חזק בתודעה.
פעם אחת, נדירה מאד כנראה, התחילה ליפול כוס זכוכית מהשולחן. אני לא זוכרת אם אני זו שגרמתי לה להתגלגל, אבל בשבריר השניה שלפני הנפילה שלה, הושטתי יד לתפוס בה, היא כמעט וחמקה ממני, ואני הכיתי בה קלות כלפי מעלה, ותפסתי אותה!!! באותו רגע קראה אמא בהשתאות- איזה אומץ לב ותושיה!!

עד היום אני יכולה לשמוע את הקריאה הזו, ולהרגיש את אותה תחושה של הלב המתרחב בי באושר.
עד היום בכל סיטואציה בה אני "מצילה" משהו מליפול וכד', אני שומעת את אמא.
עד היום אני יודעת שיש לי אומץ לב ותושיה. ואני משתמשת בהם.

לא סתם בחרתי לספר על זה, וגם להאריך כלכך. חשוב לי מאד שתדע כמה חשובה כל פעם בה אתם מצליחים לבלום את ההערה, ולתת מילה טובה.

הנטייה הזו חולפת בדרך כלל, או לפחות נעשית קלה יותר ופחות בולטת. אבל בינתיים, כל פעם שתוכלו למצוא מילה טובה עבורו, תתנו לו מתנה ענקית שתלך אתו תמיד. בשלב כלשהוא למדה אמי להנות מעזרתי בבישולים, למרות הפפריקה הפזורה על השיש בסיומם, ולתת לי להשתלט על המטבח הנורא והאיום במחיר כוסית נרות שבת אחת שבורה.

בבית שלי, טבענו מטבע. לא שואלים למה, שואלים איך. לא מתעסקים ב'למה זה קרה לך?' 'למה שוב?' אלא ב'איך מנקים את זה?' 'מי מטפל ביין שנשפך?' זה לא תמיד הולך, אבל בגדול, זה הגישה. הרבה יותר פרקטי, הרבה פחות נפגעים בנפש.

כתיבה יפה ברורה ומסודרת.
כמה נחמד לראות שאלו שחוו את הבעיה הזו, אם אפשר לקרוא לה בעיה, הם כשרוניים ומיוחדים.
אני ממש מעריך את המאמץ והזמן שלקחתם כדי להסביר בטוב טעם.
בוודאי שאקח מכאן צידה לדך. תודה.

 

[אילת ח]

נושא נוגע ללב!
יש לי בן שיש לו קצת מזה, וזה בא יותר מרחפנות, אולי קצת טונוס גבוה, כך שהתנועות גסות יותר, (היינו איתו כבר בריפוי בעיסוק)

פעם אחת הוא הרגיש כ"כ דפוק אחרי איזה מקרה בעלי ישב איתו והסביר לו שהוא לא צריך להרגיש דפוק, גם שהוא היה ילד היה קורה לו דברים דומים, לפעים אבדו לו דברים ולפעמים נשבר, הוא ממש נרגע שראה שבמבינים אותו

הם באמת לא אשמים, וזה גם לא עניין של מזל, זה בא או מרחפנות או מפזיזות וחוסר זהירות וכו
אבל מהפעמים שהם נופלים הבטחון העצמי יורד והאשמה העצמית גוברת

 

[לעבעדיקייט]

