סיפור בהמשכים יונה ספיר פינת ליבי קליין | פנאפיק כפול>

שרהלה שרהלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
הוי. זה טוב.
מבטא את סערות הרגשות שמאפיינים את מהללאל.
בטח ביחס לאיסתרק.
אבל מתאים למהללאל לקבל על עצמו את הדין באהבה מעוררת הערצה.
נכון, אבל תמיד בסוף הלב שלו עדיין כואב... הוא שלח כסף לאבא הגדול אפילו שזה כאב לו
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
נכון, אבל תמיד בסוף הלב שלו עדיין כואב... הוא שלח כסף לאבא הגדול אפילו שזה כאב לו
לא. כי זה נורא הרואי לעשות את זה.
להתגבר מעל חסמי הילדות ועוד כל מיני קישקושי פסיכולוגים כאלה...
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
טוב, לא יצא לי מכתב לסופרות, אבל לפחות משהו:


"אייל אתה בקו מאובטח?"
"כן, למה? מואב עלה על כיוון חדש?"
"יותר מזה"
"אוקי, דקה אני חוזר אליך"

"דבר"

"זוכר את האקרית?"
"זאת שחשפה אותך בוושינגטון?"
"אהה, מסתבר שזה הידיים שלה"
"וואו! נשמע לא פשוט"
"ועוד איך! היא העבירה את כל החומר שבתיק שלך לצד שלישי. הסיפור של ג'ון סמית הוא בדיחה לעומתה"
"לא! אין לי כוח לעוד משהו! יש לכם קצה חוט?"
"הרבה מעבר, לא תאמין לאן מובילים העקבות"
"איראן?"
"יותר קרוב"
"סוריה, לבנון, עיראק? אל תגיד לי שג'נין או משהו"
"בני ברק"
"מה הקשר? חוליה חדשה?"
"לא חוליה, יותר בכיוון של סופרת"
"מה זה הצחוק הזה?!"
"אמיתי! היא נחשפה לכל התיקים הכי סודיים! מואב ורועי מנסים למזער נזקים, אבל זה נראה די אבוד"
"אבל מה היא רוצה לקבל מהתיק שלי למען ה'?"
"לא תאמין מה"
"נו???"
"אתה מפורסם אחי"
 
נערך לאחרונה ב:

שרהלה שרהלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
"אה. אתה ממש טוב בשפות פנרס. גם אתה למדת אצל המורה הזקן לשפות?"
איזדרו החכם, לא זכיתי ללמוד אצלו, אך בתור המחנך שלך יצא לי לא פעם להיות נוכח בשיעורים... לשון הקודש לא למדתי אצלו, כמובן...
 

רוח פרצים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי

שרהלה שרהלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
משום מה מציק לי שתמיד יוזבד נשכח בצד, אז להלן:

בשם תושבי כוזר בכלל ואחוזת בנטיליאן בפרט, ברצוני להודות לגברת מיה קינן על כל המכשולים שעמדו בדרכינו ועל הפתרונות שבאו משמים, דרכך. התקופה הקשה למדה אותי הרבה, וגילתה בכל אחד מאיתנו כוחות שהוא לא היה מודע להם.

גם אני, שאול בנטיליאן, מצטרף לתודה. בטוחני כי לולא הניסיון ההוא הייתי ממשיך והופך לאדם ממורמר, אך עתה למדתי להכיר במה שיש לי, ולהוקיר את זכרונו של סבינו הגדול. יוזבד היה עשוי להיות למלך מצוין, אך תודות לך יושב הוד מלכותו איסתרק על כיסאו ויוזבד נמצא איתי יחד, באחוזת בנטיליאן הפוריה.

שנינו מודים לך מקרב ליבנו,
יוזבד בנטילאן, מנהל אחוזת בנטיליאן
שאול בנטיליאן
פה, אחוזת בנטיליאן, צפון כוזר האחת.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
בוקר טוב!
נראה שנהנתן אתמול בלילה אחרי שפרשתי:)

נחמד שהאשכול נכנס לנושאים החמים, אבל מקווה שמי שיכנס לאשכול ימצא את הפרק הבא בין שלל ההודעות :sne:

מקסימום כשאני אעלה את הפרק הבא אני אבקש מהמנהלים להוסיף קישור אליו מההודעה הראשונה.
אפרופו פרק הבא,
מתי הוא עולה?
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
2#
מרכז רפואי זיו, צפת.

