8#
נורית
בהתחלה הכל היה מטושטש, מכוניות התנגשו לה במוח, הפכו אותו לרסיסים של כאב. אחר הסביבה התבהרה יותר, מתחה קווים של חדר אשפוז ומכשירים רפואיים, סיפרה בשתיקה על תוצאות חוסר תשומת הלב שלה.
סמוך למיטתה ישב בנצי, פניו היו מוסתרות בתחבושת לבנה. עיניו המכוסות לא יכלו לגלות לה את עוצמות הכעס השוכן בהן, עליה, על האסון שהמיטה עליהם.
וכך השעות חלפו, מנחיתות עליה רגליים דוממות ומסע שיקום עתידי שנראה כאין סופי, ורק מילותיו של בנצי על כך שהוא והילדים חולצו בשלום, הצליחו להפוך את המשא שבליבה לאפשרי.
צעדים מתקרבים וקול נקישות מקל מצטרף אליהם, בנצי.
"מה שלומך? התעכבתי קצת".
"דוקטור ליבוביץ' היה פה קודם, הוא אמר שהנשימה שלי יציבה יותר", היא דוממת לרגע, נושמת עמוק, "אבל הוא בכלל לא מרוצה משרירי הרגליים".
בנצי נעצר, "מה זאת אומרת? האם דוקטור סער טעה אתמול כשציין שרואים שיפור?", סימני השאלה שלו דוקרים אותה, מאוכזבים.
"לא יודעת", הקול שלה עייף מידי.
בנצי מתיישב, ידיו משחקות במקל החדש שלו. התחבושת שעוטפת את עיניו צורמת לה פתאום, מזכירה לה כל כך הרבה ציפיות נכזבות. "איך הרגשת כשהבנת שלא תראה יותר?"
גם מזווית ראייתה היא יכולה להבחין בשרירי גופו שמתקשחים, "מה ליבוביץ' אמר?!" שואל בקול גבוה מעט.
תגובתו של בנצי גורמת לה למהר להרגיע: "כלום, כלומר שום דבר שאומר שאני לא אלך, אני רק שאלתי איך הרגשת".
"מה זה משנה עכשיו, את זוכרת את התקופה ההיא מצוין", הוא מתחמק.
"ובכל זאת?"
"אממ... אני זוכר שכעסתי, כעסתי על עצמי ועל אלו שסיבכו אותי, על כל העולם בעצם. הרגשתי שנתתי מעצמי יותר מידי ולא בטוח שהתמורה מצדיקה את זה. זהו, יותר טוב עכשיו?"
"כן", היא לוחשת, מזהה כעס שעוד לא כבה. או אולי הובער מחדש.