מרפאה בעיסוק גם שלמדה כלים של אימון לא תהיה מאמנת טובה לADHD.
ילד/מתבגר/מבוגר שיש לו ADHD ויש לו קשיים תפקודיים לא צריך לטרטר אותו עם טיפולים רגשיים וכל הטררם הזה כי בעיניכם אימון זה חובבני וכי אתם מאמינים בתהליכים עמוקים וארוכים, ו..'מקצועיים'.
ילד שיש לו קושי בהכנת ש"ב לדג', וסובל מזה בכתה, מהמורה, מהחברים, ונדפק לו הדימוי העצמי והוא חש מושפל ודחוי ולא שווה, וישלחו אותו לטיפול רגשי - עלול לחוות תסכול עמוק מאד מהתחושה כשכל חטאו הוא שיש לו קושי בהכנת ש"ב. ומה הוא צריך, כלים, מעשיים, פרקטיים, מדוייקים, שיעזרו לו להתגבר על הקושי הזה ולהכין ש"ב. והוא יצליח, כי זה ממוקד ADHD. הוא יחווה הצלחה בנקודה שהוא בא להתאמן עליה, והדימוי העצמי יעלה.
ילד ADHD שסובל מדחיינות כרונית וזו תתפרש אצל הוריו/מוריו/וכו כבעיה רגשית, כשכל חטאו הוא שיש לו ADHD וישלח לטיפול רגשי - שוב, יווצר אצלו תסכול, תחושה של 'אני לא שווה', חושבים שאני דפוק, ועוד.
ילד בא לאימון רק אחרי שיחה עם מאמנת שמסבירה לו על ADHD, ועל התהליך. רק לאחר הסכמתו, מתחילים בתהליך כשהוא בוחר על מה הוא רוצה לעבוד ואת מה רוצה לשנות.
ילד שהחליט אחרי פגישה עם מאמנת שלא רוצה להתאמן - לא מאמנים אותו. כי כל שינוי שהוא יעשה זה רק כי הוא 'מרצה' את אמו למשל, והשינוי לא יחזיק מעמד.
טיפול רגשי לADHD לרוב מיותר ואין בו צורך, אימון ל ADHD מחליף אותו בענק ומעניק הרבה פחות כשלונות, הרבה יותר הצלחות, הרבה פחות תסכולים והרבה יותר כח.
בהצלחה לכולם!