דרוש מידע הרשת החברתית שהצליחה לפרוץ את החומה החרדית

[Y.V. אדריכלות]

אם במכשיר מוכשר יש בעיה שכולם פה מודים שהיא בעיה, איך זה שנותני הכשרות לא מודעים/מטפלים בעניין?
גם כשאני קונה בשר אני אמור לחשוש שאולי זה בעצם גמל או סוס?

 

[קרעפט]

צריך לשנות את הכותרת
פרוג-
הרשת החברתית שהצליחה לפרוץ את החומה החרדית

קצת כבוד למארחים
הלוואי ובכל המקומות היה פיקוח כמו כאן
כל כוונתי הייתה לומר שהמציאות בפועל קצת מורכבת.

 

[פ.נ]

קצת כבוד למארחים
הלוואי ובכל המקומות היה פיקוח כמו כאן
כל כוונתי הייתה לומר שהמציאות בפועל קצת מורכבת.

זה היה בהומור למי לא הבין......

 

[בנימיני]

הצעה שימושית ויעילה

אני משתמש בווצאפ רק בגרסת ווב
חוסם אנשי קשר שמעלים סטטוסים שאינם לרוחי
לא מתחבר לקבוצות (גם לא חדשות יומיות וגם לא סו"ז ק"ש)
בוודאי שלא שולח " נא הוסף אותי לרשימת אנשי הקשר וכו'" לכל מיני "סטטוסאים" עלומים

וכך הווצאפ אכן משמש כלי עבודה ולא כלי שצורך את הקשב שלי

מוזמנים לנסות ולעדכן בתוצאות הניסוי

 

[ר.ב.ב.ש]

לאלה שכתבו שכל הבעיה בווצאפ זה הסטטוסים והתמונות פרופיל, ואם יפתרו את זה (ויש כבר פתרון אם מבקשים מהדרן וסינונים אחרים אני מאמינה) זה יהיה מעולה, אני חייבת לשתף בהרגשה שלי כשישבתי ליד בעלי בספה ופזלתי בהתכתבות שלו עם מנהלת החשבונות. לאחר התכתבות עינינית בלבד כמובן, היא שלחה לו אימוגי של אגודל.

ניראה תמים ושגרתי, רק שזה לא. הרגשתי לא בנח, וזה כמובן לא היה רק פעם אחת.

זה הכה בי לראשונה: יש משהו בהתכתבות הזו, שזה אישי יותר משיחה בטלפון או שליחת מייל שמבחינתי לא הרבה שונה ממכתב עם מעטפה ובול.

אולי בגלל זה נאסר בכשרים הSMS. תחשבו על זה.

מאד יכול להבין אותך,
אבל יכול לומר מתוך ניסיון של עשר שנות התכתבויות,
המדרון חלק, ובכתיבה הוא מהיר פי אלף מאשר דיבור.
ואכמ''ל.

 

[ר.ב.ב.ש]

אווווו.... כמה מחזק!
אין לכם מושג כמה כוח אתם נותנים.
גם לאלו שנמצאים כבר עמוק בתוך זה, יחשבו פתאום שאפשרי אחרת,
מה שאולי בכלל לא חשבו שאפשרי.
גם לאלו שבתוך ליבם רצו לעזוב, עכשיו קיבלו את הכוח,
ויותר מכך הבינו שיש חיים איכותיים יותר בלי זה,
גם לאלו שחשבו ללכת על זה, מנעתם מהם להגיע למקום שמשם קשה להתנתק.

ויעידו על כך הלייקים העוצמתיים (באמת חבל שאין בפרוג אפשרות ללייק כפול....)
לא חכמה לשמוע ממי שלא היה לו כלל את הניסיון הזה.
תודה רבה.

היום שוחחתי עם קולגה מארה"ב, ותוך כדי שיחה אמרתי לו על אדם פלוני שכבר זמן רב לא שוחחנו,
הוא ענה לי - אתה מאטמוספרה אחרת.... אין לך וואצאפ...
הוא לא משוחח חוץ מזה -
עניתי לו - אז תמסור לו שהשקט והכייף שלי שווים יותר [עם חיוך כמובן] הוא ענה - הלוואי גם עלי,
שלחתי לו לינק לאשכול, ולמרות שאינו דתי, הסכים עם כל מילה .

