הנושאים החמים
הנושאים החמים
טור אורח |ניקית מפרוג שמעדיפה להשאר אנונימית.
הכותבת פעילה בפרוג, ותקרא את כל התגובות.
ילדה קטנה הייתי כשהקרקע תחתיי נשמטה. עולם המושגים שנפתח בפניי היה רחב עצום ומאיים בגודלו.
"את יודעת? אבא ואמא שלי התגרשו" שחתי פעם לחברה.
"מה זה התגרשו?" שאלה החברה,
"התגרשו זה נקרא שהם כבר לא באותו בית.."
"באמת? אבל למה?" היא הוסיפה לחקור
"כי ככה."
עד גיל מאד בוגר לא ידעתי מהי הסיבה *האמיתית* בגינה נפרדו הוריי. כל פעם ששאלתי קיבלתי תשובה אחרת.. אהבתי את שניהם, אבל במבט לאחור רציתי לומר כמה דברים:
למורה מכיתה א' - את היית מקסימה, נהדרת, מתחשבת ואולי יותר מדי. למה לא הקפדת שאכין שיעורים? למדתי שאפשר לחפף וחבל...
למורה לחשבון מכיתה ג' - אני לא יודעת מה ידעת עלי, אבל כששאלת אם הכנתי שיעורים ואמרתי לא את התעלמת. אני לא יודעת מה עבר לך אז בראש - אבל אני למדתי שוב לחפף בהכנת השיעורים וחבל.
למחנכת מכיתה ד' - מצאת הזדמנויות רבות להחמיא לי בפני כל הכתה ואני שמרתי את אותן מחמאות בלב באדיקות. תודה! זו הזדמנות קטנה שלי לספר, שהיו ילדות בכתה שדיברו עליך שאת מורה לא כ"כ טובה. אבל אני הגנתי עלייך בחרוף - נפש.
למורה לנביא מכיתה ו' - זה שלא הכנתי שיעורים לא אומר שלא אהבתי להכין אתגרים. דווקא בהם הכי השקעתי! וכשפעם אחת קראת לי לענות תשובה שעמלתי עליה רבות, רציתי לקום - כי תשובה עונים בעמידה. הבעיה היתה שהשולחן היה כ"כ צמוד אלי, וניסיתי לדחוף אותו מעט קדימה כדי שאוכל לקום .. את עשית מן פרצוף לא ברור ופשוט עברת לילדה אחרת.
פגעת בי אז. השארת אותי מבוישת עם הלשון בחוץ
מצד שני אין לך מושג מה נחסך ממך.. תשובה כתובה בכתב צפוף וקטנטן שהתפרסה על פני 2 עמודים.. זה היה לוקח לי הרבה זמן לקרוא.
למורה להסטוריה מכתה ז'- סוף סוף מישהו למד להקפיד ולכבד כל תלמידה. "להקפיד" ו"לכבד" אולי לא ממש הולך ביחד אבל אצלך כן. כיבדת את התלמידות ובמקביל דרשת ולא התפשרת, וסוף סוף למדתי להכין את כל המטלות בבית.. כלומר את המטלות שנדרשו לשיעור שלך. ובהמשך לשיעורים נוספים.
לשכנות, למכרות, לידידות, שאף פעם לא התיחסו אלי כאחרת. הייתי חלק בלתי נפרד והחיים היו כיפיים.
כן.
למרות שחיינו עם הורה אחד.
למרות שמגדר אחד מהילדים אצלנו בבית לא זכה שיגיעו לאסיפת הורים אלא רק טלפונית
למרות שבביקורים אצל חברות לפעמים נצבט לי הלב מקנאה. כלומר חלילה! אסור לקנא! אבל.. הלוואי וגם אצלנו היה ככה.. מחשבה שהייתי מעבירה מהר -מהר כדי לא להעמיס על הלב הקטן רצונות כמיהות ושאיפות שגדולים יותר ממנו.
ותמיד היה שם מישהו.. שהוביל אותי, שתמך בי, שדאג לי.
היה לנו פעם שיעור על "חצי הכוס המלאה". מאז למדתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, וגיליתי שהיא הרבה יותר מחצי! היא כל הכוס! גם החלק הריק הוא בעצם דבר טוב מאד שצריך להודות עליו.
למדתי למצוא נקודות חיוביות בה-כ-ל! במורה שצעקה עלי (כפרת עוונות) במשהו ששכחתי בבית (ככה זה נשאר שמור) בבגד שהתלכלך (לפחות לא התלכלך יותר. ואיזה נס שיש סבון בעולם! וחוצמזה זה גם כפרת עוונות) וזה היה אחד החסדים הגדולים שהשם עשה איתי.
