סיפור בהמשכים יונה ספיר פינת ליבי קליין | פנאפיק כפול>

[מימיי]

פרק עצוב ויפה
אבל מה עם רותם, התינוק?

מסכימה.

הכתיבה שלך מדהימה אותי כל פעם מחדש!!

 

[-חיה-]

הפרק די קצר, אבל הבאים בתור יהיו יותר ארוכים בעז"ה.

4#

הוא מגיע לדלת החדר ונתקל במישהו.

המישהו הזה תופס אותו, מונע ממנו להתנגש גם ברצפה, "מה קרה לך?" הוא שואל בקול שבנצי שמע ממש לאחרונה, ואם היה צלול אולי היה זוכר מתי.

"העיניים", הוא מגמגם, אין לו שמץ איך הכאב הזה נראה כלפי חוץ, פרט לכך שהן נוזלות ללא שליטה.

"כן, אני רואה". האיש מושיב אותו במיטה הפנויה בחדר, "הן לא נראות טוב בכלל".

כמה שניות של שקט עוברות ואז שוב נשמע קולו של האיש, "אבא, אני אצל הבחור שאמרתי לך, פרופסור רובינשטיין יושב איתך עכשיו, נכון? תגיד לו שאני צריך אותו בדחיפות".

רחש של תגובה נשמע ברקע, ואחר כך האיש ממשיך לדבר, "הוא יחכה לי במחלקה? מעולה, אני אקח אותו. עוד עשר דקות גג נהיה שם", צליל ניתוק נשמע, השיחה נגמרה.

"בנצי, אתה מסוגל ללכת עכשיו למחלקת עיניים? אני אלווה אותך", מילותיו של האיש גדושות באכפתיות, מביאות את בנצי להיזכר בזהותו. זה יותם! המתמחה שעזר להעביר את נורית לאיכילוב, מה הוא עושה כאן?

"אני מסוגל, נראה לי", לא בטוח בכלל.

"אממ... אולי אני אביא כיסא גלגלים, יש בקצה המסדרון חדר ציוד אם אני לא טועה" ובלי לחכות לתגובתו של בנצי, הבחור הולך, משאיר את בנצי עם מחשבות על מפקד חוליית כידון בדימוס שהפך לעיוור המובל בכיסא גלגלים, הישג נאה.

 

[משולש ברמודה]

כתיבה יפה מאד.
מה שאת עושה כאן זה בעצם 'קרוסאובר' - חיבור בין שני עולמות קיימים ליצירה אחת. ז'אנר מעניין מאד בעולם הפאנפיקשיין.

 

[RIVKA W]

זה פשוט...
אין לי מילים.

 

[-חיה-]

כתיבה יפה מאד.
מה שאת עושה כאן זה בעצם 'קרוסאובר' - חיבור בין שני עולמות קיימים ליצירה אחת. ז'אנר מעניין מאד בעולם הפאנפיקשיין.

תודה!
לא ידעתי שזה ז'אנר רשמי, כיוונתי לדעת גדולים?
ומאיפה כל הידע הזה שלך?
את שופעת!

זה פשוט...
אין לי מילים.

תודה!
מסמיקה פה...

 

[משולש ברמודה]

לא ידעתי שזה ז'אנר רשמי, כיוונתי לדעת גדולים?
ומאיפה כל הידע הזה שלך?

לא יודעת כמה גדולים. אבל בהחלט עולם הפאנפיקשיין מלא במושגים.
אישית הייתה תקופה שיצא לי לקרוא הרבה בסגנון אז למדתי קצת על הסוגים...

 

[רוח פרצים]

הפרק די קצר, אבל הבאים בתור יהיו יותר ארוכים בעז"ה.

4#

הוא מגיע לדלת החדר ונתקל במישהו.

המישהו הזה תופס אותו, מונע ממנו להתנגש גם ברצפה, "מה קרה לך?" הוא שואל בקול שבנצי שמע ממש לאחרונה, ואם היה צלול אולי היה זוכר מתי.