 

[סאבטקטס]

את זה

את מה?
למה חברות מהדרינט ושות פורחות אם לא בגלל אנשים שאין להם מחשב בבית, אפילו לא מחשב, והם יוצאים לעמדת מחשב בתשלום שעתי כדי לקבל הנחה בארנונה?

 

[ר.ב.ב.ש]

את מה?
למה חברות מהדרינט ושות פורחות אם לא בגלל אנשים שאין להם מחשב בבית, אפילו לא מחשב, והם יוצאים לעמדת מחשב בתשלום שעתי כדי לקבל הנחה בארנונה?

בכל פינה של כל רחוב יש כבר חנות מחשבים,
לא יאומן כמה אנשים יושבים שם - ואכן הארת את עיני שזה מראה על אנשים שאין להם אינטרנט בבית.

 

[אילה מינה]

כליטאים מהמיינסטרים, מתוך כל המאות מכרים שלנו מכל הצדדים, יש בודדים עם סמארטפון. בודדים ממש.

 

[מליון]

קצת גלשנו מנושא האשכול..

האשכול מיועד למי שכואב לו ורוצה לעשות שינוי.
כי נכון שאפשר להגביל רק את עצמי, אבל אז לפעמים יהיו הרבה כאלה שירגישו שהם אחרי כולם, שלא ראו את הסטטוס החזק של X והמשפטים המטורפים של Y ....
אבל ברגע שזה כבר יהיה הנורמה, בציבור החרדי שאין סטטוס יהיה הרבה יותר קל להרבה להישמר, אפילו כדי להיות כמו כולם..

 

[בוקר מואר]

בכל פינה של כל רחוב יש כבר חנות מחשבים,
לא יאומן כמה אנשים יושבים שם - ואכן הארת את עיני שזה מראה על אנשים שאין להם אינטרנט בבית.

זה אכן מראה שיש עדיין ציבור גדול בלי מחשב בבית
אבל זה גם מראה שתוך כמה שנים (כמעט) לכולם יהיה מחשב בבית
אני ייתן כאן הדגמה קטנה איך הדברים עובדים, עם הסבר קצר.
הנתונים הם ממש בערך, סתם בשביל הפואנטה והכיוון.

כי זה עובד ככה:

* מחשב הכוונה - ללא חיבור לרשת


שנת 2010-
10 אחוז מחשב
10 אחוז אינטרנט
10 אחוז מכשיר חכם

שנת 2016-
20 אחוז מחשב
20 אחוז אינטרנט
15 אחוז מכשיר חכם

שנת 2018-
40 אחוז מחשב
30 אחוז אינטרנט
25 אחוז מכשיר חכם
25 אחוז חדרי מחשב

שנת 2021-
60 אחוז מחשב
40 אחוז אינטרנט
35 אחוז מכשיר חכם
20 אחוז חדרי מחשב

שנת 2024-
90 אחוז מחשב
70 אחוז אינטרנט
60 אחוז מכשיר חכם
20 אחוז חדרי מחשב

מה אנחנו רואים כאן?
השימוש באינטרנט ומכשירים חכמים עולים משנה לשנה בצורה דרסטית.
אחוזי השימוש בחדרי מחשבים לא עולה בצורה כל כך דרסטית, ולמה?
כי זה בעצם סוג של תחנת מעבר בין "ללא שימוש ברשת" לבין "הכנסת אינרנט למשרד או לבית"
כל שנה יש עוד אחוזים בציבור שמתחילים לצרוך אינטרנט על בסיס יומי או שבועי, פותחים מייל וכו'
ואחרי שימוש של תקופה בחדר מחשבים, השימוש הולך וגובר, נמאס להם, והמחשב נכנס לבית.