מסדרונות מחלקת טיפול נמרץ לא אמורים להיות זרים בשבילו, בשנותיו כסוכן מוסד ואחר כך בשוק החופשי הוא ביקר בהם יותר מעשר פעמים, מבקר חברים לנשק או מוודא הרג של מבוקש. אבל הוא מעולם לא שהה בהם מאז שמאור עיניו כבה, ועוד יותר, אף פעם לא נכח במחלקה בתפקיד בן משפחה.

אייל יושב לצידו, קורא תהילים בלחש קולני מעט, כמו מבקש להשמיע לו את תפילתו. פיו שלו עצמו דומם, אפילו לקרוא תהילים נבצר ממנו.

מישהו מתקרב אליו, צעיר קל גוף. רעש גלגלי העגלה שמתלווה אליו מלמד את בנצי שמדובר באיש רפואי. הוא נעמד, מחניק אנחה הנובעת מהמכות היבשות שספג ושואל: "מה עם נורית?"

התשובה מתאחרת, ולמרות שאינו יכול לבחון את פניו של האיש, הוא מתחיל לקלוט את המצב. אייל מתרומם אף הוא, שם יד תומכת על כתפו.

"הניתוח עבר", קולו של האח חורק מעט, "תרצה לשבת במקום פרטי יותר?"

הוא מהנהן, מניח לאייל להוביל אותו אחרי האח, טוב שיש חברים.

הם נכנסים לחדר ומתיישבים. אם לא היה עיוור ודאי היה מסיט עיניו מהיושב מולו, תוקע אותן בשולחן החוצץ ביניהם, אבל כעת מבטו פונה קדימה ורק מחשבותיו מתרוצצות במוחו בבהלה.

"מה שלומה?" הוא פולט, מנסה לשלוט ברעידותיו,

"קודם אציג את עצמי, אני יותם שפירא, מתמחה במחלקת טיפול נמרץ, יצאתי כעת מהניתוח של נורית".

"נורית הגיעה עם חמישה שברים וגם הריאות שלה נפגעו", מספר יותם, "חלק ניכר מהניתוח עסק בריאות אבל בחסדי שמיים הצלחנו", קולו של האח מנסה לשדר רגיעה, מצליח בקושי.

הוא מסתיר משהו, חושי הסוכן שלו זועקים את זה, במיוחד שמצטרפים אליהם אוזני עיוור מחודדות, "מה עוד קרה לה?" הוא מעדיף לדעת הכל וכמה שיותר מהר.

"תראו, נורית ספגה פגיעה חזיתית מרכב שבא ממול, נגרמה לה פגיעת ראש. אנחנו עוד לא יודעים את חומרת הפגיעה, אני מעריך שהרופא המנתח יוכל לתת מידע ברור יותר בשעות הקרובות".

"רק שלא תהיה עיוורת", בנצי פולט, איזה מזל רע נפל עליהם,

המתמחה נועץ בו מבט, הוא מרגיש את זה בדיוק כמו שהוא מרגיש את זרועו של אייל מתהדקת על כתפו, מנסה לייצב אותו.

"אני עיוור", הוא מבאר, כאילו שהמתמחה לא שם לב, "לא מגיע לילדים שלי שגם אמא שלהם תתעוור",

השקט מתעמק לרגע, מדגיש את מבוכתו של המתמחה ואחר כך נפסק, "אני מבין. תראה, העיניים לא נמצאות בטווח הפגיעה לפי האבחנות שערכנו", הוא נושם עמוק, אולי מהקושי לתאר את מצבה של נורית. "החשש המרכזי הוא לגבי פגיעה בתאי עצב במוח הקשורים לתנועת הרגליים".

"הרגליים שלה יהיו משותקות?!" נחשי חרדה מתחילים לחנוק אותו. דמותה של נורית כפי שראה אותה בפעם האחרונה בבית בוושינגטון מצטיירת מול עיניו, זה כל כך לא מתאים לה!