"העיניים", הוא מגמגם, אין לו שמץ איך הכאב הזה נראה כלפי חוץ, פרט לכך שהן נוזלות ללא שליטה.

"כן, אני רואה". האיש מושיב אותו במיטה הפנויה בחדר, "הן לא נראות טוב בכלל".

כמה שניות של שקט עוברות ואז שוב נשמע קולו של האיש, "אבא, אני אצל הבחור שאמרתי לך, פרופסור רובינשטיין יושב איתך עכשיו, נכון? תגיד לו שאני צריך אותו בדחיפות".

רחש של תגובה נשמע ברקע, ואחר כך האיש ממשיך לדבר, "הוא יחכה לי במחלקה? מעולה, אני אקח אותו. עוד עשר דקות גג נהיה שם", צליל ניתוק נשמע, השיחה נגמרה.

"בנצי, אתה מסוגל ללכת עכשיו למחלקת עיניים? אני אלווה אותך", מילותיו של האיש גדושות באכפתיות, מביאות את בנצי להיזכר בזהותו. זה יותם! המתמחה שעזר להעביר את נורית לאיכילוב, מה הוא עושה כאן?

"אני מסוגל, נראה לי", לא בטוח בכלל.

"אממ... אולי אני אביא כיסא גלגלים, יש בקצה המסדרון חדר ציוד אם אני לא טועה" ובלי לחכות לתגובתו של בנצי, הבחור הולך, משאיר את בנצי עם מחשבות על מפקד חוליית כידון בדימוס שהפך לעיוור המובל בכיסא גלגלים, הישג נאה.

וואי.
מדהים.
יותם ממש דומה לעצמו כאן. ממש דומה ליותם של ליבי קליין.
הרוך הזה...
גם בנצי לא רע. ממש ממש לא.
תזכרי שאני אמרתי ראשונה שיש לך כישרון נדיר.

 

[-חיה-]

וואי.
מדהים.
יותם ממש דומה לעצמו כאן. ממש דומה ליותם של ליבי קליין.
הרוך הזה...
גם בנצי לא רע. ממש ממש לא.
תזכרי שאני אמרתי ראשונה שיש לך כישרון נדיר.

הי @רוח פרצים סוף סוף צצת
לאן נעלמת?
ותודה על המחמאות, כיף שהתחברת!
אפילו שזה לא סוחט דמעות...

 

[מימיי]

הפרק די קצר, אבל הבאים בתור יהיו יותר ארוכים בעז"ה.

4#

הוא מגיע לדלת החדר ונתקל במישהו.

המישהו הזה תופס אותו, מונע ממנו להתנגש גם ברצפה, "מה קרה לך?" הוא שואל בקול שבנצי שמע ממש לאחרונה, ואם היה צלול אולי היה זוכר מתי.

"העיניים", הוא מגמגם, אין לו שמץ איך הכאב הזה נראה כלפי חוץ, פרט לכך שהן נוזלות ללא שליטה.

"כן, אני רואה". האיש מושיב אותו במיטה הפנויה בחדר, "הן לא נראות טוב בכלל".

כמה שניות של שקט עוברות ואז שוב נשמע קולו של האיש, "אבא, אני אצל הבחור שאמרתי לך, פרופסור רובינשטיין יושב איתך עכשיו, נכון? תגיד לו שאני צריך אותו בדחיפות".

רחש של תגובה נשמע ברקע, ואחר כך האיש ממשיך לדבר, "הוא יחכה לי במחלקה? מעולה, אני אקח אותו. עוד עשר דקות גג נהיה שם", צליל ניתוק נשמע, השיחה נגמרה.

"בנצי, אתה מסוגל ללכת עכשיו למחלקת עיניים? אני אלווה אותך", מילותיו של האיש גדושות באכפתיות, מביאות את בנצי להיזכר בזהותו. זה יותם! המתמחה שעזר להעביר את נורית לאיכילוב, מה הוא עושה כאן?