מצד שני עדיין צפוי להיות שימוש נרחב בחדרי מחשבים גם עוד כמה שנים, כי אז אחרוני המצטרפים לרשת, עדיין לא ירצו להכניס מחשב לבית, אבל הם יהיו חייבים מחשב לצורך בנקים, מייל, וכל דבר שזז....

 

[סאבטקטס]

מצד שני עדיין צפוי להיות שימוש נרחב בחדרי מחשבים גם עוד כמה שנים,

אחרי שימוש של תקופה בחדר מחשבים, השימוש הולך וגובר, נמאס להם, והמחשב נכנס לבית.

אבל זה לא כביש חד צדדי!
יש המווון נשים שיעבדו מהבית ועברו למשרדים משותפים או לוורקספייסים למיניהם
בדיוק בגלל שה"אינטרנט לצורך עבודה" הפך את מחשב לחיה מפחידה יותר משהיתה פעם.
איפה כל אלו שהוציאו מחשב מהבית על הסקאלה שלך?

 

[בוקר מואר]

אבל זה לא כביש חד צדדי!
יש המווון נשים שיעבדו מהבית ועברו למשרדים משותפים או לוורקספייסים למיניהם
בדיוק בגלל שה"אינטרנט לצורך עבודה" הפך את מחשב לחיה מפחידה יותר משהיתה פעם.
איפה כל אלו שהוציאו מחשב מהבית על הסקאלה שלך?

על כל אחת שהוציאה מחשב מהבית, יש עוד חמש שהכניסו...

 

[אראלה]

לא יכולה להסס - הפוסט הזה רץ במיילים לפני תקופה:

ניצחתי.

כן, אני, מאיר. אב לשלושה, ומומחה לניהול עמוד עסקי בפייסבוק, קידום אתרים וכתיבת תוכן שיווקי מ2011 . אתן לפטיש לנוח לו ליד השלד שעד לפני רגע היה כל חיי. אני מגחך אל השלד שניראה שבר כלי ומביט לעבר הרסיסים המפוזרים בשולחן.

פרידה זה לא עסק קל. שנים שדחיתי את הקול הפנימי המטריד שוב ושוב. חודשים של התפתלות, התלבטות, בלבול וסחרחורת. אבל קבעתי תאריך. ג' תשרי, ויהי מה. גיבוי אחרון לתמונות, מסמכים ותיעודים, וניגשתי ישר לעבודה.

קצת קדושה בבית, מאיר, נזפתי בי, ונתתי מכה קשה. יש עוד דברים בחיים, אני מתנחם, ומנגב דמעה ועוד דמעה בטישו שביד השניה.

אבא. המחזה של ראשו המורכן וההליכה המוצפנת לא יוצא לי מהראש.

אמא. עברה לפני החגים צינטור בפעם השניה. ככה היא, חולת לב. צביקה, אחי הקטן, עשה זאת שוב. הוא התפרץ לבית בשבת האחרונה תוך כדי הסעודה של הבוקר מלא קעקועים ועם טישרט קרוע. התווסף לו עגיל חדש, וריח של אלכוהול עלה מגרונו. טפיחת שכם מכובדת הענקתי לעצמי כשרשמתי אותו למכון גמילה מסמים. חשתי מלך, חשתי שליחות. הנה, אני, אחיו הגדול מסייע לו לצאת מהתמכרות ארורה. את מכון הגמילה רטורנו מצאתי בגוגל ברגעים. התלהבתי מההיתר שלי מהרב להחזקת סמארטפון, אני מוכן ומזומן לתת את כל שירותי המידע ברגעים. טיפש, הייתי. אוהו, טיפש זה לא מילה. טובל ושרץ בידו. עוזר לאחיך לצאת מהבוץ בעודך אוחז בבוץ מלא חופניים.