"צר לי" לא קל לו בכלל, "כרגע האבחנות שלנו לא יכולות לשלול שיתוק, אם כי המצב לא מוחלט. בעוד שלוש שעות נורית תכנס לבדיקת מעמיקות יותר ואז נוכל לדעת יותר".

הפעם אייל הוא זה שפוצה פיו, "שלוש שעות? זה יותר מידי זמן!"

"יש שם תור כרגע", מסביר המתמחה בקול נבוך, "אני אנסה לקדם את התור ככל שיתאפשר", הוא באמת רוצה לעזור, בנצי מרגיש את הנחישות המבצבצת בקולו של המתמחה.

אייל מודה למתמחה ותומך בחברו לצאת מהחדר, "אני צריך מקל נחייה חדש", מציין בנצי חרש, נבוך להיות תלוי כל כך.

"אדאג לזה, אבל קודם כדאי להעביר את נורית למרכז רפואי מתקדם יותר", בכל זאת פגיעת ראש.
 

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
האשכול עבר סינון. קהילת כתיבה אינה מקום לשיח אישי ולהתבטאות בלתי מקצועית.
מבקשת להזכיר את כללי הפורום:
5. המקצוענים בע"מ

כמה כללים לשמירה על מקצועיות הפורום:

א. כל אשכול, עוסק רק בנושא המקורי שלו. בלי סטיות.
לא נוח להתעסק עם אשכולות מרובי תגובות הקופצות מנושא לנושא והופכות את האשכול לרכבת הרים-שדים משולבת-מטורפת.
לפני כל תגובה, בדקו: האם התגובה עוסקת בנושא האשכול? אם לא - זה לא המקום שלה.
הנושא חשוב בכל זאת? אפשר לפתוח אותו באשכול חדש עם כותרת מתאימה.
לא מספיק חשוב לנושא חדש ולא קשור לנושא כאן אלא דרך אגב? אז פשוט לוותר.

כך תעזרו לכל מי שבא לחפש מידע בפורום המקצועי (וגם לעצמכם בעתיד) למצוא את מה שהוא צריך באשכולות ייעודיים, ולא בחיפוש מתיש בתוך שרשורים בלתי נגמרים.

ב. תגובות לגופו של עניין ולא לגופו של ניק.
התגובה מתייחסת לנכתב, "ממי שאמרה". בלי יחס למי שכתב אותה, בלי "ירידות" ועקיצות.
הדבר חשוב בכפליים כשמדובר בפורום דו-מגדרי, שאין לו כל מטרה להפוך ל"פורום חברתי", והוא אפילו מתנגד לזה.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
2#
מרכז רפואי זיו, צפת.

מסדרונות מחלקת טיפול נמרץ לא אמורים להיות זרים בשבילו, בשנותיו כסוכן מוסד ואחר כך בשוק החופשי הוא ביקר בהם יותר מעשר פעמים, מבקר חברים לנשק או מוודא הרג של מבוקש. אבל הוא מעולם לא שהה בהם מאז שמאור עיניו כבה, ועוד יותר, אף פעם לא נכח במחלקה בתפקיד בן משפחה.

אייל יושב לצידו, קורא תהילים בלחש קולני מעט, כמו מבקש להשמיע לו את תפילתו. פיו שלו עצמו דומם, אפילו לקרוא תהילים נבצר ממנו.

מישהו מתקרב אליו, צעיר קל גוף. רעש גלגלי העגלה שמתלווה אליו מלמד את בנצי שמדובר באיש רפואי. הוא נעמד, מחניק אנחה הנובעת מהמכות היבשות שספג ושואל: "מה עם נורית?"

התשובה מתאחרת, ולמרות שאינו יכול לבחון את פניו של האיש, הוא מתחיל לקלוט את המצב. אייל מתרומם אף הוא, שם יד תומכת על כתפו.

"הניתוח עבר", קולו של האח חורק מעט, "תרצה לשבת במקום פרטי יותר?"

הוא מהנהן, מניח לאייל להוביל אותו אחרי האח, טוב שיש חברים.

הם נכנסים לחדר ומתיישבים. אם לא היה עיוור ודאי היה מסיט עיניו מהיושב מולו, תוקע אותן בשולחן החוצץ ביניהם, אבל כעת מבטו פונה קדימה ורק מחשבותיו מתרוצצות במוחו בבהלה.