"אני מסוגל, נראה לי", לא בטוח בכלל.

"אממ... אולי אני אביא כיסא גלגלים, יש בקצה המסדרון חדר ציוד אם אני לא טועה" ובלי לחכות לתגובתו של בנצי, הבחור הולך, משאיר את בנצי עם מחשבות על מפקד חוליית כידון בדימוס שהפך לעיוור המובל בכיסא גלגלים, הישג נאה.

אחלה פרק!
רק תדאגי שפעם הבאה לא תאכזבי שוב עם פרק קצר

 

[-חיה-]

אחלה פרק!
רק תדאגי שפעם הבאה לא תאכזבי שוב עם פרק קצר

תודה!
בעזרת ה' הבאים יהיו ארוכים יותר.

 

[-חיה-]

5#

כאבים יכולים להתבטא בשלל דרכים, הם יכולים להידמות לאש שורפת או לפטישים כותשים, הם יכולים לצרוב עד לשד העצמות או לדקור באלף מחטים. לכאוב זה כואב, מאוד. הוא מנסה לרכז את כל מוחו במשמעויות של המילה כאב, ולו רק כדי להפחית את עוצמתו, בדיוק כפי שלמד בהכשרתו לסוכן, מנסה וכושל.

פרופסור רובינשטיין בודק את עיניו תוך שהוא מתחקר את ההיסטוריה המרתקת שלהן, "אז עצב הראיה שלך נפגע בתאונה, אם הבנתי נכון",

"הבנת מעולה",

"והיו לך דלקות כאלו מאז?"

אז זאת דלקת? טוב לדעת, הוא חשב שאלו צמד הרי געש שהתנחל לו מתחת למצח, "לא הרבה, עד כמה שזכור לי".

"אני מבין", עונה הפרופסור בטון מהורהר, "מה שאני לא מבין זה שהפגיעה הייתה בעצב הראייה, לא בעיניים עצמן",

"אתה חושב שהעיניים נפגעו בתאונה האחרונה?" תוהה יותם בקול טעון, אם זה נכון אז האחריות היא גם שלו.

"אדון שיין מלומד בתאונות", מגחך הפרופסור, לא מודע על עומק אמיתות דבריו, "אני חושב שאחרי התאונה הרופאים התרכזו בגברת ואותו בדקו בצורה מעורפלת מידי. סלח לי על הישירות שפירא, אבל זה לא מעיד על מקצוענות".

"אני הוא זה שהתחמק מהבדיקות", בנצי ממהר לחפות על יותם, "וגם אם לא חוויתי דלקות מרובות, את כאבי העיניים אני מכיר מספיק כדי להתעלם מהם. עד ההתפרצות לא חשבתי שזה כזה חמור". והסתובבתי שבוע עם משקפי שמש כדי שאף אחד לא יאלץ אותי לערוך סדרת בדיקות בזמן שנורית נאבקת על בריאותה, גם לא אייל.

"יותם, תן לי אבחנה של המקרה ודרכי טיפול", פרופסור רובינשטיין יורה את המילים בנחרצות, מלווה אותן בחיוך שנסתר מעיניו של בנצי, משאיר לו לתהות עד כמה מתמחה בטיפול נמרץ מכיר את תורת טיפולי העיניים.

אבל יותם מפתיע, הוא מאבחן את הפגיעה בשטף משפטים גדושים בידע, והמחמאות של הפרופסור על ההצעות לטיפול מגלות לו שהקשר ביניהם הוא לא כשל דוד ואחיין, אלא יותר כמו מורה ותלמיד.

"אני צריך אותך אצלי", מציין הפרופסור כשיותם מסיים, "טיפשי לבזבז כישרון כמו שלך בטיפול נמרץ",

"אני ממש לא מבוזבז שם, ואיש בטיפול נמרץ לא דורש ממני את הדיוק המקסימאלי שאין לבעל מוגבלות כמוני".