יום אחד חשבתי לעצמי כמה דברים טובים יש לי! ניסיתי למצוא משהו רע ולא הצלחתי למצוא שום אחד כזה בחיי. הכל טוב!
כן.
במציאות הבלתי אפשרית הזו גדלתי איכשהו מאושרת. הכל היה לי טוב!
אהבתי את שני הוריי. שמרתי עם שניהם קשר בעידודם והם מעולם לא אמרו לי מילה רעה אחד על השני. היום אני יודעת שנדרשו מהם כוחות נפש והמון נשיכות שפתיים, אז זה היה הכי ברור וטבעי שיש בעולם.
נתנו לי לגדול באושר, בלי להכניס אותי לעולמם של המבוגרים. התום והתמימות הילדותיים נשמרו למרות הכל.
אך יחד עם זאת גדלתי אחרת.. רגישה יותר, מבינה יותר. הייתי קוראת בספרי חיים ולדר על דברים שאנשים עוברים, וכל כך מתחברת. הייתי יכולה לבכות באופן קבוע מסיפורים מעולמם של המבוגרים. הבנתי אחרת את החיים.. הרבה יותר ממה שבנות אחרות בגילי.
זכורני שנכנסתי פעם לכתה בתיכון, ושמעתי מישהי אומרת (דיברו על שידוכים) "ילדים להורים גרושים? ברור שזה סוג ב'!" מישהי שראתה אותי מיהרה להשתיק אותה, ואני עשיתי את עצמי כלא שמתי לב.
חייכתי לעצמי.
היא לא יודעת שאני כבר כמה שנים מתפללת על חתן טוב, רק בגלל שאני מבינה שלפי דרך הטבע זה לא ברור מאליו... לעומת זאת היא - אני לא בטוחה כמה היא מתפללת על כך.. לכאורה יש לה תנאים כל כך מעולים לקבל שידוך טוב, שהיא כנראה לא נאחזה כ"כ חזק בתפילה. לא כמו שאני.
כך שלפי דרך הטבע אני אמורה לקבל סוג א' א'. ואני מפרגנת גם לה.
וככה זה היה. כשהתארסתי דיברו בחדר מורות על השידוך שלי. איזה בחור! היתה משפחה "רביש" שרצו אותו גם כן, אבל הוא יועד לי משמים! זה היה שידוך של תפילות.
למדתי להתפלל על הכל. ה-כ-ל.
הרי כל העולם של השם. מה הבעיה שלו לתת לי משהו שאני רוצה? רק תבקשי. וביקשתי.
היום אני מסתכלת על הבית שלי, על בתיהם של אחיי ואחיותיי, ורוצה להגיד לזו שאמרה לי פעם, שילדים להורים גרושים מתגרשים בעצמם - דיברת שטויות! גם אז לא האמנתי לך, והיום ודאי שלא ויש לי הוכחות.
לפעמים, כשהילדים מתלוננים שאני הולכת לנוח באמצע היום ושלא מספיק איתם - אני רוצה לומר להם שישמחו שבכלל יש להם אותי.. אבל לא אומרת. רק חווה חוייה מתקנת מדהימה של לתת להם מה שלי לא היה.
ואני רוצה לפנות לכל אחיותיי המתמודדות, האהובות -
כל נשיכת לשון, כל נתינה, כל חיבוק לילד נותנת לו המון! אל תחשושנה שהוא לא יגדל כראוי בגלל הסטטוס השונה. פשוט תתפללנה ותראינה לו את הטוב שבחיים וזה מה שהוא יראה.
ולכל שאר אחיי ואחיותיי - הילדים הללו הם ילדים רגילים לחלוטין. ואולי אפילו מועדפים ע"י אביהם שבשמים. יש להם כוחות אחרים וזו זכות להתנהג אליהם כ-ר-ג-י-ל. הם לא בעלי מנת משכל שונה, להיפך. מיתרי ליבם רגישים הרבה יותר והם יגדלו למבוגרים מתחשבים בסביבתם ובעלי חסד.
אני כותבת ודומעת, קוראת את הכתוב ופתאום מבינה כמה שהחיים הם כמו ריבת אתרוגים, גם מרירים וגם מתוקים. בעלי צד עצוב מחד ומאידך מלאים בהרבה שמחה, וכל התמהיל הזה יוצר אושר.