רתחתי על אלה שניסו לדובב אותי על דרך חיים אחרת. זה הפרנסה שלי, הלחם והחלב. היו לי גם מלא חברים, הרוב וירטואליים, אבל חבר זה חבר, לא? הסמארטפון היה מרכז הגאווה שלי, בשר מבשרי, ושמרתי עליו מכל משמר. הלך עלי אם שכחתי להטעין אותו בלילה. פינה מיוחדת, הקציתי לו, ליד המיקרוגל. הילדים ידעו, ש-לפון של אבא לא מתקרבים. אבוי למי שניסה להשחיל לי מילה לחזור לכשר. אני ילד גדול, יודע מה אני עושה, בסך הכל זה מוגן והעיניים שלי שמורות. לא ידעתי אז, אבל זוג עיניים אחרות היו נשואות אלי מבלי שהרגשתי - אחי, בן הזקונים.

צביקה הוא ילד חכם מאז ומתמיד. רק בן 9 הוא היה, כשהדבקתי את המגן זכוכית לסמארטפון הראשון שלי בזהירות. חנות הסלולר סמוכה לבית של הורי, כך שאחרי הקניה עליתי להגיד לאמא ולאבא שלום. עיניו הגדולות נצצו ויצאו מחוריהן. אמי הצדיקה עמדה מהצד במטבח, התעסקה בבצק שמרים ולא אמרה מילה. "אתה רואה", הכרזתי בקול, בשדר של אחריות "יש לזה הכשר, זה נקרא מוגן. ישר מהבית דין של ועד הרבנים בבני ברק לעניני תקשורת". הדלקתי את המכשיר, ולוגו של החותמת עם המילה "שמור" חייך אלי מהמגן מסך. "אמממ... בואו ניראה, מענין אם השאירו לי פה משהו", מלמלתי לעצמי, אך צביקוש לא שמע. הוא היה מדי מרוכז בלעקוב אחרי הקצב המסחרר של הורדת אפליקציות.

הוא הלך לחיידר כרגיל ונרשם לישיבה קטנה כמו שאר הבחורים, אבל הסדק לקראת המפולת הגדולה בחייו התחיל מאותו יום, ככה, מבלי להרגיש. "זה לצרכי עבודה" הייתי מתגאה, לחיים לוי החברותא של דף היומי כל בוקר, והרגשתי שאני עושה קידוש ה'. "חוץ מוואטסאפ ועוד דבר אחד או שתיים אין פה כלום. עוד רגע תגיד לי שאפשר להתמכר לשלט של המזגן", צחקקתי, כשאני נכנס שוב לבדוק אם יש לי לייק חדש.

חיים היה מודאג. הוא באמת רצה בטובתי, אבל תמיד אני זה שחתמתי את הנושא עם כושר השכנוע שהתברכתי בו.

רשימת הלידים נהפכו ללקוחות, והסיפוק שלי מההצלחות גרמו לי להשתעבד למכשירי עוד ועוד. לעולם לא שבעתי, וכל מנוחה לא היתה באמת. כדי לצאת עם אשתי ולתת את מלא תשומת הלב למצוקותיה ולשמוע איך היה היום הוצרכו כוחות נפש אדירים. "אתה לא באמת איתי", היא היתה מתלוננת בכאב, ואז שוב הייתי מכריח את עצמי להגיב בניואנסים מתאימים ולאמץ את ראשי פיזית להעיף לעברה מבטים חטופים. כשנשמעו צלילים של קנדי קראש מאחד הנוסעים ברכבת יום אחד, הבן שלי הקטן הכריז בקולי קולות: "גם לאבא יש את המשחק הזה"! פניה של אשתי החליפו צבעים. הבטחתי לעצמי שאני יותר לא נוגע בזה עד סוף הנסיעה. זה לא עבד. הייתי חייב ללקוח שכבר נדנד לי שבוע לכתיבת פוסט. זו הפרנסה שלי, כבר הזכרתי?

"הגזמנו!" צעק הרב גלזר, בקליפ שחבר שלי שלח. "רבותיי, אתם יודעים מה שבר את הדור פה? למה אומרים שהמוגן יותר חמור מפלאפון פרוץ, מה אתה עושה צחוק? הרי אנחנו לא טיפשים. זה לא מדויק, עדיף שאדם יהיה לו בפועל מכשיר מוגן מפרוץ, זה הרע במיעוטו. זה ברור. אבל אנחנו מדברים על התופעה, מה גורם לחלן את העם יותר, הסטייל הזה. מתחילים לראות אנשים מחליקים את האגודלים שלהם על המסך, וזה לא מפריע! זה חרדים, זה רבנים, זה שוחטים, מי לא. ואתה שומע רבנים, כנסו ליוטיוב שלי! שלחו לי SMS! רבותי זה איבד שליטה. הבעיה זה לא העבירה בעצמה דווקא, כי במוגן אין יכולת לצפות במיליוני נשים בכף היד. אלו ששקועים בפרוץ, להזיז קיר 10 טון כבר יותר קל. להם הרמנו ידיים מזמן, זה כבר דרגה של חולי, רחמנות. אבל אברך, שבוחר בסטייל, בסגנון הזה?! לאן אנחנו שואפים להגיע? תתבונן, תחשוב רגע, תעצור שניה, שים לב לאן פניך מועדות!"

אבל לא היה לי רגע אחד להקדיש לעצירה. אוהו איך הייתי עסוק. שני חברות חדשות פנו אלי והבטחתי ארבע סטאטוסים לשבוע.
צביקה נשר מהישיבה, ובילה את זמנו על הברזלים. בהתחלה היה חוזר לבית ב12:00 בלילה, אחר כך ב3:00, ולפעמים לא היה חוזר בכלל. ההורים שלי, שתמיד היו אנשי שמחת חיים שהורגלו לראות רק נחת מעשרת ילדיהם וקצרו מחמאות בכל פינה, נהיו שפופי קומה, והתהלכו כמו שזה תשעה באב. את היום שהמשטרה לקחה את אבא שלי לחקירה אחרי שצביקה נעצר אני לא אשכח.

הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, אני לא אתן להורים שלי לסבול כך בשקט כשאחי החצוף עושה כלבבו! זה דור משוגע זה, אמרתי לאשתי, והתחלתי לברר על מסגרת מתאימה. מצאתי ישיבה יחודית, והתכתבתי איתם בוואטסאפ הלוך ושוב שעות. התחזקתי באמירת קריאת שמע בזמן, וקיבלתי על עצמי ללמוד שתי הלכות יומיות באפליקציה. מה לא עשיתי. הרגשתי שכל החיים שלי טרודים סביבו, ותהיתי למה המצב לא משתפר, ואיפה ההכרת הטוב של שאר האחים, על כל ההתמסרות שלי למענו.

אחרי ההתקף, צביקה אפילו לא טרח להגיע לבקר את אמא בשערי צדק. כולנו עשינו משמרות סביב השעון מלאי תפילות ודמעות. חיים החברותא המסור ניסה לרמז לי שאולי כדאי לי לחשוב על עבודה אחרת, משהו שלא צורך סמארטפון, אחרי הכל, למרות הסינון, יש בזה משהו... מסריח קצת. זה קרוב כל כך לדבר המקורי שכולל איסור יחוד + פסילה לעדות בחתונות, כך אומרים כל גדולי הדור. אבל נאטמתי. אין מצב, בחלומות הכי רחוקים. אני חי טוב, מבוסס, ובדיוק קניתי מכשיר חדש מאוד מתחדש וזה המקצוע היחיד שלי בתחום.

חיים לא אמר דבר. הוא החזיר מבטו אל עבר הגמרא, והמשיך ללמוד בשקט לעצמו. לא קלטתי שדווקא העובדה שכל כך חרה לי כל דיבור בנושא סמארטפון, וממש הוציאה אותי מדעתי - עקשנות של שנים שנאחזתי בשלי עם כל העוצמה, היתה נורה אדומה שמשהו כאן באמת לא בסדר.

הייתי מכור.

לא רק לסמארטפון, אלה לסגנון, לשפה, לדיבור. ה"שלום עליכם" שלי התחלף ב"היי". ארוע / איבנט. פרויקט / קמפיין. טבת-שבט / ינואר.

ניסיתי להמשיך ללמוד, לא נעים מחיים, אבל הראש שלי לא היה שם. מבט חטוף למכשיר, ואני מבין שכבר עשרים דקות עברו מבלי שביקרתי. נדיר. הודעה חדשה, ממי? צביקה! לא האמנתי. כבר שבוע אני שולח לו הודעות ומספר לו מה עובר על אמא. לא הגיב על אף אחד מהם, הברנש.

יש לך 120₪ להלוות לי? אני חייב למישהו דחוף. רציתי לזעום. הרגשתי שהדם עולה לי לראש. "אמא שלך שגידלה אותך, חיתלה, האכילה במסירות כפית אחרי כפית, דאגה שתמיד יהיה לך משהו טעים כשאתה חוזר מהלימודים ולא הפסיקה להרעיף אליך אהבה, שוכבת עכשיו במצב קשה ואתה אפילו לא מתענין???" תחבתי את הפלאפון עמוק בכיס בעצבנות. זה עבר כל גבול, איבד שליטה. הפעם צביקה באמת הגזים. היה ניראה שאין מה לעשות. כבר דמיינתי את צביקה נוסע למזרח הרחוק ומבלה שנים בהודו, כשאנחנו מנסים ליצור איתו קשר ללא הצלחה לגבי חלילה הגרוע מכל.

דודה שלי ג'ודי, הגיעה לבקר מברוקלין, כדי להיות עם אימי שבשיקום. ג'ודי היא הדודה של הסיפורים, ובשבת היא ריתקה אותנו כשספרה על סבא וסבתא שעלו מאירופה בשנת 1922 לאליס איילנד, והשתקמו באיסט סייד שבמנהטן, חסרי כל. סבא היה סוחר בדים מוצלח בברלין, אבל במנהטן דיברו על זהב ברחובות. הוא מצא את עצמו עובר מעבודה לעבודה כל יום ראשון, כי פיטרו אותו כל פעם כשהוא סירב לעבוד בשבת. הם היו עניים מרודים, לבשו בגדים שהגיעו אליהם בחבילות משכנים שהיו גדולים מהם בכמה מידות. לא היה להם כסף להסיק את התנור, ורעדו מקור. כל כך הצטמצמו באוכל, שתפוח שעלה אז 3 סנט היה פינוק לעיתים רחוקות. אבל סבא לא נכנע. ממוכר בחנות כובעים לעובד במפעל כפתורים, הוא עבר כל שבוע ולא התפשר לרגע אחד על השבת. רוב היהודים שהגיעו איתו באותה תקופה לא הצליחו לעמוד בנסיון, והלכו בכל זאת לעבודה. היום, הצאצאים של יהודים אלו כבר לא קיימים, הם התערבבו עם הגויים ולא נשאר מהם זכר כלל."

ישבתי מרותק כולי, והרגשתי צמרמורת עוברת לי הלוך ושוב בעמוד השדרה. מסירות נפש, מאיר, זה לא רק בדור הקודם. מה ה' דורש ממך?! להישרף חי על קידוש ה' כדי לא להמיר את הדת? לא! שנים שחשבתי שאיש יעשה כרצונו, וההחלטות שלי בחיי הם העסק שלי בלבד. פתאום אני קולט שאכן, יש לי השפעה על הסובבים אותי, ביודעים ובלא יודעים, ולעשות כלבבי הוא חוסר אחריות ומתכון להרס הגדול של אחי, שהסתכל עלי כמורה דרך ושאף להיות כמותי בסתר ליבו. היה לי מאז ומתמיד פלאפון מוגן ושמור, אך ההתמכרות וסגנון החיים הוא אותו דבר. מוגן ניראה ומתנהג מבחינה חיצונית בדיוק כמו אייפון פרוץ, ומספיק שאחד יצפה בי בלי לדעת שיש לי הגנה, כבר לא שווה שום הקלה על הפרנסה. עדיף שאדם יהיה ללא פרנסה ויאכל בצל יבש כל חייו מאשר פרנסה ברווח בעזרת מכשיר מוגן. בגיהנום תהיה מחלקה מיוחדת לאלה שחשבו כמוני שהתרוץ "אני חייב את זה לעבודה" יעבור.

