היום אני מסתכלת על הבית שלי, על בתיהם של אחיי ואחיותיי, ורוצה להגיד לזו שאמרה לי פעם, שילדים להורים גרושים מתגרשים בעצמם - דיברת שטויות! גם אז לא האמנתי לך, והיום ודאי שלא ויש לי הוכחות.
גם אני וכל אחיי בנינו בתים מדהימים ושלום בית ושום דבר לא מזכיר במאומה את הסיוט שבו גדלנו בין ההורים (עד שהתגרשו כשהייתי בת 14).
נהניתי לשמוע לא מזמן את הרב יעקובזון מביא סטטיסטיקה מוסמכת שמראה שבנים (ובעיקר בנות כמדומני) להורים גרושים, לא רק שלא חזרו על הקלקול והתגרשו בעצמם, אלא שהאחוזים שלהם בין הגרושים קטנים מהאחוזי גרושים בין הילדים שגדלו במשפחות מושלמות.
זה בכמות. וגם באיכות- הוא מספר שליווה המון נערים שגדלו בבתים חד הוריים וראה שהם בנו זוגיות שונה לחלוטין, יפה ומכבדת.
עוד דבר חשוב ששמעתי ממישהו אחר, שדווקא מבתים שבהם לא היו מריבות (בדרך כלל מכניעה של האם, ולפעמים למען החינוך גרידא) גדלו בנות שפירקו בקלות משפחה. והסיבה לכך, שהבנות חשבו שבביתן הכל היה מושלם, ולא היו חילוקי דעות בין ההורים, הן לא חשבו שהאם חרקה שיניים והתאפקה, כי היא שיחקה טוב את המשחק. וכשהן נתגלעו לחילוקי דעות במערכת היחסים עם בעליהן, הן חשבו שזה "סוף העולם" ולא ידעו איך להתמודד עם זה, כי לא ראו התמודדות כזו מעולם כדוגמה אישית בביתן.
כך שלעיתים דווקא לראות אם סובלת, או לראות כמה מריבה יכולה להזיק, או לראות מול העיניים מריבה והתפייסות נכונה- דווקא הדברים האלה יכולים להעניק כלים לדור הבא.
כך ייצא שילדים מבתים קשים דווקא יוכלו לבנות זוגיות נכונה ושפויה לא פחות.