עדכון מהשטח:
המלצתם. דחפתם. אני רוצה לעדכן אותכם.
לא היה קל. אבל עשיתי את המאמץ. היה נחמד, ממש מקסים. עד ש...
אבל בל נקדים את מאוחר.
ומעשה שהיה ככה היה.
הזמנתי 2 ארונות חדשים למחסן. קל לחיבור. ממש מקסימים. חשבתי לבקש עזרה מהילדים כולם ביחד. סוג של תעסוקה.
אבל אז נזכרתי בהצעות שהיו כאן. ברגע אחד החלטתי, זהו, אני לוקח "רק אותו", ו"רק איתו" אני בונה את הארונות.
קראתי לו. הוא זרח. ממש קרן. עבדנו יחד. הראתי לו את דף ההוראות. לימדתי אותו איך בודקים שקיבלנו את כל החלקים. לקחתי את הזמן עם כל הסבלנות. וזה היה מדהים.
לפתע הגיע האח הגדול ורצה גם לעזור. בדרך לא דרך דאגתי שהאמא תקרא לגדול, וישאיר את זירת העבודה "רק לו".
עברו 20 דקות והנה האח הגדול מופיע שוב, ו...יחד עם האחות הקטנה יותר.
טוב. אני לא יכול לגרש אותם. הם הצטרפו לעזרה. היה נראה שהכל עובד בסדר. היה נראה "שלא אכפת לו". עד שהאח הגדול הציע איזה רעיון, ואני לתומי התלהבתי. ואז זה קרה, כש"הוא" אומר: רגע, אני הצעתי מקודם את הרעיון, עוד לפני שאח שלי הגיע... מה פתאום אתה מתלהב פתאום?!
ב-ו-ם! פ-צ-צ-ת א-ט-ו-ם-!
לזה לא התכוננתי. בסיעתא דשמיא הצלחתי להחלץ מזה. הרגעתי אותו.
ממשיכים.
ואז האח הגדול אמר לו משהו להביא. ו......הוא נפגע. אותי אתה שולח להביא? את כל הדברים הקשים אתה נותן לי לעשות. לעצמך אתה לוקח את הדברים הקלים והכפיים. ת--מ--י--ד-- זה ככה....
אני לא יאריך. מה שקרה שהוא נפגע ועזב.
אני חייב לציין שהגדול לא הגיב כלום. כמובן שבהמשך החמאתי לו ע"י האמא (אם כי נדמה לי כמעט ב100% שהוא "יורד" עליו לא פעם, והלוואי שאני חושד בכשרים...)
בערב דברנו על זה אנחנו ההורים. הרי כל מה שלקחתי אותו זה היה "נטו בשבילו". רק בשבילו. יכולתי לבנות לבד ולסיים במהירות. או עם כל האחים שהיו נהנים.
אז למה. למה זה קרה? (אני מזכיר לכם שמלכתחילה, לא היה נראה שזה אכפת לו שהאח הגיע עם האחות).
ולסיום. לפני שאתם מתקיפים את האח אציין עוד נקודה, כפי שהזכרתי מקודם לכאורה הגדול יורד עליו, עוקץ אותו. אבל מצד שני זה לא נדיר לשמוע את הקטן מתגלגל מצחוק מהבדיחות של הגדול.
ולה' הישועה.

 

[כנפיים]

אז למה. למה זה קרה?

לא שואלים למה, שואלים איך....
מה בפעם הבאה?
צריך להבין שילד שיש לו כבר הסטוריה כאובה בנושא, רגיש פי כמה.
הוא לא רוצה להיות צל. הוא לא רוצה להיות השליח. הוא רוצה להיות שווה בפני עצמו. ומותר לגמרי להחליט שהפעם זה רק הוא.
מותר להורים לומר- הפעם הוא בונה אתי. אולי בפעם הבאה זה יהיה אתה.
על הגדול גם לא צריך להיות טענות. גם הוא רוצה לוודא שהמקום שלו נשאר כמבין ויודע וכו'.
הרעיון בכללי זה לא לפחד. כמובן להיו זהירים ואחראים, אבל לא כל דבר בחיים הוא שווה בשווה. לכל ילד צרכים ויכולות וכישורים ובעיות אחרים, ומותר שיהיו ביניהם הבדלים. לא צריך להיזהר כל הזמן שההוא לא ייעלב, ושהאמא תקרא להוא בדרך אגב, מותר לאבא לומר בכנות ובפשטות- עכשיו אני בונה אתו. בהזדמנות אחרת תוכל לעזור. ייקח קצת זמן אבל הילדים יבינו שזה ככה מעכשיו, ויכבדו את זה, וגם ירוויחו שיש דברים שמיוחדים רק להם.

בכל אופן מרגש לשמוע על היוזמה ועל הרצון הזה. אל תפסיקו. אף אחד לא נפגע כשלשני טוב. זה החרדות שלנו ההורים.

 

[יוחנן ק]

התופעה מוכרת מאוד,

אנו ההורים,
משווים ללא סוף בין הילדים,
כן, אנחנו, אנחנו משווים,
ואנחנו גם דורשים מהילד השני להיות כמו הראשון, אולי אף יותר מכך .. אחרת, הוא סתם עשה קופי..