את האמת, תכננתי לטבול במקווה, להתכונן למצווה הגדולה ביותר של חיי כראוי. אבל זה לא יצא, ולא רציתי שיעבור עוד רגע אחד עם המכשיר ברשותי. אני חייב את זה לצביקה, לאבא, לאמא. כיבוד הורים בסיסי.

לא היה צורך. הסיפוק שהתמלא מיד אחרי החיסול הוא הטיהור הכי מהודר שיש. נעשיתי בעל תשובה בין רגע. איך הלקוחות ידעו שאני כבר לא פעיל? אין לי מושג. לא יודע מה חשבו עלי כשיצאתי מהקבוצות בוואטסאפ, ככה פתאום, בלי כל הודעה או פתק עזיבה. אני מעדיף לא לחשוב על זה. ממה אתפרנס? אין לי כיוון, אבל אותי זה לא מענין. סימני המשיח מעולם לא היו כל כך מובהקים. זה עוד רגע בא. אני מרגיש מוכן, וכבר מתחיל להתרגש. אהיה ראשון בתור לקבל את פני אברהם אבינו, אתם עוד תראו.

בבוקר שאחרי, אני קם, פוקח עיניים ומודה למי שיצר אותם: רשתית, קרנית, עדשה, בלי גלאוקומה, ובלי קטרקט. מישהו פה בעל הבית על העיניים, על הגוף, על העולם כולו. אני נוטל ידיים ואומר מודה אני בהתלהבות. לא ממהר לבדוק הודעות וציוצים, כי הם אינם. אני מביט במראה ושמח לגלות שבכל זאת הכל במקום, הכל בסדר, כרגיל.


אחרי המוות, יש חיים.

צילמתי תמונה של המכשיר המת ממצלמת קנון שנידבה אשתי. חבל לי להשאיר את המהפך האדיר הזה לעצמי, רק טכנית אנסה לראות איך אוכל להעביר את דברי הלאה, עכשיו שאני "מנותק" ומתחיל חיים אחרים. אני חש שחלק מתהליך התשובה שלי וכפרת עוונותי מהמראית עין שגרמתי לציבור במשך שנים הוא הפצת הסיפור שלי. כשאני עדיין ללא עבודה ועוד מתקשה להתרגל לפשטות של פלאפון כשר עם חוסר קליטה ותקלות, ליבי גדוש בשמחה שאת המסירות נפש למען ה' שמוטל על כל יהודי לעשות בחייו בין אם זה קפיצה לאש בדורות שעברו או ויתור על פרנסה בדור הזה, קיימתי ובגדול.


התחזקת? ניפצת את הסמארטפון שלך או בדרך לנפץ? אשמח שתעשה איתי חסד שסיפור זה יועבר הלאה שיהיה לכפרת עווני ולזכות החזרה בתשובה של אחי, והרפואה שלימה של אימי | לתגובות וחיזוקים אני זמין במייל: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

 

[Y.E.S violinist]

אבל ביום בהיר החלטתי שאני לא מוכן יותר לבלות שעות נוספות בווטספ

זה גבר!

 

[Y.E.S violinist]

על כל אחת שהוציאה מחשב מהבית, יש עוד חמש שהכניסו...

זה לא תחרות של סטטיסטיקה. כל אחת שהוציאה זה עולם מלא.
אם אדם שיקר לליבך עמד על סף מוות וניצל - לא תשמח? וזה לא עומד בסתירה לזה שבתי החולים מלאים.

 

[בוקר מואר]

לא יכולה להסס - הפוסט הזה רץ במיילים לפני תקופה:
זה קרוב כל כך לדבר המקורי שכולל איסור יחוד + פסילה לעדות בחתונות, כך אומרים כל גדולי הדור

הסיפורים האלו, הם סמל לטמינת הראש בחול.
והם גורמים את הנזק הגדול לציבור החרדי.