ההפתעה פוערת את פיו של בנצי, מצליחה למתן אפילו את כאבו, יותם בעל מוגבלות? מה פתאום?!
הדמות הדמיונית שמוחו יצק לקולו של יותם נמוגה, ובמקומה תבנית חדשה מתחילה להירקם, מתלבטת בין מכשיר שמיעה לרגל תותבת, איזה מגבלה יש למתמחה הצעיר?

פרופסור רובינשטיין ויותם ממשיכים להתווכח קלות, והטיעונים של כל צד מתיזים רסיסי היסטוריה משותפת, מעמיקים את סקרנותו של בנצי.

 

[מימיי]

5#

כאבים יכולים להתבטא בשלל דרכים, הם יכולים להידמות לאש שורפת או לפטישים כותשים, הם יכולים לצרוב עד לשד העצמות או לדקור באלף מחטים. לכאוב זה כואב, מאוד. הוא מנסה לרכז את כל מוחו במשמעויות של המילה כאב, ולו רק כדי להפחית את עוצמתו, בדיוק כפי שלמד בהכשרתו לסוכן, מנסה וכושל.

פרופסור רובינשטיין בודק את עיניו תוך שהוא מתחקר את ההיסטוריה המרתקת שלהן, "אז עצב הראיה שלך נפגע בתאונה, אם הבנתי נכון",

"הבנת מעולה",

"והיו לך דלקות כאלו מאז?"

אז זאת דלקת? טוב לדעת, הוא חשב שאלו צמד הרי געש שהתנחל לו מתחת למצח, "לא הרבה, עד כמה שזכור לי".

"אני מבין", עונה הפרופסור בטון מהורהר, "מה שאני לא מבין זה שהפגיעה הייתה בעצב הראייה, לא בעיניים עצמן",

"אתה חושב שהעיניים נפגעו בתאונה האחרונה?" תוהה יותם בקול טעון, אם זה נכון אז האחריות היא גם שלו.

"אדון שיין מלומד בתאונות", מגחך הפרופסור, לא מודע על עומק אמיתות דבריו, "אני חושב שאחרי התאונה הרופאים התרכזו בגברת ואותו בדקו בצורה מעורפלת מידי. סלח לי על הישירות שפירא, אבל זה לא מעיד על מקצוענות".

"אני הוא זה שהתחמק מהבדיקות", בנצי ממהר לחפות על יותם, "וגם אם לא חוויתי דלקות מרובות, את כאבי העיניים אני מכיר מספיק כדי להתעלם מהם. עד ההתפרצות לא חשבתי שזה כזה חמור". והסתובבתי שבוע עם משקפי שמש כדי שאף אחד לא יאלץ אותי לערוך סדרת בדיקות בזמן שנורית נאבקת על בריאותה, גם לא אייל.

"יותם, תן לי אבחנה של המקרה ודרכי טיפול", פרופסור רובינשטיין יורה את המילים בנחרצות, מלווה אותן בחיוך שנסתר מעיניו של בנצי, משאיר לו לתהות עד כמה מתמחה בטיפול נמרץ מכיר את תורת טיפולי העיניים.

אבל יותם מפתיע, הוא מאבחן את הפגיעה בשטף משפטים גדושים בידע, והמחמאות של הפרופסור על ההצעות לטיפול מגלות לו שהקשר ביניהם הוא לא כשל דוד ואחיין, אלא יותר כמו מורה ותלמיד.

"אני צריך אותך אצלי", מציין הפרופסור כשיותם מסיים, "טיפשי לבזבז כישרון כמו שלך בטיפול נמרץ",

"אני ממש לא מבוזבז שם, ואיש בטיפול נמרץ לא דורש ממני את הדיוק המקסימאלי שאין לבעל מוגבלות כמוני".

ההפתעה פוערת את פיו של בנצי, מצליחה למתן אפילו את כאבו, יותם בעל מוגבלות? מה פתאום?!
הדמות הדמיונית שמוחו יצק לקולו של יותם נמוגה, ובמקומה תבנית חדשה מתחילה להירקם, מתלבטת בין מכשיר שמיעה לרגל תותבת, איזה מגבלה יש למתמחה הצעיר?