אם אנו נצליח לעקור מליבנו את הטעות הזאת,
נקח אותו כאילו הוא היה בכור, או בן יחיד,
נפסיק לעשות עמו עוול של השוואות
יהיה זה שכרנו


עוד דבר, שהוא בעצם תוצאה ישירה מהנושא הקודם,

ניתן בו אמון,
ניתן לו לעשות דברים,
גם אם הוא יכשל,
נעודד אותו, ניתן לו הזדמנות, לא אחת ! אלא ללא הגבלה !

 

[ארבע]

אין לי עצות מעבר לכאלו שהועלו כאן - הצורך לבדוק את מקור הבעיה ולהעניק טיפול מותאם - מיקוד ראייה ו/או קשב ו/או מוטוריקה. רק רוצה לציין שנתפסתי לעובדה שציינתם - לקחתם אותו תקופה ארוכה לטיפול יקר שאין לו כיסוי מהקופה. בעיני זהו מעשה ראוי להערצה. הירתמות לטיפול דורשת השקעה שהיא מעבר להשקעת משאבים כלכליים, אם כי גם התחום הזה לא מקופח.בטיפול מושקעים הרבה אנרגיות וכוחות גוף ונפש. ואתם נתתם אותם. כל הכבוד לכם!!!

 

[זושא בלטי]

אני לא מבין בנפש או משהו...
אבל גם אחי הקטן סבל מחלק מהתיאורים פה
בקצת שראיתי פה בתגובות דיברו פה על העלאת הדימוי העצמי של הילד על ידי זה שמאמינים בו וכו'...
אני חושב שלכל ילד יש משהו מסוים שבו הוא טוב וגם לכל שלימזל הכי גדול יש אישהו כישרון....
זה יכול להיות מוזיקה ציור או כל כשרון אחר....
לכן אם הבעיה שלו היא לא מוטורית או התפתחותית אלא באמת בעיה בנפש שהוא שברירי רחפן לחוץ סנדוויץ' או משהו כזה...
פשוט לקחת את הכישרון ולהעצים אותו כי נכון שהילד מרגיש שמאמינים בו אבל אם מעצימים מפתחים ומביאים לידי ביטוי את כישרון של הילד הילד באמת מרגיש שווה בזכות עצמו גם בהתנהגות הכללית
****
כמובן שאני מדבר על ילדים כמו שהגיב @צ ב י ולא על ילד עם קשים פיזיים

מדובר בדברים קטנים מאוד וא"כ מגיע לו לכאורה מלחץ או מריחוף מתמיד
המסקנה
אינו כ"כ מוצא את מקומו במשפחה ובסביבה, ויש לו מחסום בושה/חוסר ביטחון/ חוסר מחמאות

 

[לעבעדיקייט]

אני לא מבין בנפש או משהו...
אבל גם אחי הקטן סבל מחלק מהתיאורים פה
בקצת שראיתי פה בתגובות דיברו פה על העלאת הדימוי העצמי של הילד על ידי זה שמאמינים בו וכו'...
אני חושב שלכל ילד יש משהו מסוים שבו הוא טוב וגם לכל שלימזל הכי גדול יש אישהו כישרון....
זה יכול להיות מוזיקה ציור או כל כשרון אחר....
לכן אם הבעיה שלו היא לא מוטורית או התפתחותית אלא באמת בעיה בנפש שהוא שברירי רחפן לחוץ סנדוויץ' או משהו כזה...
פשוט לקחת את הכישרון ולהעצים אותו כי נכון שהילד מרגיש שמאמינים בו אבל אם מעצימים מפתחים ומביאים לידי ביטוי את כישרון של הילד הילד באמת מרגיש שווה בזכות עצמו גם בהתנהגות הכללית
****
כמובן שאני מדבר על ילדים כמו שהגיב @צ ב י ולא על ילד עם קשים פיזיים

זו בעצם החידה ממה זה נובע?
האמת שעד כעת לא ציינתי שבחברה הוא יחסית חזק.
הוא גם מתנהג כבוגר בסביבת החברה מבבית.

 

[מרגלית חן]

אולי כדאי לבדוק אם הגישה אליו אינה בגדר-
נבואה המגשימה את עצמה.