כשהייתי ילד בן 5 לערך, [לפני עשרות עשרות עשרות שנים] אבי ז''ל נפטר, גרנו ביישוב קטן ולא היו אנשי מקצוע [לשמחתי]
הגיל הזה מאד צעיר, אבל בכל שנה אנחנו מעלים זכרונות ביום היורצאייט, ומידי פעם גם מעלים את רגע ההודעה של כל אחד.
אני כן זוכר את הרגע, זוכר שמצד אחד אמרו לי את זה בצורה מאד נחרצת, לקח לי זמן להבין,
ומצד שני ניהלו את בשיחה מאד רגועה וטובה,
אני שמח שלא ראיתי את אימי שתחי' בוכה, [כמובן שהיו דמעות, אבל לא בכי של התפרקות, אבל כאב וצער] אני שמח שהיא ידעה לשבת איתי ועם כל אחד ואחד מאחיי ומאחיותי, ולומר לנו,
הקב"ה שלח לנו ניסיון, אבל מי ששלח את הניסיון, גם בטוח יתן את הכח,
אבא ממרומים ידע להתפלל עלינו, ולדאוג לנו כמו שהוא היה כאן בחיי חיותו.
אנחנו יודעים שזה לא קל - אבל אנחנו יודעים שהקב"ה מסייע.
ואני שומע את זה מכל אחיי ואחיותי, וגם מהאחיינים, מצד אחד כאב, מצד שני רוגע, זה נותן את הכח להתמודד.
ולבכות? בכי רגוע זה בסדר, אבל תמיד יהיה זמן לעשות את זה
בכי היסטרי - ממש לא.
דעתי הבלתי מקצועית והבלתי מחייבת.