פרופסור רובינשטיין ויותם ממשיכים להתווכח קלות, והטיעונים של כל צד מתיזים רסיסי היסטוריה משותפת, מעמיקים את סקרנותו של בנצי.

אאוץ'
כואב לי בשביל בנצי שהוא כזה חסר אונים.
פרק יפיפה!!

 

[-חיה-]

6#

אם עיניו היו פועלות כראוי, הוא היה יכול להבחין בכמות האנשים שצופה בו כעת ומסיטה את עיניה ברחמים, אז גם היה יודע מתי להתכווץ ומתי לנשום לרווחה.

אבל כשיותם מוביל אותו שוב במסדרונות בית הרפואה בכיסא המביש, הוא מעדיף להתעלם מהבושה שאופפת אותו ולדמיין שאף אחד מבליל האנשים והקולות לא מתייחס אליו, בכל זאת לא חסרים כאן חולים.

"הגענו", יותם מעדכן אותו,

"תודה", הוא נעמד על רגליו, את החדר של נורית הוא מכיר היטב, על אף הסחרור, "עשית בשבילי מעל ומעבר, הצלת אותי!"

"תודה לאלוקים שכיוון אותי להגיע הנה בזמן הנכון", קולו של יותם ספוג בהתפעלות חמה, "זאת השגחה פרטית של ממש".

המילים של יותם מוכרות לבנצי, הן דומות מאוד לסגנונו של אייל מאז שהפך לדתי, ומוחו סורג כיפה כחלחלה לראשו של יותם. "אתה דתי?"

"חרדי", מדייק יותם.

שביב נסתר מבצבץ בקולו של יותם, מלבה את יצר הסקרנות של הסוכן לשעבר, ומצטנן רגע אחר כך למשמע פסיעות החוצות את דממת החדר.

"שיין אתה פה, חיפשנו אותך", אומר קולו של דוקטור ליבוביץ', מהיר כתמיד, "ושלום גם לך שפר",

"שפירא", יותם מתקן, "טוב לראות אותך", מוסיף בקול חם.

"תודה שפר, סליחה, שפירא. באתי לכאן בשביל גברת שיין", קולו של הדוקטור נעשה מהיר יותר, מגביר את הכאב שבעיניו.

"נורית בסדר?" האם יותם שם לב למשהו ושתק?

"כן, בהתאם לנסיבות כמובן. המדדים שלה יציבים כבר עשרים שעות והמגמה חיובית מאוד. אם עד הבוקר לא יחול שינוי נוכל להוריד את מינון חומר ההרדמה".

"והיא תתעורר?" הוא שואל ברצון להיאחז במילים ברורות, ניצני תקווה מנצנצים בקולו.

"אם המדדים ישארו יציבים נוכל להעיר אותה", משיב הדוקטור בקול יודע כל.

על אף סחרורו וכאביו נורה קטנה מהבהבת בראשו, מזהירה אותו על מידע שהפרופסור מבקש לדחות, "ומה יהיה עם הרגליים שלה?"

"אנחנו עוד לא שם, קודם היא צריכה להתעורר ואז נעריך את ממצבה במקצועיות רבה יותר",

"אני מבין, תודה דוקטור".

פסיעותיו של הדוקטור נעות לכיוון הדלת ונעצרות, "שיין, אומנם אני לא יכול לתת לך הערכת מצב, אבל אם שפירא עומד לידך על שתי רגליו ואפילו מדבר אז גם נורית עוד תשתקם".

"אמן", אומר יותם מצרף רגש לתפילתו, מאשר את מילותיו של הדוקטור.

"אמן", חוזר אחריו בנצי, אמן ואמן.

 

[משולש ברמודה]

יפה מאד!
הכתיבה מזכירה לי את האווירה בספרים של ליבי קליין (לפחות בשלושת הראשונים אותם קראתי).

