הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמו בכל פרק מתלבטת קשות איזה לייק מתאים.פרק י"ט
ערב שבת קודש
17:40
בעוד שעה קלה תכנס השבת, ואני מתעורר לאיטי, נים ולא נים.
סביבי בני המשפחה עומדים נרגשים ומתוחים, מבקשים להפרד ולצאת לקראת שבת.
לא מבין מה קורה איתי, מטושטש לגמרי, אומר שלום, שבת שלום, וחוזר לישון.
רק בליל שבת אני מתעורר במחלקה באופן מלא, ואחותי הצעירה יושבת לידי ומספרת לי על השעות הקשות שעברו.
"אתה נכנסת לחדר ניתוח, אבא, אמא ואשתך חיכו בחוץ, עוקבים אחר המסך שנותן מידע בנוגע לקצב הניתוח.
"המטופל בהכנה לניתוח" נכתב עליו, והם ישבו ואמרו תהילים.
לאחר כחצי שעה יש עדכון על המסך: "הניתוח החל", והם ממשיכים בתהילים בכל הכח.
הזמן עובר לאט, ואנחנו כל בני המשפחה – האחים והאחיות, האחיינים יחד עם הילדים שלך מתאספים בבית ומחלקים בינינו ספרי תהילים.
הניתוח היה משוער להסתיים בשעה 13:00, אך הזמן חלף והמסך לא משנה מצב".
אני מקשיב לתיאור שלה מרותק, אין לי כח לדבר, אז אני שותק.
"בשעה 14:00 אני מתארגנת עם התיק לשבת ויוצאת לבית החולים לשהות לצדך, התכנית היתה שאני מגיעה וההורים יחד עם אשתך חוזרים הביתה כדי להיות עם הילדים, אבל אני הגעתי והניתוח עדיין לא הסתיים.
לקראת השעה 15:00 הדודים שגרים בקרבת מקום קפצו לשמוע מה קורה.
חדר ההמתנה היה מלא.
מלא באנשים, מלא מתח.
מה קורה? למה אף אחד לא יוצא לעדכן?
בשלב מסויים יצא אח מחדר הניתוח וכולנו עטנו עליו לשמוע פרטים, הוא לא נידב מידע, רק אמר שהכל בסדר ושנעקוב אחר המסך.
לקראת השעה 16:00 התחלנו לחשוב מה עושים עם שבת, השבת מתקרבת והנסיעה תארך לפחות חצי שעה. אבא החליט שממתינים עד 17:00, ואז נחליט מי נשאר.
חילקנו מחדש ספר תהילים וניסינו כך להפיג את המתח.
ופתאום המסך מחייך אלינו חיוך גדול וכותב:
"הניתוח הסתיים והחל שלב ההתאוששות".
לא יכולה לתאר לך את ההרגשה, כמו בלון נפוח שעמד להתפוצץ ומישהו בא ורוקן את האויר.
ואז ראינו את המנתח ד"ר רפאלזון יוצא, עייף, מותש.
ניגשנו אליו, והוא אמר "זה לא היה קל, אבל ב"ה עברנו את זה בשלום".
עכשיו רק חיכינו כולם להכנס להגיד לך גוט שבעס' ולצאת.
בשלב מסויים נכנסנו להגיד שלום, היית נראה נורא, מלא מכשירים וזונדות, אבל היית ער.
וזה הספיק. אחרי כ"כ הרבה שעות של מתח, להיות אותך ער היה המון".
***
ליל שבת במחלקה. אני עירני לחלוטין, מלא אדרנלין, מנסה להבין מה קורה עם הגוף שלי, מה יצא, מה נכנס, ואני מגלה שהבטן נראית כמו לוח מודעות בלי מודעות.
לאורך כל הבטן סיכות מהדק גדולות.
אני מבין שעברתי פתיחה מלאה. לא ממש לפי התכנית.
אחותי לצידי נרדמה על הכורסא, ואחות נכנסת לבדוק מה קורה.
"מה שלומך יוסף?"
ברוך השם אני נושם.
האחות מראה לי ידית שעלי ללחוץ עליה במקרה של כאב, "זה יזרים לך מורפיום לווריד, ותרגיש טוב".
מחזיק בידית, הראש מלא מחשבות, אם נדמה לי שכואב אני לוחץ, כך עד הבוקר.
***שבת בבוקר. ד"ר רפאלזון מגיע 'בבגדים אזרחיים', מגיע במיוחד לראות איך התאוששתי.
לא התאפקתי ושאלתי "למה פתחתם את הבטן?"
המנתח הסביר שהמעיים היו דבוקות לגמרי והיה קושי גדול להוציא אותם ולכן נאלצו לפתוח. זאת גם הסיבה שהניתוח נמשך הרבה יותר זמן מהצפוי.
האחות ניגשת לבדוק את המדדים, ושואלת "כאב לך בלילה? אני רואה שלחצת הרבה על הידית..."
אויי... כל לחיצה נרשמה.
בשבת.
עזבתי מיד את הידית, בפרט כשלא היה לי צורך בה.
במהלך היום נחתי, התאוששתי, וחיכיתי כבר למוצ"ש לפגוש את המשפחה הקרובה.
***
צינורות, תחבושות, סיכות, אני מלא בכל אלה. אבל האחות אומרת שבעוד כמה ימים לא ישאר כמעט כלום, חוץ מהסטומה.
טוב, על הסטומה עוד יהיה לי זמן ללמוד בהמשך, כרגע אני שוכב ופוחד להזיז את עצמי, שמח על כל רגע שעובר בלי כאבים.