"מה שלומה?" הוא פולט, מנסה לשלוט ברעידותיו,

"קודם אציג את עצמי, אני יותם שפירא, מתמחה במחלקת טיפול נמרץ, יצאתי כעת מהניתוח של נורית".

"נורית הגיעה עם חמישה שברים וגם הריאות שלה נפגעו", מספר יותם, "חלק ניכר מהניתוח עסק בריאות אבל בחסדי שמיים הצלחנו", קולו של האח מנסה לשדר רגיעה, מצליח בקושי.

הוא מסתיר משהו, חושי הסוכן שלו זועקים את זה, במיוחד שמצטרפים אליהם אוזני עיוור מחודדות, "מה עוד קרה לה?" הוא מעדיף לדעת הכל וכמה שיותר מהר.

"תראו, נורית ספגה פגיעה חזיתית מרכב שבא ממול, נגרמה לה פגיעת ראש. אנחנו עוד לא יודעים את חומרת הפגיעה, אני מעריך שהרופא המנתח יוכל לתת מידע ברור יותר בשעות הקרובות".

"רק שלא תהיה עיוורת", בנצי פולט, איזה מזל רע נפל עליהם,

המתמחה נועץ בו מבט, הוא מרגיש את זה בדיוק כמו שהוא מרגיש את זרועו של אייל מתהדקת על כתפו, מנסה לייצב אותו.

"אני עיוור", הוא מבאר, כאילו שהמתמחה לא שם לב, "לא מגיע לילדים שלי שגם אמא שלהם תתעוור",

השקט מתעמק לרגע, מדגיש את מבוכתו של המתמחה ואחר כך נפסק, "אני מבין. תראה, העיניים לא נמצאות בטווח הפגיעה לפי האבחנות שערכנו", הוא נושם עמוק, אולי מהקושי לתאר את מצבה של נורית. "החשש המרכזי הוא לגבי פגיעה בתאי עצב במוח הקשורים לתנועת הרגליים".

"הרגליים שלה יהיו משותקות?!" נחשי חרדה מתחילים לחנוק אותו. דמותה של נורית כפי שראה אותה בפעם האחרונה בבית בוושינגטון מצטיירת מול עיניו, זה כל כך לא מתאים לה!

"צר לי" לא קל לו בכלל, "כרגע האבחנות שלנו לא יכולות לשלול שיתוק, אם כי המצב לא מוחלט. בעוד שלוש שעות נורית תכנס לבדיקת מעמיקות יותר ואז נוכל לדעת יותר".

הפעם אייל הוא זה שפוצה פיו, "שלוש שעות? זה יותר מידי זמן!"

"יש שם תור כרגע", מסביר המתמחה בקול נבוך, "אני אנסה לקדם את התור ככל שיתאפשר", הוא באמת רוצה לעזור, בנצי מרגיש את הנחישות המבצבצת בקולו של המתמחה.

אייל מודה למתמחה ותומך בחברו לצאת מהחדר, "אני צריך מקל נחייה חדש", מציין בנצי חרש, נבוך להיות תלוי כל כך.

"אדאג לזה, אבל קודם כדאי להעביר את נורית למרכז רפואי מתקדם יותר", בכל זאת פגיעת ראש.
אהבתי את הפרק!
מעניין מה יהיה המשך הקשר בין יותם לבנצי ואייל.
סקרנת ממש!!

אהה, ותודה שהעלת פרק ארוך יותר;)
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
אהבתי את הפרק!
מעניין מה יהיה המשך הקשר בין יותם לבנצי ואייל.
סקרנת ממש!!

אהה, ותודה שהעלת פרק ארוך יותר;)
אהבתי שהכנסת את יותם...
פרק מהמם.
(רק קחי בחשבון שאם את מכניסה את ליבי קליין, את תצטרכי להחזיר את כולם בתשובה ;):p)
תודה על התגובות! :):)
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
3#

שבוע אחר כך, איכילוב.

הוא טובע, המים מקיפים את כולו, מייחלים לבלוע אותו. הידיים שלו לא מוותרות, מכות בים בטירוף מוחלט. מידי פעם הבזקי ברק מפציעים, מגלים לו שאינו לבד, שרידי סירה גועשים לצידו ועליהם דמות קטועת רגליים, נורית.