אנונימית
הכותבת פעילה בפרוג, ותקרא את כל התגובות.
ילדה קטנה הייתי כשהקרקע תחתיי נשמטה. עולם המושגים שנפתח בפניי היה רחב עצום ומאיים בגודלו.
"את יודעת? אבא ואמא שלי התגרשו" שחתי פעם לחברה.
"מה זה התגרשו?" שאלה החברה,
"התגרשו זה נקרא שהם כבר לא באותו בית.."
"באמת? אבל למה?" היא הוסיפה לחקור
"כי ככה."
עד גיל מאד בוגר לא ידעתי מהי הסיבה *האמיתית* בגינה נפרדו הוריי. כל פעם ששאלתי קיבלתי תשובה אחרת.. אהבתי את שניהם, אבל במבט לאחור רציתי לומר כמה דברים:
למורה מכיתה א' - את היית מקסימה, נהדרת, מתחשבת ואולי יותר מדי. למה לא הקפדת שאכין שיעורים? למדתי שאפשר לחפף וחבל...
למורה לחשבון מכיתה ג' - אני לא יודעת מה ידעת עלי, אבל כששאלת אם הכנתי שיעורים ואמרתי לא את התעלמת. אני לא יודעת מה עבר לך אז בראש - אבל אני למדתי שוב לחפף בהכנת השיעורים וחבל.
למחנכת מכיתה ד' - מצאת הזדמנויות רבות להחמיא לי בפני כל הכתה ואני שמרתי את אותן מחמאות בלב באדיקות. תודה! זו הזדמנות קטנה שלי לספר, שהיו ילדות בכתה שדיברו עליך שאת מורה לא כ"כ טובה. אבל אני הגנתי עלייך בחרוף - נפש.
למורה לנביא מכיתה ו' - זה שלא הכנתי שיעורים לא אומר שלא אהבתי להכין אתגרים. דווקא בהם הכי השקעתי! וכשפעם אחת קראת לי לענות תשובה שעמלתי עליה רבות, רציתי לקום - כי תשובה עונים בעמידה. הבעיה היתה שהשולחן היה כ"כ צמוד אלי, וניסיתי לדחוף אותו מעט קדימה כדי שאוכל לקום .. את עשית מן פרצוף לא ברור ופשוט עברת לילדה אחרת.
פגעת בי אז. השארת אותי מבוישת עם הלשון בחוץ
מצד שני אין לך מושג מה נחסך ממך.. תשובה כתובה בכתב צפוף וקטנטן שהתפרסה על פני 2 עמודים.. זה היה לוקח לי הרבה זמן לקרוא.
למורה להסטוריה מכתה ז'- סוף סוף מישהו למד להקפיד ולכבד כל תלמידה. "להקפיד" ו"לכבד" אולי לא ממש הולך ביחד אבל אצלך כן. כיבדת את התלמידות ובמקביל דרשת ולא התפשרת, וסוף סוף למדתי להכין את כל המטלות בבית.. כלומר את המטלות שנדרשו לשיעור שלך. ובהמשך לשיעורים נוספים.
לשכנות, למכרות, לידידות, שאף פעם לא התיחסו אלי כאחרת. הייתי חלק בלתי נפרד והחיים היו כיפיים.
כן.
למרות שחיינו עם הורה אחד.
למרות שמגדר אחד מהילדים אצלנו בבית לא זכה שיגיעו לאסיפת הורים אלא רק טלפונית
למרות שבביקורים אצל חברות לפעמים נצבט לי הלב מקנאה. כלומר חלילה! אסור לקנא! אבל.. הלוואי וגם אצלנו היה ככה.. מחשבה שהייתי מעבירה מהר -מהר כדי לא להעמיס על הלב הקטן רצונות כמיהות ושאיפות שגדולים יותר ממנו.
ותמיד היה שם מישהו.. שהוביל אותי, שתמך בי, שדאג לי.
היה לנו פעם שיעור על "חצי הכוס המלאה". מאז למדתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, וגיליתי שהיא הרבה יותר מחצי! היא כל הכוס! גם החלק הריק הוא בעצם דבר טוב מאד שצריך להודות עליו.
למדתי למצוא נקודות חיוביות בה-כ-ל! במורה שצעקה עלי (כפרת עוונות) במשהו ששכחתי בבית (ככה זה נשאר שמור) בבגד שהתלכלך (לפחות לא התלכלך יותר. ואיזה נס שיש סבון בעולם! וחוצמזה זה גם כפרת עוונות) וזה היה אחד החסדים הגדולים שהשם עשה איתי.