יום עובר ועוד לילה, הצוות הרפואי בודק, מסדר, מנקה, ומטפל במסירות, ואני נח ומתאושש.
יום ראשון
הבוקר הכרתי לראשונה את ד"ר יוסף פינסקר, נזכר שכבר שאלו אותי בעבר אם יש לי קשר משפחתי אליו כיון ששמנו זהה, אחרי שראיתי אותו קיוויתי שאין קשר.
מדובר ברופא צעיר ונמרץ שנמצא במחלקה משמרות ארוכות ומרובות, עם אגו הרבה יותר גבוה ממנו, והוא לא נמוך בכלל...
בכולופן, הד"ר נתן הוראות - להתחיל להזיז אותי, לשלוף קטטר, ולעשות נשימות עם ספירומטר.
אז בלי הרבה חשק ומוטיבציה התחלתי לזוז, ניסיתי להסתובב קצת, ולנשוף לספירומטר.
תמונה מגוגל תמונות
במשך היום נחתי ונהניתי מהחדר המרווח והשקט שקיבלנו בסיעתא דשמיא גדולה.
יום שני
היום הוציאו את הזונדה ורואים לי את הפנים, רק עכשיו אני מוכן לקבל אורחים ומבקרים, אז הילדים מגיעים לבקר ואני מתאמץ להראות רגיל ככל האפשר.
משככי כאבים אני מקבל באופן סדיר, כך שאין כאבים. ואני מנסה לקום ולהתיישב בזהירות.
יום שלישי
כמו בכל בוקר אני זוכה לביקור של ד"ר רפאלזון שמגיע לבדוק מה מתקדם. הוא תמיד מגיע אחרי ה'ביקור רופאים' ועושה רושם שהוא נהנה לחלוק עליהם. הוא מגיע ובודק מה כתבו הרופאים ותמיד משנה משהו במינון, כמו להראות שהוא מנהל המחלקה.
אני אוהב לעקוב אחרי המבטים שלהם ונראה שפינסקר היה רוצה להחליף את רפאלזון וכמה שיותר מהר...
בהמשך הבוקר זכיתי לביקור של אלכסנדר.
אלכסנדר הוא בחור חביב ותמים נורא, פיאות ארוכות ומסולסלות מעטרות את צידי לחייו, וכיפה גדולה לבנה מכסה את ראשו. אה. אלכס הוא הפיזיותרפיסט שלי.
איך שהוא נכנס לחדר ומספר לי מה התפקיד שלו, אני מעריץ אותו, בעיקר על זה שהוא הצליח לומר 'פיזיותרפיסט' בלי להתבלבל, (אני באמת לא מבין אנשים שבוחרים מקצוע שקשה אפילו לבטא אותו...), ידעתי שהוא הולך להקשות עלי את החיים, אבל החיוך שלו המיס אותי.
אלכס מרוגש מאוד, זה היום הראשון שלו ב"שיזבא ורפואה" ואני המטופל הראשון.
האחות הראשית נכנסת יחד אתו ומסבירה על הניתוח שעברתי ומאחלת לשנינו בהצלחה.
אלכס מוציא מהתיק החדש מחברת (כן, פשוטה כזאת שלוקחים לבית ספר...) ומחפש מה התרגילים שעושים אחרי ניתוח כזה.
אני מנצל את ההזדמנות ומסה לשכנע אותו שזה מוקדם מידי בשבילי, אבל אלכס חדור מוטיבציה,- "יוסף, אני הולך להוריד אותך מהמיטה ולהריץ אותך בכל המחלקה, בוא בוא גיבור שלי..."
אלכס נותן לי שני ידיים ומוריד אותי לאט ובזהירות מהמיטה.
אני בודק את עצמי לבדוק שאכן כל הגוף ירד יחד איתי ולא נשאר כלום על המיטה..., אלכס נותן לי יד אחת ובשניה אני נתמך בעגלת העירוי, ואנחנו מתחילים לצעוד.
צעד אחר צעד. יוצאים מהחדר.
אלכס מתלהב ממש, ושולף לי מהמחברת משפטי מוטיבציה... "הנה הנה כבר מגיעים לדלפק של האחיות לקבל מכתב שיחרור..." אני מחייך, יש לי עוד שבוע לפחות לרבוץ פה.
אבל אלכס החליט לעשות סיבוב במחלקה, ואנחנו עוברים ליד האחיות ששמחות לראות אותי, אבל מסמנות לאלכס לא להגזים...
אלכס מוביל אותי לאורך המחלקה הלוך וחזור, ואני מותש מבקש לחזור.
חוזרים לחדר, אני מתיישב על הכסא ו-מ-ת-ע-ל-ף.
אלכס שקוע בעצמו, מתיישב לרשום במחברת את סיכום הטיפול המוצלח שלו, והאחות שנכנסת אחריו רואה אותי שמוט על הכסא, ומעירה אותי בצעקה.
ד"ר פינסקר שעבר בדיוק במחלקה נכנס לראות מה קרה, וצרח על האחות שאפשרה את המחדל הזה.
האחות ענתה לו בצרחות ובדמעות, ואני מצאתי את עצמי מרגיע אותם, "לא קרה כלום, הכל בסדר..."
שניהם יחד בדקו לי סימנים ורק לאחר שראו שהכל בסדר נרגעו הרוחות.
בכל הבלגן שנוצר אלכס תפס רגליים ונעלם.
אלי הוא כבר לא חזר.
חבל, דווקא חמוד היה.
חבל שא"א הכל, ועוד יותר חבל שא"א כמה פעמים ללייק.