היא לא נלחמת במים המציפים, זרועותיה צמודות לגופה ונשימותיה קצובות, מאפשרות לריאות הפצועות שלה לשאוף מים.

רעם מתגלגל פתאום, מעלים את נורית ומסך חושך מפריד ביניהם. הוא מנסה לשחות אליה, אבל אין לו מושג לאן. ייאוש מתנחל בו, כמעט מונע ממנו להבחין בקול בכי ילדותי הנשמע מרחוק. יהלה ורותם! הוא שוחה לעבר הבכי. רק לא לאבד גם אותם!

מנגינה מתנגנת פתאום, מבריחה את רעם הגלים וצרחות הבכי.

זה רק חלום.

ידו מחפשת בעייפות את המכשיר המצלצל, מאתרת אותו על שידה הנמוכה שלידו, סמוך למיטתה של נורית, "מי זה?"

"אבא, זאת יהלה", קולה של ביתו מגרש את זוועות הסיוט הרחק, הילדים נמצאים במקום בטוח, ורגליה של נורית לא בריאות, אבל לעת עתה שלמות, "מה שלומך מותק?"

"כואבת לי היד", היא עונה, ידה המגובסת של הקטנטונת באמת נשכחה ממנו, איך זה שהוא, יהלה ורותם יצאו בנזקים מועטים ונורית ספגה הכל?

השקט בצד השני מפחיד את יהלה, "אבא?"

"מה חמודה?" הוא ממהר לענות, "איך אצל אייל ואפרת?"

"לא כיף! חוגלת כל הזמן עם החברות האלו שלה" היא עוצרת, מושכת באפה, "ואליצפן ואלישמע ציירו לי מלא מטוסים על הגבס, ורציתי בכלל פרפרים", יבבה קטנה ושברירית יוצאת מהמכשיר שצמוד לאוזנו, גורמת לו להתעלם מהעקצוצים המתגברים בעיניו.

ליבו יוצא אליה, מבקש לרפא את הכאבים החבויים בבכייה, "חבל שאת עצובה, מה, את לא יודעת שמטוסים הם פרפרים ענקיים?"

"כן?" היא שואלת בקול מהוסס, "אתה בטוח?"

הוא עוצר לרגע, תמיד הקפיד להגיד לילדיו את האמת, ויש דמיון מסוים בין מטוסים לפרפרים. הוא יוצק לקולו צליל אבהי ובוטח ועונה: "במאה אחוז", והלוואי ורק אלו יהיו הצרות שלך.

בכיה נרגע מעט ונשימותיה נחלשות, "אבא, אתה יודע שלאייל יש רובה ענקי? למה לך אין? אליצפן אמר שזה בגלל שהוא היה מרגל, אבל גם אתה היית".

"חמודונת, עיוורים לא יכולים לירות ברובה", ובטח שלא לרגל,

"אהה... חבל".

כאב חד גורם לבנצי לזוע על מקומו, לרצות לנתק, "יהלה אני אחזור אליך מאוחר יותר, איש אחד רוצה לדבר איתי, להתראות", הוא מסנן בטון הרגוע ביותר שפיו מצליח להפיק.

איש לא בא, אלו רק העיניים שמתפוצצות לו בראש, כמו רימונים משוחררי נצרה. השריפה שבפניו ממלאת את כל כולו, והוא לבד, פרט לנורית שישנה כבר שבוע.

מוחו מגבש פקודה בראשו, מנסה להתגבר על נחשולי הכאב: הוא חייב להגיע לעמדת האחיות. חייב.

הוא נעמד, לוקח את מקל הנחייה שאייל הביא לו ומתחיל לגשש את דרכו למסדרון. כוחותיו הולכים ואוזלים, והערפול במחשבתו יחד עם החושך האופף אותו מתקילים אותו כמעט בכל חפץ אפשרי, כמעט מייאשים את רגליו.
 
נערך לאחרונה ב:

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
פרק עצוב ויפה :)
אבל מה עם רותם, התינוק?
תודה!
היתה לי תחושה שיש להם גם תינוק והתעצלתי לבדוק :sne:
טוב שעוד אפשר לערוך, הכנסתי אותו בעקיפין...
יפה שזכרת!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה