הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
היא ירדה באיטיות את רחוב גאולה, הרהרה בילדים שאין לה בבית.
הטלפון שלה צלצל. ענתה לשבי, הקשיבה לה במאה אחוז, ועדיין חשבה עליהם, על הילדים שאולי לא תכיר לעולם.
"הטוב שברופאים לגיהנום", שינן באוזניה מאיר. "בשר ודם לא יכול לחרוץ גורל של בשר ודם. את זה תשאירי להקב"ה", מילותיו של מאיר היו מלאות היגיון, אך לא הצליחו לטשטש את הפחד מהלא נודע.
בשעה שמונה ורבע בדיוק, היא נכנסה אל הגן. הבטיחה לעצמה שתהיה מאה אחוז עם הילדים שלא שלה, תקשיב לסיפורים מדומיינים. תתלהב מקשקוש על דף לבן שלא יועד עבורה.
בכניסה לגן עמד ילד קטן עם עיניים גדולות ושאל איזה יום היום, ומתי כבר יגיע מחר. חייכה לילד זר, ליטפה את פלומת השיער שלו ושאלה: "למה אתה שואל, חמוד?"
"אני מחכה לאבא שלי", הוא ענה לה. "כבר שבוע שהוא לא בבית. הוא הבטיח שיגיע מחר".
הלב שלה נצבט בכאב כשנזכרה בשיחה האחרונה שלה עם הגננת. "אבא שלו חולה במחלה. תשתדלי לתת לו יחס מועדף".
בשעה אחת בצהרים יצאה מהגן. 'שלוש שיחות שלא נענו', בישר לה הנייד. חזרה לנועה- חברת ילדות. שאלה בסתמיות: "איפה את? ומה את עושה?"
"אני מחכה", השיבה לה.
"למי? ליונתן? הוא לא היה אמור לחזור כבר ב12 מהכולל?!", תמהה.
"לא, יונתן בבית. אני מחכה לכסף. בזמן האחרון הוא יוצא לטייל, לא חוזר. עובר ולא שב".
רצתה לצחוק. לא הצליחה. גם להם היה קשה לגמור את החודש: זו"צ ותיק ללא ילדים.
כשסיימה את השיחה קפצה לביקור פתע בבית שגדלה בו. בפתח הסלון נתקלה במבט המעונן של איילה. החליטה שלא לנבור בצלקות חשופות, לא שאלה דבר.
איילה בחרה לשתף. סיפרה על עוד שידוך שירד, תקווה שהתקמטה. על המתנה ארוכה מדי ובית שטרם נבנה. הקשיבה למילים הסדוקות. הבטיחה שתתפלל.
כשכדור כתמתם נמרח על השמיים, עזבה את בית ילדותה. לא חזרה לביתה שלה. רגליה הובילו אותה אל הכותל, כל איבריה ביקשו נחמה.
בתחנת האוטובוס ראתה איש אחד עם מצח מודאג ועיניים עייפות. "מיכאל אני מחכה לך מאתמול בצהריים. רק תגיד לי איפה אתה נמצא, עם אלו חברים אתה מסתובב", נשפך קולו אל הנוקיה, החזיר אותה אל העבר. לילות שלמים שאביה חיכה למוטי. לילות שלמים שאחיה לא חזר.
לעת ערב הגיעה אל שריד בית המקדש. הניחה מרפק על אבנים קרות, גבעולים ופתקים נשרו מהן. לא ידעה מהיכן להתחיל, כיצד לגמור. חשבה על כל אותם האנשים שפגשה באמצע הדרך: אבא שמחכה לבנו שישוב אל הבית ונער שמחכה לחזור לעצמו: ילד שעומד מחוץ לגן, ובית שמחכה להיבנות. חשבה על עוד שלושה מלאכים שנרצחו בפיגוע דריסה. חשבה גם על החברים שלהם. על המשפחה. ועל עוד ספסל שנשאר מיותם בכיתה. וכשהדביקה את המצח על אבנים שהיו פעם בית, ביקשה רק דבר אחד: גאולה. בעיני רוחה ראתה את כל הדמעות נאספות. את כל הפתקים מתעופפים באוויר, נעלמים. ציפורים שרו שיר של יום. אבנים לא בכו יותר. שכינה מצאה לה מקום.
הרימה מבט מצועף אל השמים הכהים, ולא יכלה עוד לחכות.