יום אחד חשבתי לעצמי כמה דברים טובים יש לי! ניסיתי למצוא משהו רע ולא הצלחתי למצוא שום אחד כזה בחיי. הכל טוב!
כן.
במציאות הבלתי אפשרית הזו גדלתי איכשהו מאושרת. הכל היה לי טוב!
אהבתי את שני הוריי. שמרתי עם שניהם קשר בעידודם והם מעולם לא אמרו לי מילה רעה אחד על השני. היום אני יודעת שנדרשו מהם כוחות נפש והמון נשיכות שפתיים, אז זה היה הכי ברור וטבעי שיש בעולם.
נתנו לי לגדול באושר, בלי להכניס אותי לעולמם של המבוגרים. התום והתמימות הילדותיים נשמרו למרות הכל.
אך יחד עם זאת גדלתי אחרת.. רגישה יותר, מבינה יותר. הייתי קוראת בספרי חיים ולדר על דברים שאנשים עוברים, וכל כך מתחברת. הייתי יכולה לבכות באופן קבוע מסיפורים מעולמם של המבוגרים. הבנתי אחרת את החיים.. הרבה יותר ממה שבנות אחרות בגילי.
זכורני שנכנסתי פעם לכתה בתיכון, ושמעתי מישהי אומרת (דיברו על שידוכים) "ילדים להורים גרושים? ברור שזה סוג ב'!" מישהי שראתה אותי מיהרה להשתיק אותה, ואני עשיתי את עצמי כלא שמתי לב.
חייכתי לעצמי.
היא לא יודעת שאני כבר כמה שנים מתפללת על חתן טוב, רק בגלל שאני מבינה שלפי דרך הטבע זה לא ברור מאליו... לעומת זאת היא - אני לא בטוחה כמה היא מתפללת על כך.. לכאורה יש לה תנאים כל כך מעולים לקבל שידוך טוב, שהיא כנראה לא נאחזה כ"כ חזק בתפילה. לא כמו שאני.
כך שלפי דרך הטבע אני אמורה לקבל סוג א' א'. ואני מפרגנת גם לה.
וככה זה היה. כשהתארסתי דיברו בחדר מורות על השידוך שלי. איזה בחור! היתה משפחה "רביש" שרצו אותו גם כן, אבל הוא יועד לי משמים! זה היה שידוך של תפילות.
למדתי להתפלל על הכל. ה-כ-ל.
הרי כל העולם של השם. מה הבעיה שלו לתת לי משהו שאני רוצה? רק תבקשי. וביקשתי.
היום אני מסתכלת על הבית שלי, על בתיהם של אחיי ואחיותיי, ורוצה להגיד לזו שאמרה לי פעם, שילדים להורים גרושים מתגרשים בעצמם - דיברת שטויות! גם אז לא האמנתי לך, והיום ודאי שלא ויש לי הוכחות.
לפעמים, כשהילדים מתלוננים שאני הולכת לנוח באמצע היום ושלא מספיק איתם - אני רוצה לומר להם שישמחו שבכלל יש להם אותי.. אבל לא אומרת. רק חווה חוייה מתקנת מדהימה של לתת להם מה שלי לא היה.
ואני רוצה לפנות לכל אחיותיי המתמודדות, האהובות -
כל נשיכת לשון, כל נתינה, כל חיבוק לילד נותנת לו המון! אל תחשושנה שהוא לא יגדל כראוי בגלל הסטטוס השונה. פשוט תתפללנה ותראינה לו את הטוב שבחיים וזה מה שהוא יראה.
ולכל שאר אחיי ואחיותיי - הילדים הללו הם ילדים רגילים לחלוטין. ואולי אפילו מועדפים ע"י אביהם שבשמים. יש להם כוחות אחרים וזו זכות להתנהג אליהם כ-ר-ג-י-ל. הם לא בעלי מנת משכל שונה, להיפך. מיתרי ליבם רגישים הרבה יותר והם יגדלו למבוגרים מתחשבים בסביבתם ובעלי חסד.
אני כותבת ודומעת, קוראת את הכתוב ופתאום מבינה כמה שהחיים הם כמו ריבת אתרוגים, גם מרירים וגם מתוקים. בעלי צד עצוב מחד ומאידך מלאים בהרבה שמחה, וכל התמהיל הזה יוצר אושר.
אנונימית