המילים של יותם מוכרות לבנצי, הן דומות מאוד לסגנונו של אייל מאז שהפך לדתי, ומוחו סורג כיפה כחלחלה לראשו של יותם. "אתה דתי?"

משום מה לא מסתדר לי בראש עם הדמות המקורית של אייל (אבל אולי מתאים יותר לספרים האחרונים בהם הסופרת ניסתה קצת יותר להחזירו בתשובה ולקדש את מעשיו)

"כן, בהתאם לנסיבות כמובן. המדדים שלה יציבים כבר עשרים שעות והמגמה חיובית מאוד. אם עד הבוקר לא יחול שינוי אז נוכל להוריד את מינון חומר ההרדמה".

"אם המדדים ישארו יציבים אז נוכל להעיר אותה", משיב הדוקטור בקול יודע כל.

בשני המשפטים האלו אפשר לוותר על המילה 'אז', היו עוד כמה מקומות כאלו בקטע.

 

[-חיה-]

יפה מאד!
הכתיבה מזכירה לי את האווירה בספרים של ליבי קליין (לפחות בשלושת הראשונים אותם קראתי).

תודה!
בגלל שהם נמצאים בבית חולים שזה המגרש של ליבי קליין אז יצא לי יותר בסגנון שלה.

משום מה לא מסתדר לי בראש עם הדמות המקורית של אייל (אבל אולי מתאים יותר לספרים האחרונים בהם הסופרת ניסתה קצת יותר להחזירו בתשובה ולקדש את מעשיו)

צודקת

בשני המשפטים האלו אפשר לוותר על המילה 'אז', היו עוד כמה מקומות כאלו בקטע.

תודה! תיקנתי את זה.

 

[-חיה-]

לכל הבקיאים בליבי קליין, זוכרים את המוגבלויות של יותם בצורה מפורטת?
זכור לי פזילה, בעיה ביד וצליעה, אני צודקת?

חשוב לי ממש בשביל ההמשך

 

[-חיה-]

בקשתם ארוך? קבלו ארוך!

7#

נורית התעוררה, אבל לא לבד. יחד עם עיניה שנפקחו התעורר גם גופה והחל לכאוב, ולמרות התקווה והעידוד של הרופאים לגבי העתיד, נורית דווקא טוענת שהרגליים שלה לא מראות סימני תזוזה.

הוא משתדל לשהות לצידה מתי שרק יכול, זוכר איך היא טיפלה בו במסירות כשהוא היה במצב דומה, אבל יכולותיו מוגבלות, כמוהו.

בין לבין עליו לקפוץ לפרופסור רובינשטיין שלקח את הדלקות בעיניו תחת חסותו ומטפל בהן בעצמו, "יותם ביקש ממני להיות אחראי עליך באופן אישי, אחרת אתה תזניח את העיניים, הוא טועה?"

"אני חושש שכן, חבר שלי תפס אותי, אין לך מושג איזה צעקות הרים עלי", הוא ממשש את אוזנו, כמו בודק את תקינותה.

הפרופסור מצחקק ומחווה את דעתו: "מזל שזה נגמר בצעקות, עם החברים הפירומנים שלך כל המחלקה עלולה לעלות באש",

בנצי צוחק קלות, כאילו נדבק מהפרופסור שמולו. "אז זיהית אותו", מציין כבדרך אגב, "הוא נראה פחות מפחיד מקרוב, נכון?"

"אפשר לומר", משיב הפרופסור, מוריד את התחבושת העוטפות את עיניו של בנצי, "אז מה, אתה גם שותף למעללים שלו?"

נעים להיות ללא התחבושת הלוחצת, הוא מעביר את אצבעותיו במעלה גשר האף, נזהר ממגעה הרטוב של הדלקת, "אייל מספיק מפורסם גם בלעדי". צעדים חרישיים מצטרפים לשיחה וחושי הסוכן של בנצי מזהים אותם במיידי, "שלום הגננת, באת לבדוק שאני בסדר?"