היא ירדה באיטיות את רחוב גאולה, הרהרה בילדים שאין לה בבית.
הטלפון שלה צלצל. ענתה לשבי, הקשיבה לה במאה אחוז, ועדיין חשבה עליהם, על הילדים שאולי לא תכיר לעולם.
"הטוב שברופאים לגיהנום", שינן באוזניה מאיר. "בשר ודם לא יכול לחרוץ גורל של בשר ודם. את זה תשאירי להקב"ה", מילותיו של מאיר היו מלאות היגיון, אך לא הצליחו לטשטש את הפחד מהלא נודע.
בשעה שמונה ורבע בדיוק, היא נכנסה אל הגן. הבטיחה לעצמה שתהיה מאה אחוז עם הילדים שלא שלה, תקשיב לסיפורים מדומיינים. תתלהב מקשקוש על דף לבן שלא יועד עבורה.
בכניסה לגן עמד ילד קטן עם עיניים גדולות ושאל איזה יום היום, ומתי כבר יגיע מחר. חייכה לילד זר, ליטפה את פלומת השיער שלו ושאלה: "למה אתה שואל, חמוד?"
"אני מחכה לאבא שלי", הוא ענה לה. "כבר שבוע שהוא לא בבית. הוא הבטיח שיגיע מחר".
הלב שלה נצבט בכאב כשנזכרה בשיחה האחרונה שלה עם הגננת. "אבא שלו חולה במחלה. תשתדלי לתת לו יחס מועדף".
בשעה אחת בצהרים יצאה מהגן. 'שלוש שיחות שלא נענו', בישר לה הנייד. חזרה לנועה- חברת ילדות. שאלה בסתמיות: "איפה את? ומה את עושה?"
"אני מחכה", השיבה לה.
"למי? ליונתן? הוא לא היה אמור לחזור כבר ב12 מהכולל?!", תמהה.
"לא, יונתן בבית. אני מחכה לכסף. בזמן האחרון הוא יוצא לטייל, לא חוזר. עובר ולא שב".
רצתה לצחוק. לא הצליחה. גם להם היה קשה לגמור את החודש: זו"צ ותיק ללא ילדים.
כשסיימה את השיחה קפצה לביקור פתע בבית שגדלה בו. בפתח הסלון נתקלה במבט המעונן של איילה. החליטה שלא לנבור בצלקות חשופות, לא שאלה דבר.
איילה בחרה לשתף. סיפרה על עוד שידוך שירד, תקווה שהתקמטה. על המתנה ארוכה מדי ובית שטרם נבנה. הקשיבה למילים הסדוקות. הבטיחה שתתפלל.
כשכדור כתמתם נמרח על השמיים, עזבה את בית ילדותה. לא חזרה לביתה שלה. רגליה הובילו אותה אל הכותל, כל איבריה ביקשו נחמה.
בתחנת האוטובוס ראתה איש אחד עם מצח מודאג ועיניים עייפות. "מיכאל אני מחכה לך מאתמול בצהריים. רק תגיד לי איפה אתה נמצא, עם אלו חברים אתה מסתובב", נשפך קולו אל הנוקיה, החזיר אותה אל העבר. לילות שלמים שאביה חיכה למוטי. לילות שלמים שאחיה לא חזר.
לעת ערב הגיעה אל שריד בית המקדש. הניחה מרפק על אבנים קרות, גבעולים ופתקים נשרו מהן. לא ידעה מהיכן להתחיל, כיצד לגמור. חשבה על כל אותם האנשים שפגשה באמצע הדרך: אבא שמחכה לבנו שישוב אל הבית ונער שמחכה לחזור לעצמו: ילד שעומד מחוץ לגן, ובית שמחכה להיבנות. חשבה על עוד שלושה מלאכים שנרצחו בפיגוע דריסה. חשבה גם על החברים שלהם. על המשפחה. ועל עוד ספסל שנשאר מיותם בכיתה. וכשהדביקה את המצח על אבנים שהיו פעם בית, ביקשה רק דבר אחד: גאולה. בעיני רוחה ראתה את כל הדמעות נאספות. את כל הפתקים מתעופפים באוויר, נעלמים. ציפורים שרו שיר של יום. אבנים לא בכו יותר. שכינה מצאה לה מקום.
הרימה מבט מצועף אל השמים הכהים, ולא יכלה עוד לחכות.
נערך לאחרונה ב:
