הנושאים החמים
הנושאים החמים
שלום לכולם,
פותחת פה סיפור המבוסס על עלילה עתידנית מעורבת פנטזיה. מקווה שילך. אין עדין אפיון + תוכנית מלאה. כך שלא ברור לי מה יהיה ההמשך.
פרולוג:
אף פעם לא חשבו שייתפסו. לא כך. והנער המוטל לפניהם, מעולף, מבהיר להם את עוצמת שאננותם בעת האחרונה.
"מה עושים איתו כעת?" שואל XX1, מפנה את פניו לחבריו. קסדותיהם מסתירות לו את הזעזוע שגם הם חשים מן הסתם. הרי לא רק הוא נמצא על סף התמוטטות עצבים, נכון?
"קודם כל, צריך להבין מיהו". אומר האנטר, חולץ מעליו את הקסדה, נושף ברוגז "אחר כך צריך לערב את סייב, להגיד לו שימחק את התודעה שלו"
"זה נוגד את האמנה!" מתנגד XX1 "צריך משהו אחר. אם התדרים שלו יפסיקו, כולם יבינו שזה מה שנעשה".
"אתקשר לסייב, בטוח יהיה לו פתרון לכך" האנטר אינו נבהל. הוא מוחא כף, מאפשר ללוח הגיים לקפץ מולו. "טול-בוקס, התקשרי לסייב. אנו צריכים אותו בדחיפות"
"סייב אינו זמין כרגע" הלוח מהבהב בזמן שקול מתכתי עולה ממנו "הוא התנתק לפני כשעה, עם התראה שיחזור לפעילות בעוד שעתיים".
"לא מעניין אותי. שלחי לו עדכון שאנו מחכים. העניין אינו סובל דיחוי".
הלוח מתקתק. בינתיים סוקרים החמישה את חדר הוועידה רחב הידיים, שכעת לא ניכר רמז לסדר שהתחולל בו מחצית השעה לפני כן.
קול פוף עדין נשמע פתאום וסייב מופיע במלוא הדרו, מתבונן בהלם בכיסאות ההפוכים ובמסמכים הממלאים את הרצפה. מבטו מתקבע בנער, שפתיו נחשקות.
"איך זה קרה?" הוא משתנק "לא אפשרתם לו להתנתק, אני מקווה".
"אנו לא טיפשים עד כדי כך" מאסטר מתעורר מן ההלם בו היה שרוי עד עתה "הטול- בוקס שלו אצלנו, כיבינו את הגדרת הניתוק האוטמאטית".
"מעולה" מהמהם סייב "אם כי מעולה זו ההגדרה האחרונה שהייתי מעניק לסיטואציה הנוכחית".
החמישה מהמהמים. האנטר לוקח פיקוד "חשבתי למחוק את התודעה שלו ולשחרר אותו כך".
"זה נוגד את האמנה" סייב מניד בראשו, XX1 משגר להאנטר מבט יודע-כל, גאה. "צריך למצוא דרך בה הוא לא יוכל להתנתק ומצד שני מוחו ימשיך לשדר"
"אין דרך למחוק לו את הזכרונות?" TYT מצביע על מוחו "נחזיר אותו לעולם המציאות ונסיים את הסיפור".
"אפשר למחוק את זכרונות השחקן" שולל סייב "שזה אומר איבוד כל הקשרים, הכלים והיכולות בעולם הווירטואלי. אבל במציאות הנער יזכור הכל"
"זה גרוע" אומר כח-על "לא ייתן לנו כלום".
"וודאי שלא" מסכים האנטר, ידו מנענעת את כתפו של סייב כשהוא חוקר "אין שום דרך אחרת למחוק את התודעה שלו ולאפשר לו להמשיך לשדר?"
"אין" סייב החלטי "הוא צריך להיות פעיל בכדי לשדר".
"תמצא פתרון" האנטר קשוח "בשביל זה אנו משלמים לך".
סייב אינו מגיב. הוא תופס באחד הכיסאות, הופך אותו, מתיישב עליו באנחה. ידיו מתרוממות לרקותיו, מעסות אותן.
החמישה מתבוננים בו בשתיקה, עיניהם קודחות אל תוך מוחו. הוא ממשיך בשלו, עוד ועוד.
"אאוריקה!" הוא קופץ על רגליו, חיוך נצחון נפרש על פניו.
"נו?!" להאנטר אין סבלנות למתיחת עצבים, גם לא להקרנת גאוותו עד שיואיל סייב לדבר.
"אפשר למחוק לו את הזכרונות ולהעתיק את התודעה שלו לשחקן בטא או גמא" סייב נוטף אושר, שאינו משפיע על השאר.
"עכשיו הסבר לכאלה שפחות מבינים? מה זה ייתן?" שוב האנטר.
"אני לא צריך להסביר מה זה שחקני בטא וגמא, נכון?" סייב לועג. האנטר מהדק את אגרופו "אבל בא נגיד שאם הוא יועתק לאחד כזה הוא לא יוכל להתנתק לעולם ועל הדרך מוחו ימשיך לשדר"
החמישה מחליפים מבטים, סייב משלב את ידיו, מרוצה.
"ואם השחקן ימות?" קולו של מאסטר חרישי "מה יקרה אז?"
"אצל שחקני גמא זה קורה, והרבה. אז זה עלול להיות מסוכן" מסכים סייב. "אבל אם נבחר בשחקן בטא, לא תהיה בעיה. הם בני אלמוות".
"רגע, רגע" כח-על מרים שתי כפות ידיים פרושות למול חזהו "אתה מתכוון ששחקן בטא יקבל תודעה של בן אנוש? אתה מבין שזה עלול להבהיל את שחקני האלפא, במיוחד אם הם הצליחו כבר לשעבד אותו?"
"הוא יקבל תודעה אנושית, אין דרך למנוע את זה" סייב לא נבהל "אבל ההחלטה נתונה בידיכם, השחקן אמור להיות כזה שלא ניתן לשעבוד"
"אין דבר כזה" מאסטר מתיישב על הכסא שהפך סייב "כולם ניתנים לשעבוד".
"וירטואז'" זורק האנטר, גורר את חבריו להתבונן בו בבהלה.
"הוא שחקן העל" XX1 מניע את ראשו בחרדה "אף שחקן לא ראה אותו מימיו. חוץ ממנו אין אחד שיודע את מלוא כוחותיו".
"לכן הוא השחקן הנכון" מהמהם האנטר בנחת, עיניו נחות על סייב "עשה זאת" הוא אומר "הגיע הזמן להראות לנו את היכולות שלך, של עולם המציאות, כמובן".
*
אף פעם לא ידעתי שחלום יכול להיות כל כך מציאותי, אבל איני מצליח למצוא שום הסבר לכך שאני עומד כעת באמצעו של יער, בידי חרב אדירת מימדים, שנוזל צהוב מטפטף ממנה על גבי דבר מה שעיר, שנראה מעין הכלאה של זאב וצבי. החיה כבר אינה ראויה לתוארה, ראשה מונח במרחק משמעותי מן שאר גופה והדם הקולח ממנה דומה יותר מכל לזה שנוטף מחרבי.
"אדוני?" הקול החתולי מאחורי מקפיץ אותי, החרב נשמטת מידי, נעלמת בקול אוושה עוד לפני שהיא נוחתת על הקרקע.
ההפתעה המלאה מצפה לי כשאני מסובב את ראשי, רואה לנגד עיני גור אריות קטן, היחיד בסביבה, רק אליו אני יכול לשייך את הקול ממקודם.
"אפשר לאכול כעת?" הוא מתקרב אלי, זנבו מתחכך ברגלי. לנגד עיני הוא גם הולך וגובה, רעמתו מתמלאת והוא אינו נראה כבר גור, בכלל לא.
אני מסב ראש אל החיה, בולע רוק. שוב אל האריה.
"נפצעת" אומר לי האריה מבין שיניים מחודדות "איך זה קרה?"
רק כעת אני מרגיש בפעימות הכאב על לחיי, דקות ועדינות, כמעט לא קיימות. ידי מתרוממת, ממששת את שלושת החתכים המדממים בקצב שהולך ומצטמצם, עד שנעצר לגמרי, נעלם, כמו החתכים. רק נוזל כחול וצמיגי על אצבעותי אומר לי שהחתכים היו ועוד איך. בחלום כמובן, הרי דמי אמור להיות אדום. וגם חתכים אינם נסגרים כל כך מהר.
חיות אינן מדברות. הן גם לא גדלות בין רגע. צבע שיערו של זאב אינו חום- צהבהב, רגליו אמורות להיות קטנות ועבות בהרבה מגודל רגלי החיה המונחת על הארץ, דוממת, וממצחו לא אמורות לצאת קרניים שגודלן עולה על גודל זרועי. ומכך, אף על פי שאיני מבין מדוע, בטוח לי שמדובר בחלום.
"אינך רעב? האדון לא אכל כבר שלושה ימים!" האריה כבר אינו לצידי, אלא לצד החיה, משיניו ניגר נוזל צהבהב, מחליא. משום מה, בשר החיה אינו מעורר את תיאבוני, על אף שבטני אינה שקטה כלל. מדוע הרגתי אותה בכלל? האם חשבתי לאכול מבשרה, כמו שעושה האריה?
"מה שמך?" אני שואל אותו. אם הוא מדבר, מן הסתם יש לו כזה. עיני מופנות הלאה, אל עיצי היער, בוחנות בהפתעה את צבעיהם המגוונים ואת העלים הוורודים-סגולים המהווים את צמרותיהם.
"לאון" הוא אומר בפה מלא, ההפתעה ניכרת בתשובתו "האדון בעצמו העניק לי את השם!".
אני מהנהן ומתיישב על הארץ, מקפל את ברכי בין שתי ידי, טומן את ראשי ביניהם. משהו פה מוזר, לא הגיוני, איני יודע אפילו למה.
"ומה השם שלי?" אני שואל בהיסוס, ידי רועדות מעצם השאלה. אני צריך להתעורר! עכשיו!
"השם של האדון?" לאון, כעת בדמות הגור, מניח את שתי רגליו הקדמיות על פרקי זרועי, עיניו מביטות בי בפליאה.
"כן, מהו?" אני מפנה לו צמד עיניים פעורות לרווחה. זהו חלום נוראי. מדוע אני לא מתעורר? לאן, בכלל, אני אמור להתעורר?
"וירטואז'" משיב לי לאון וכבר הוא מפנה לי את גבו, חוזר למימדיו הענקיים וממשיך לקרוע בשיניו את בשר החיה.
ואני? ממשיך לבהות באפילה, עד שמאירה השמש. ולא, אני לא מצליח להתעורר איתה.
פותחת פה סיפור המבוסס על עלילה עתידנית מעורבת פנטזיה. מקווה שילך. אין עדין אפיון + תוכנית מלאה. כך שלא ברור לי מה יהיה ההמשך.
פרולוג:
אף פעם לא חשבו שייתפסו. לא כך. והנער המוטל לפניהם, מעולף, מבהיר להם את עוצמת שאננותם בעת האחרונה.
"מה עושים איתו כעת?" שואל XX1, מפנה את פניו לחבריו. קסדותיהם מסתירות לו את הזעזוע שגם הם חשים מן הסתם. הרי לא רק הוא נמצא על סף התמוטטות עצבים, נכון?
"קודם כל, צריך להבין מיהו". אומר האנטר, חולץ מעליו את הקסדה, נושף ברוגז "אחר כך צריך לערב את סייב, להגיד לו שימחק את התודעה שלו"
"זה נוגד את האמנה!" מתנגד XX1 "צריך משהו אחר. אם התדרים שלו יפסיקו, כולם יבינו שזה מה שנעשה".
"אתקשר לסייב, בטוח יהיה לו פתרון לכך" האנטר אינו נבהל. הוא מוחא כף, מאפשר ללוח הגיים לקפץ מולו. "טול-בוקס, התקשרי לסייב. אנו צריכים אותו בדחיפות"
"סייב אינו זמין כרגע" הלוח מהבהב בזמן שקול מתכתי עולה ממנו "הוא התנתק לפני כשעה, עם התראה שיחזור לפעילות בעוד שעתיים".
"לא מעניין אותי. שלחי לו עדכון שאנו מחכים. העניין אינו סובל דיחוי".
הלוח מתקתק. בינתיים סוקרים החמישה את חדר הוועידה רחב הידיים, שכעת לא ניכר רמז לסדר שהתחולל בו מחצית השעה לפני כן.
קול פוף עדין נשמע פתאום וסייב מופיע במלוא הדרו, מתבונן בהלם בכיסאות ההפוכים ובמסמכים הממלאים את הרצפה. מבטו מתקבע בנער, שפתיו נחשקות.
"איך זה קרה?" הוא משתנק "לא אפשרתם לו להתנתק, אני מקווה".
"אנו לא טיפשים עד כדי כך" מאסטר מתעורר מן ההלם בו היה שרוי עד עתה "הטול- בוקס שלו אצלנו, כיבינו את הגדרת הניתוק האוטמאטית".
"מעולה" מהמהם סייב "אם כי מעולה זו ההגדרה האחרונה שהייתי מעניק לסיטואציה הנוכחית".
החמישה מהמהמים. האנטר לוקח פיקוד "חשבתי למחוק את התודעה שלו ולשחרר אותו כך".
"זה נוגד את האמנה" סייב מניד בראשו, XX1 משגר להאנטר מבט יודע-כל, גאה. "צריך למצוא דרך בה הוא לא יוכל להתנתק ומצד שני מוחו ימשיך לשדר"
"אין דרך למחוק לו את הזכרונות?" TYT מצביע על מוחו "נחזיר אותו לעולם המציאות ונסיים את הסיפור".
"אפשר למחוק את זכרונות השחקן" שולל סייב "שזה אומר איבוד כל הקשרים, הכלים והיכולות בעולם הווירטואלי. אבל במציאות הנער יזכור הכל"
"זה גרוע" אומר כח-על "לא ייתן לנו כלום".
"וודאי שלא" מסכים האנטר, ידו מנענעת את כתפו של סייב כשהוא חוקר "אין שום דרך אחרת למחוק את התודעה שלו ולאפשר לו להמשיך לשדר?"
"אין" סייב החלטי "הוא צריך להיות פעיל בכדי לשדר".
"תמצא פתרון" האנטר קשוח "בשביל זה אנו משלמים לך".
סייב אינו מגיב. הוא תופס באחד הכיסאות, הופך אותו, מתיישב עליו באנחה. ידיו מתרוממות לרקותיו, מעסות אותן.
החמישה מתבוננים בו בשתיקה, עיניהם קודחות אל תוך מוחו. הוא ממשיך בשלו, עוד ועוד.
"אאוריקה!" הוא קופץ על רגליו, חיוך נצחון נפרש על פניו.
"נו?!" להאנטר אין סבלנות למתיחת עצבים, גם לא להקרנת גאוותו עד שיואיל סייב לדבר.
"אפשר למחוק לו את הזכרונות ולהעתיק את התודעה שלו לשחקן בטא או גמא" סייב נוטף אושר, שאינו משפיע על השאר.
"עכשיו הסבר לכאלה שפחות מבינים? מה זה ייתן?" שוב האנטר.
"אני לא צריך להסביר מה זה שחקני בטא וגמא, נכון?" סייב לועג. האנטר מהדק את אגרופו "אבל בא נגיד שאם הוא יועתק לאחד כזה הוא לא יוכל להתנתק לעולם ועל הדרך מוחו ימשיך לשדר"
החמישה מחליפים מבטים, סייב משלב את ידיו, מרוצה.
"ואם השחקן ימות?" קולו של מאסטר חרישי "מה יקרה אז?"
"אצל שחקני גמא זה קורה, והרבה. אז זה עלול להיות מסוכן" מסכים סייב. "אבל אם נבחר בשחקן בטא, לא תהיה בעיה. הם בני אלמוות".
"רגע, רגע" כח-על מרים שתי כפות ידיים פרושות למול חזהו "אתה מתכוון ששחקן בטא יקבל תודעה של בן אנוש? אתה מבין שזה עלול להבהיל את שחקני האלפא, במיוחד אם הם הצליחו כבר לשעבד אותו?"
"הוא יקבל תודעה אנושית, אין דרך למנוע את זה" סייב לא נבהל "אבל ההחלטה נתונה בידיכם, השחקן אמור להיות כזה שלא ניתן לשעבוד"
"אין דבר כזה" מאסטר מתיישב על הכסא שהפך סייב "כולם ניתנים לשעבוד".
"וירטואז'" זורק האנטר, גורר את חבריו להתבונן בו בבהלה.
"הוא שחקן העל" XX1 מניע את ראשו בחרדה "אף שחקן לא ראה אותו מימיו. חוץ ממנו אין אחד שיודע את מלוא כוחותיו".
"לכן הוא השחקן הנכון" מהמהם האנטר בנחת, עיניו נחות על סייב "עשה זאת" הוא אומר "הגיע הזמן להראות לנו את היכולות שלך, של עולם המציאות, כמובן".
*
אף פעם לא ידעתי שחלום יכול להיות כל כך מציאותי, אבל איני מצליח למצוא שום הסבר לכך שאני עומד כעת באמצעו של יער, בידי חרב אדירת מימדים, שנוזל צהוב מטפטף ממנה על גבי דבר מה שעיר, שנראה מעין הכלאה של זאב וצבי. החיה כבר אינה ראויה לתוארה, ראשה מונח במרחק משמעותי מן שאר גופה והדם הקולח ממנה דומה יותר מכל לזה שנוטף מחרבי.
"אדוני?" הקול החתולי מאחורי מקפיץ אותי, החרב נשמטת מידי, נעלמת בקול אוושה עוד לפני שהיא נוחתת על הקרקע.
ההפתעה המלאה מצפה לי כשאני מסובב את ראשי, רואה לנגד עיני גור אריות קטן, היחיד בסביבה, רק אליו אני יכול לשייך את הקול ממקודם.
"אפשר לאכול כעת?" הוא מתקרב אלי, זנבו מתחכך ברגלי. לנגד עיני הוא גם הולך וגובה, רעמתו מתמלאת והוא אינו נראה כבר גור, בכלל לא.
אני מסב ראש אל החיה, בולע רוק. שוב אל האריה.
"נפצעת" אומר לי האריה מבין שיניים מחודדות "איך זה קרה?"
רק כעת אני מרגיש בפעימות הכאב על לחיי, דקות ועדינות, כמעט לא קיימות. ידי מתרוממת, ממששת את שלושת החתכים המדממים בקצב שהולך ומצטמצם, עד שנעצר לגמרי, נעלם, כמו החתכים. רק נוזל כחול וצמיגי על אצבעותי אומר לי שהחתכים היו ועוד איך. בחלום כמובן, הרי דמי אמור להיות אדום. וגם חתכים אינם נסגרים כל כך מהר.
חיות אינן מדברות. הן גם לא גדלות בין רגע. צבע שיערו של זאב אינו חום- צהבהב, רגליו אמורות להיות קטנות ועבות בהרבה מגודל רגלי החיה המונחת על הארץ, דוממת, וממצחו לא אמורות לצאת קרניים שגודלן עולה על גודל זרועי. ומכך, אף על פי שאיני מבין מדוע, בטוח לי שמדובר בחלום.
"אינך רעב? האדון לא אכל כבר שלושה ימים!" האריה כבר אינו לצידי, אלא לצד החיה, משיניו ניגר נוזל צהבהב, מחליא. משום מה, בשר החיה אינו מעורר את תיאבוני, על אף שבטני אינה שקטה כלל. מדוע הרגתי אותה בכלל? האם חשבתי לאכול מבשרה, כמו שעושה האריה?
"מה שמך?" אני שואל אותו. אם הוא מדבר, מן הסתם יש לו כזה. עיני מופנות הלאה, אל עיצי היער, בוחנות בהפתעה את צבעיהם המגוונים ואת העלים הוורודים-סגולים המהווים את צמרותיהם.
"לאון" הוא אומר בפה מלא, ההפתעה ניכרת בתשובתו "האדון בעצמו העניק לי את השם!".
אני מהנהן ומתיישב על הארץ, מקפל את ברכי בין שתי ידי, טומן את ראשי ביניהם. משהו פה מוזר, לא הגיוני, איני יודע אפילו למה.
"ומה השם שלי?" אני שואל בהיסוס, ידי רועדות מעצם השאלה. אני צריך להתעורר! עכשיו!
"השם של האדון?" לאון, כעת בדמות הגור, מניח את שתי רגליו הקדמיות על פרקי זרועי, עיניו מביטות בי בפליאה.
"כן, מהו?" אני מפנה לו צמד עיניים פעורות לרווחה. זהו חלום נוראי. מדוע אני לא מתעורר? לאן, בכלל, אני אמור להתעורר?
"וירטואז'" משיב לי לאון וכבר הוא מפנה לי את גבו, חוזר למימדיו הענקיים וממשיך לקרוע בשיניו את בשר החיה.
ואני? ממשיך לבהות באפילה, עד שמאירה השמש. ולא, אני לא מצליח להתעורר איתה.