"מאה בחיזוי מהלכים! תמיד היית טוב", אומר החבר הפירומן שלו.

"תודה על המחמאה, רק אל תשכח להביא לי מדבקה ולכתוב פתק נחת לאמא".

הפרופסור מורח משחה על עיניו ועוטף אותן בתחבושת חדשה, "אז אתה אייל גלבוע? נעים מאוד! תמיד נחמד לפגוש אגדות מהלכות".

"בהחלט", משיב אייל, ניצוץ משועשע בקולו, "הרי אגדות בכיסא גלגלים הרבה פחות מעניינות".

"אני כבר לא זקוק לכיסא, אני מסתפק במקל הצנוע שקנית לי", הוא מחייך, ולחיוך הזה יש טעם לוואי כואב.

אייל מזהה את תחושותיו של פיקודו לשעבר ומחליט לקצר עניינים, "אז גמרנו להיום פרופסור?"

"כן", הוא משיב ופונה אל בנצי: "תבוא מחר ברבע לשתיים, יש לי בבוקר ישיבת רופאים".

"תודה פרופסור! אני לא יודע אם אוכל להשיב לך אי פעם על המסירות הזו".

"זה עניינים שלי ושל יותם, אל תתערב. אולי בזכות זה הוא יחזור לכאן".

הם יוצאים מהחדר, צועדים לעבר פינת ישיבה שקטה ומתיישבים, "נחמד היותם הזה, אדם טוב", מציין אייל.

"כן, הוא אדם מיוחד".

"מעניין, חשבתי שהוא יהיה אחרת לגמרי", הקול של אייל מתפלא, מהורהר.

משהו בדבריו של אייל נראה לו כשגוי, "אתה לא חשבת, אתה ראית אותו והדבקת לו סטיגמות לפי המראה החיצוני שלו: חרדי צולע עם יד עקומה", מבלי משים הוא חוזר על דבריו של פרופסור רובינשטיין כשתיאר את פציעתו של יותם.

"זה מה שכולם עושים, לא? חוץ מעיוורים כמובן..."

"הי!" טון דיבורו של בנצי עולה באזהרה, מסמן על גבולות שלא חוצים.

"אתה התחלת", אייל מיתמם.

הם שותקים, מאזינים להמולת המקום שסביב, ולבסוף בנצי פוצה פיו, "אולי לפעמים גם אדם רואה צריך להיות קצת עיוור, חבל לקטלג את השני רק על פי המראה החיצוני שלו".

"וואו! יש לך את זה! גם סיפור חיים וגם מסר, אתה יכול רשמית להיות מרצה מבוקש", הצחוק של אייל מדביק את בנצי, מגיר מעיניו דמעות כואבות.

מחשבה זעירה מעיזה לעלות בו, נקודת מבט שונה ממה שחשב עד היום, אולי הפציעה לא הייתה לחינם?

 

[משולש ברמודה]

את משתפרת מקטע לקטע! כתיבה מעולה.
את האמת שאין לי מושג כל כך מה בדיוק הסיפור עם יותם (זוכרת שנפצע בראש וכמובן חזר בתשובה באיזשהו שלב...) אבל גם בלי להכיר את הדמות המקורית אני נהנית מהאפיון.

 

[-חיה-]

את משתפרת מקטע לקטע! כתיבה מעולה.
את האמת שאין לי מושג כל כך מה בדיוק הסיפור עם יותם (זוכרת שנפצע בראש וכמובן חזר בתשובה באיזשהו שלב...) אבל גם בלי להכיר את הדמות המקורית אני נהנית מהאפיון.

תודה!
ניסיתי לכוון בפרק הזה לסגנון של אייל גלבוע אחרי הארה שלך, כי זה גם פנאפיק של מרגל להשכרה

 

[אריאלל34]

פרק יפהפה! ממש אהבתי.
את הולכת להכניס גם את אלי מתישהו לסיפור?