לפני כמה שנים הפוסטים האלו התפרסמו על אינטרנט, על מייל. ממש אותם מילים.
ובמקום לדאוג לכלל הציבור, בראיית העתיד, שהגיע מוקדם מהצפוי, היו עסוקים רק בלצעוק "אסור אסור"
ולכם שנים רבות הציבור הסתובב עם אינטרנט בלי חסימות, או בלי חסימות ראויות.

וזה בדיוק מה שקורה עם המכשירים החכמים,
מנסים לעצור את הסחף עם פוסטים מלאי דמגוגיה, (כמו איסור יחוד ופסילה לחתונות נאמר על מחשב כמו על מכשיר חכם, אם אין להם הגנה) אבל הנזק רב מהתועלת.
אלה שבאמת אכפת להם מקדושת עם ישראל
עסוקים בלייצר הרתעה, במקום לייצר הגנה.
וזה חבל, כי ההרתעה עוזרת לבודדים, והגנה יכולה להציל רבים.

 

[בוקר מואר]

זה לא תחרות של סטטיסטיקה. כל אחת שהוציאה זה עולם מלא.
אם אדם שיקר לליבך עמד על סף מוות וניצל - לא תשמח? וזה לא עומד בסתירה לזה שבתי החולים מלאים.

הנושא כאן הוא ציבורי.
ברור שכל אחד לעצמו, כמה שפחות טכנולוגיה יותר בריא.
אבל פתרונות צריכים לחשוב על כלל הציבור, לא רק על בודדים.

לא נעים להזכיר את השואה, אבל בכל מקרה מדברים הרבה על שואה רוחנית, כך שלא אני עושה את ההקבלה
אבל זה מזכיר לי שגם בשואה היו כאלה שדאגו רק למלט את עצמם, ביניהם גם רבנים ועסקנים מפורסמים.
והיו את אלה שניסו (וחלקם הצליחו) להציל רבים.

לדבר נגד האינטרנט, זה חשוב. זה הכרחי.
אבל רק טיפש חוזר על אותה טעות פעמיים.
ואנחנו עושים את אותה טעות של "מלחמת המחשב"- על "מלחמת המכשירים החכמים"...
טמינת ראש בחול במקום מציאת פתרונות.

 

[לואיזה]

למה להקצין כדי להתבצר בעמדה בכוח?

אתם לא יוצאים לרחוב אף פעם? למה לא לטעון 'אל תאמין' גם שם?
כי זה כבר הקצנה? אז מי אומר שהגבול נמצא בסטטוס בווצאפ?

יחי ההבדל....

 

[loving music]

מישהו מוכן להסביר לי מה היא "טעות מלחמת המחשב" הטראגית שכולם נהנים כל כך לנפנף בה?
כי מה שאני רואה - שרובו המכריע של הציבור לא הכניס אינטרנט בכלל עד לקורונה, אחרי הקורונה אחוזים רבים חדשים הכניסו מחשב עם נטפרי.
ואני לא רוצה לנקוב באחוזים לא מבוססים, אבל להשערתי אצל יותר מ - 90% מהציבור החרדי (וחרדי אצלי הוא מי שגם מגדיר את עצמו כחרדי וגם מציית לגדולי ישראל), אינטרנט פרוץ הוא דבר לחלוטין מחוץ לתחום, משהו שלא יעלה על הדעת בשום מצב שבעולם, ואצל אחוזים נמוכים יותר אם כי עדיין גבוהים - גם אינטרנט מסונן בסינון ברמה נמוכה יותר - לא רלוונטי, ואפילו לא מהווה ניסיון.
אז המצב הוא - המון אנשים עדיין בלי אינטרנט בכלל, עוד המון אנשים עם נטפרי, ומיעוט עם למטה מזה.
ואני מדברת עכשיו על מחשבים ולא על סמרטפונים, אוקיי?
אז מה הכישלון פה בדיוק?